משיחיות ועלייה לארץ ישראל 1800 – 1880

 התחדשות האמונה בגאולה משיחית בארץ ישראל בטרם עלייה ראשונה

1800 – 1812

במחצית המאה ה- 17 פקד שבר גדול את קהילות ישראל במזרח ובמערב בעטיו של שבתאי צבי משיח השקר (1626 – 1676) ודומה היה שהציפייה לגאולה משיחית ויישוב א"י תגווע למשך מאות בשנים.

אולם בתחילת המאה ה-19 חלו שינויים מפליגים בתולדות עמנו. במקביל להתחזקות המאבק בקרב יהודי מערב אירופה לשוויון זכויות באותה עת ממש החל תהליך איטי ואפילו חשאי של הציפיה לבואו של המשיח בעתיד הנראה לעין. התעוררות משיחית שפקדה שכבות רחבות מקרב היהדות המסורתית.  תחילה באימפריה העות'מאנית ואחרי כן בקרב יהדות מזרח ומרכז אירופה שכוונה לשנת ה'-ת"ר (חמשת אלפים ושש מאות לבריאת העולם) שנת ת"ר – 1840. השנה אותה חישבו המקובלים לפי ספר הזוהר כשנת הגאולה. ואז החלה עלייה מחודשת וגדולה של יהודים ל-א"י. עלייה של מי שציפו למהפך שיחול כאשר הם בא"י. כי כאן יתחולל המהפך. הציפיה לגאולה בשנת ת"ר – 1840 לא הייתה קשורה הפעם באישיות מסויימת. את המועד הצפוי פירסמו קבוצות מקובלים.

מבין קבוצות העולים שהגיעו ל-א"י בתחילת המאה ה-19 בלטה קבוצה שבראשה עמדו תלמידי הגאון מווילנה (1720 – 1797) הגר"א.  הקבוצה עלתה ארצה בשנת 1800 ומנתה כ-500

Vilna_Gaon,_Winograd_pictureנפשות. ייחודה היה בכך שאנשיה ביקשו להבטיח את מימוש הגאולה ע"י פעילות אנושית שעיקרה עלייה וקיום המצוות התלויות בארץ כמו: שמיטה והפרשת מעשר מיבולים. רק ע"י כך יקיימו את תרי"ג המצוות כפי שקבע הרמב"ם.

עם עלייה זו חל מפנה מהותי בקשר שבין עם ישראל וארץ ישראל. וגם בקרב נוצרים – שהתעניינו בנעשה באימפריה העות'מאנית בכלל וב-א"י בפרט.

ייחודה של קבוצת תלמידי הגר"א היה בכך, שאנשיה ביקשו להבטיח את מימוש הגאולה ע"י פעולה אנושית שעיקרה עלייה, קיום מצוות יישוב הארץ וכן נסיון לחדש את הסמיכה.

שנת ת"ר, כשנת גאולה אינה מוזכרת בכתובים בצורה בולטת. מדוע? כי מאז ומתמיד הייתה המשיחיות נושא שהשתיקה יפה לו. ובמיוחד מאז משבר השבתאות. החשש מהשוואה בין הופעתו של משיח השקר שבתאי צבי ומעלליו, לבין המקובלים שהגיעו למסקנה, לאחר עיון מעמיק בספר הזוהר כי בשנת ת"ר (1848) תחל הגאולה.

גאולת ישראל תתאפיין בין היתר בחידוש הסמיכה. לפי המסורת "הסמיכה" היא שרשרת של המנהיגות הרוחנית שפסקה הלכות, שינתה הלכות, התאימה אותן למציאות המשתנה. כאשר בית המקדש היה קיים ישבה המנהיגות הדתית העליונה, היא "כנסת הגדולה" – הסנהדרין, בלשכת הגזית בבית המקדש. משחרב המקדש נדדה הסנהדרין בארץ כל עוד נתקיים מוסד הנשיאות (כמו ר' יהודה הנשיא מחבר המשנה) משבטלה הנשיאות והסנהדרין חדלה להתכנס, לא ניתן היה מאז ועד ימינו לחדש הלכות, לבטל הלכות או להתאימן למציאות המשתנה. חברים בסנהדרין היו תלמידי חכמים שנמצאו ראויים לקבלת הסמכות במסגרת הסנהדרין. הנסמכים היו ראויים לשמש כדיינים ומורי הוראה.

ההעברה והמסירה מדור לדור נעוצה בפסוק הפותח את מסכת אבות:

"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" – הסנהדרין.

בחידוש הסנהדרין ראו צעד חיובי לקראת הגאולה. לכן ניסו רבני וחכמי צפת במאה ה-16 לכנס 100 רבנים מצפת ומירושלים על-מנת לחדש קודם כל את הסמיכה, אולם המחלוקות בין ירושלים לצפת, מנעו זאת. האמונה בגאולה בשנת ת"ר (1840) (ה' ת"ר) (5600) היה זה הרקע ההיסטורי שהביא להתעוררות המשיחית. היו לכך שני מקורות: האחד התלמוד והאחד בספר הזוהר.

המקור התלמודי: במסכת סנהדרין, הנחת היסוד כאן: "הואיל ומשך קיומו של העולם יהא ששת אלפים שנה, הרי שמשנת ה' אלפים ות"ר שנה יחולו "ימות המשיח".

המקור הקבלי: הוא מאמר מספר הזוהר לפרשת וירא בתורה: "כאשר יבוא אלף השישי לבריאת העולם ובשש מאות שנה לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה.

וכנסת ישראל הקב"ה יקים אותה מעפר הגלות ויזכור אותה.

במקורות ההיסטוריים הבולטים מופיעה דמותו של הרב יהודה אלקלעי (1878 – 1798) סוף המאה ה-18 אחד ממבשרי הציונות, יליד סרייבו שבהשפעת עלילות הדם בדמשק (1840), החל להטיף "לגאולה אקטיבית". עלה לא"י ב-1876 והתיישב ביפו.

שנת ת"ר כשנת גאולה מוזכרת בכתביו עשרות פעמים. עם חשיפתם של מקורות היסטוריים חדשים התברר, כי האמונה בשנת ת"ר כשנת הגאולה הייתה נחלת רבים – התעוררות משיחית המונית שהקיפה רבים ברחבי העולם היהודי במזרח ובמערב, באירופה ובאסיה.

דוגמה בולטת – אחת מרבות החיבור "קול מבשר" שחיבר מתתיהו בן שמואל הכהן – מזרחי, יליד העיר שירואן בפרס ובו לקט תיאורי חזיונות ורעיונות של המחבר אותם רשם במשך מספר שנים. למחבר יש הרגשה שהוא נועד למלא שליחות שְמֵימִית אבל מעבר לזה האיש לא מוזכר.

עדות מיוחדת במינה מכתבה של סילא ברגמן, שהתגוררה בירושלים, להוריה. המכתב נושא את התאריך: "ליל שבת שלפני חג השבועות, שנת התקצ"ה (1830), במכתבה היא מספרת על אירוע שהתרחש בירושלים בעיר שכולם דיברו על כך בהתרגשות כדבריה: "כן אומרים הטורקים שאבן אחת שהיא במקום קודש הקודשים של בית המקדש, שכל השנים הייתה מרחפת באוויר ולא נראית, חזרה וירדה לארץ וזה אות לביאת המשיח".

האמונה בשנת ה' ת"ר כשנת הגאולה בקרב ה-"פרושים" (בניגוד לחסידים) תלמידי הגר"א במזרח אירופה ובא"י.

מצויים כמה מקורות על תפוצת האמונה בגאולה, בשנת ת"ר הייתה גם נחלתם של מי שנודעו כתלמידיו של הגר"א – הגאון ר' אליהו מווילנא (1720 – 1792) הן במזרח אירופה והן בארץ-ישראל.

עדות רבת חשיבות מקורה בישיבת וולוז'ין, מיסודו של בכיר תלמידי הגאון מווילנא הוא ר' חיים.     המומר בנימין בארי מספר כי בהיותו תלמיד הישיבה נהגו מדי פעם ביום שבת בין תפילת מנחה למעריב, לדון בפרטי ביאת המשיח, שהיא שנת הקץ הידועה רק לצנועים, מקובלת הייתה על כולם כאמת מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור והכוונה הייתה לגאון בפירושו לחיבורים שנודעו בשם "ספרא דצניעותא". הכל הסכימו שמועד הגאולה קרוב, רק השאלה שנדונה הייתה, מה יהא פניה של המציאות לכשיבוא המשיח בשנת ת"ר.

על ציפיה משיחית שהקיפה כנראה חוגים רחבים מבני קהילת הפרושים, בני הדור השני של תלמידי הגר"א בא"י מצויים דברים שאמר ר' אביעזר מטיקטין שנודע כאחד מגדולי החכמים בירושלים בקהילה הפרושית. ר' אביעזר עלה ארצה בשנת תקצ"ב (592) שמונה שנים לפני ת"ר שנת הגאולה שכה ציפו לה. קבע בחיבור גדול וממצה שכתב שנה לאחר "שנת הגאולה" שלא נתממשה שהציפיה לשנת ת"ר הייתה מוצדקת משום שבשנה זו מתחיל רק תהליך הגאולה שאמור להגיע לשלמותו רק בשנת תר"י. הרחקת המועד לא הייתה אלא נסיון להאריך את הציפיה ככל האפשר ולמנוע בכל מחיר את המשבר שהתחולל לנגד עיניו.

דוגמה בולטת לכך היא התייחסותו לפסוקי שיר השירים, שהמקובלים ואנשי בית המדרש של הגר"א ראו אותם כאספקלריא של שירת הגאולה לעתיד.

את הפסוק "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" דורש ר' אביעזר מטיקטין

"הניצנים נראו בארץ", דהיינו תחילת הָנָצָה והפרחה עדיין עומד בארץ העליונה ואין בני אדם יודעים מִזֶה, אבל, וקול התור נשמע בארצנו, רוצה לומר כשיגיע שנת התור, דהיינו ה' אלפים ותו"ר שנים הווה אומר 606 שנים + ה' אלפים, אז יישמע בארצנו קול הגאולה.

 

גם בקרב החסידים פשטה האמונה בשנת ת"ר כמועד אפשרי לביאת המשיח וזאת בשיחה שנערכה בין ארבעה צדיקים בני הדור הראשון לאחר הבעל שם טוב.

המסורת החסידית מספרת שאחד מהם ר' לייב הכהן מברדיצ'ב קם על רגליו ואמר: "ריבונו של עולם הנני נותן לך תקיעת כף שעל-ידי תוכחות ויסורים לא יחזרו ישראל למוטב יותר. ולמה לך ליסרם על חינם?"

ועוד: "הסבא קדישא מִשְפּוֹלִי מרר באותו מעמד בבכי ועימו כל אורחיו ואחרי כן שב ודיבר כשהוא סומך דבריו על קביעת מאמר בזוהר:

להלן תמצית מדבריו: "הן ראיתי גדולים שכתבו קץ על ביאת המשיח…אבל אני אוכל לגלות רק זאת שהיכל המשיח סגור עוד עם מסגר גדול ונורא מאוד… אבל בשנת ת"ר לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה ואז יהיה נפתח גם המסגר הזה ויעמוד השער של היכל המשיח מוכן להיפתח.

אבל אינני רואה מי יפתחנו אלא השם יתברך בכבודו ובעצמו.

קביעת מועד הגאולה תוך הסתמכות על שיטת הגימטריה, הייתה מקובלת בעולם המסורתי. בחוגי החסידים דרשו לעניין זה גם את הפסוק: "ונתתי את מטר ארצכם בעיתו": סכום האותיות "מטר ארצכם" בגימטריה עולה ל-ת"ר שנים. ולכן יש לקרוא: "ונתתי שנת ת"ר כזמן הגאולה בעיתה".

 

האמונה ב-ת"ר ביהדות מערב אירופה:

בהתאם למקורות רבים למדי אנו למדים, כי בקהילות במערב אירופה היו מקובלים שהתייחסו לחישובי קץ כבר בסוף המאה ה-18 כאשר שנת ת"ר תופסת אצלם מקום מרכזי.

 

עלייה של קבוצות ויחידים לא"י ,  1840-1808

על פי דיווחים שונים הכפיל היישוב היהודי בא"י את עצמו במהלך אותן שנים. זאת למרות התנאים הקשים מאד ששררו בארץ מכמה וכמה בחינות.

המצב המדיני היה רעוע משום שהיה נתון לתהפוכות שלטון ולמעשה לתהליך של התפוררות. השלטון גילה חוסר אונים אל מול מוקדי כוח של תושבים מקומיים. בטחון החיים של המיעוט היהודי בארץ היה בסכנה מתמדת בגלל התנכלויות של פורעים מקרב האוכלוסיה הנוכחית (ערבים ואחרים).

המצב הכלכלי היה בשפל. נחשלות כלכלית, הן בערים והן בכפרים. הדבר בא לביטוי בהיעדר חיי מסחר ובראש ובראשונה מצבם הקשה של הפלאחים שהיוו את מרבית אוכלוסי הארץ.

העלייה שהגיעה בעיקרה מאירופה הייתה של יהודים אשכנזים שלא ידעו כלל ערבית ולא הכירו כלל את אורח חייהם של הערבים בארץ, מה שהכביד מאד על הקשרים עם האוכלוסיה הערבית.

האוכלוסיה היהודית – מרביתה התגוררה בארבע ערי הקודש: צפת וטבריה, ירושלים וחברון.

מלבד המצב הבטחוני והכלכלי המעורערים מגיפות פרצו לעיתים קרובות בעטיים של חיים בערים בזוהמה, וכן רעידות אדמה שגרמו לאבידות גדולות במיוחד בקרב התושבים בכלל ותושבי הערים בפרט. כל אלה גרמו לירידה מתמדת מהארץ והרתיעו עולים מלהגיע. הוסף לכל אלה, מחסור משווע במקומות פרנסה.

 

עלייה של בעלי שליחות

ואם למרות כל אלו הכפילה האוכלוסיה היהודית בארץ את עצמה במרוצת שלושים השנים עד שנת ת"ר התרחש משהו יוצא דופן – מימדיה הגדולים של העליה לא"י שכללה אלפי עולים, יתר על כן עולים אלה היו בעלי מוטיבציה גבוהה ובעלי תודעה של שליחות. מה הייתה המוטיבציה מנין היא נבעה?

מהציפיה לבוא המשיח בשנת ת"ר.

העליות היו מצפון אפריקה, סוריה ותורכיה, פרס ותימן וארצות אירופה: רוסיה ופולין, הונגריה, גרמניה ואפילו מאנגליה.

כיבוש א"י ע"י מוחמד עלי בשנת 1831

בזכותו התבסס היישוב היהודי בארץ והפך חי הנושא את עצמו. מעמדו המשפטי השתפר לאין שיעור, וגדל מספר האפשרויות להתבססות כלכלית.

אשר להרכב האנושי

אוכלוסיה הטרוגנית, מלבד תלמידי חכמים מובהקים, עלו גם אנשים משכבות עממיות וכן בעלי מלאכה. היו בקרבם גם אנשים אמידים מאד ובעיקר משפחות צעירות עם ילדים. מה הייתה יכולה הסיבה שהניעה הורים לעלות ארצה עם ילדים ותינוקות, כשאין כמעט בארץ רופאים ואין בתי חולים. ועוד, הם ידעו מהו המצב הבטחוני כאן. למעשה של חוסר שלטון המסוגל לכפות מרות על כלל האוכלוסיה. היה ברור לעולים שחיי היומיום בארץ רצופים סכנות: בריאותיות וסכנה ממשית של אבדן חיים בחיי היומיום ומאבק יום יומי על עצם הקיום. זאת ועוד, הנסיעה ארצה הייתה כרוכה בהוצאות כספיות ניכרות.

העולים, מסתבר, ידעו מראש שצפויים להם קשיים וסכנות בכל תחומי החיים כאן. בעצם, מאבק יומיומי על עצם הקיום כאן ובכל זאת עלו מתוך תחושת שליחות. מסתבר שהם האמינו שעולים ארצה בפתח תקופה חדשה.

 

עלייתם לא"י של תלמידי הגר"א – הגאון מוילנא

לפי אחת המסורות החלה בליטא בעיר שְקְלוֹב, בה התגוררה אוכלוסיה יהודית, רבה יחסית ובעיקר מרכז של תלמידי-חכמים שניהלו את חייהם לפי השקפת עולמו של הגר"א. התכנסות שמטרתה הייתה: עליה לאלתר לא"י. ההתכנסות הייתה ב-1806 – תקס"ו, בגימטריה שנת "משיח בן יוסף", או שנת "והביאנו לציון עירך" ושנת: "עורי צפון ובואי תימן".

מטרת האסיפה הייתה לארגן את תלמידי הגר"א לעלות לא"י כחלק מתהליך שיבת ציון.

לפי מסורת זו עמדו בראש האסיפה ר' בנימין ריבלין ובנו ר' הלל ריבלין מעשירי העיר שְקְלוֹב ובני דוד של הגאון מווילנא.

על האסיפה הזו ומה שהוחלט במהלכה כתב בספרו אחד ממנהיגי הקהילה היהודית במינסק – רוסיה.

הוא מספר שם על קשר סודי, שמטרתו אינה לעלות לא"י כיחיד, אלא להצטרף לחבריו המאורגנים כדבריו בקשר סודי שמטרתו: עלייה לא"י וכדבריו "להיות ניצב על הקושרים בקשר אמיץ וחזק, לעזוב ארץ מולדתם".

ועוד כותב הוא: "כולנו בני איש אחד – (הגר"א) אנחנו, ממקום אחד חוּצָבְנוּ".

בין יוזמי האסיפה, נזכרים שמותיהם של שלושה: הראשון ר' חיים מוולוז'ין, בכיר תלמידיו של הגאון מוילנא, שפתח בעירו את הישיבה הראשונה בליטא, שנודעה לימים כישיבה המעולה ברמתה בכל מזרח אירופה.

מצוייה עדות  חשובה המעידה שהייתה כבר עלייה מאורגנת, כבר ב-1806. ומדובר במספר גדול יחסית של עולים.

באותם ימים ראה אור ספר פרי עטו של אברהם דנציג, מחותנו של הגר"א. הספר נועד לעולים ארצה ותכליתו מעשית: בירור הדינים והמצוות הנוהגים ב-א"י בזמן הזה. וזאת על-מנת להקל על העולים להתמצא בבעיות הסבוכות של המצוות התלויות בארץ. והכוונה בהפרשה לתרומות ולמעשרות וכן לשמיטה. נמצא לפי זה שהספר ראה אור בשנת תקע"ב – 1812, שהייתה שנת שמיטה.

העלייה לא"י מסתבר לא הייתה פשוטה, לא רק מבחינה כספית. צריך היה "להסתדר" עם השלטונות העות'מאנים שניסו להכביד ואף למנוע עליית יהודים.

הסתבר שצריך היה להעלים משלטונות ההגירה שהבאים מתכוונים להשתקע בארץ.

עם זאת עלייתם של תלמידי הגר"א ב-1804 הייתה עלייה גדולה ומאורגנת. גדולה במימדי אותן שנים. בשנת 1813 הגיע מספר בני הקהילה "הפרושית" הליטאית לכדי 510 נפשות. קהילה גדולה במתכונת אותן שנים.

אז פרצה מגיפה גדולה בעיקר בצפת, שקטלה כשני שלישים מבני הקהילה בעיר.

 

מורשתו של הגר"א בשאלת יישוב א"י "התערותה מלמטה"

תחושתם העמוקה של תלמידי הגר"א בעלותם ארצה, שהם ממלאים את צוואתו האלוהית של הגאון, שהם חלוצים ההולכים לפני המחנה בתהליך הגאולה. תחושה זו חטפה מכה אנושה בעטייה של המגיפה הקשה ב-1813 שהשתוללה בגליל, שבמהלכה הוכחדה כמעט כלל הקהילה הפרושית – ליטאית בצפת.

מכלל 511 נפשות שרדו עשרות בודדות.

ר' ישראל משְקְלוֹב, מתלמידי הגאון ומי שעמד בראש הקהילה בצפת כתב: "הטובים שבינינו איבדנו. זקנינו הצדיקים הלכו למנוחות". המגיפה האיומה טפחה על פניהם.

הנותרים החלו לתהות, האם טוב ונכון היה לעלות ארצה והאם הם לא עברו על שלוש השבועות?

ואלו הן:

  • הקב"ה השביע את ישראל שלא יגלו את הקץ.
  • שלא ידחקו את הקץ.
  • שלא ימרדו במלכויות.

וכאן עלה הרהור חמור: האם הם לא הבינו כראוי את גישתו של הגר"א שיש לעלות לא"י ולא להמתין להתגלותו של המשיח, לגאולה שתתרחש דרך נס. משמו של הגר"א נמסר, כי תתרחשנה במועד קרוב שתי גאולות: הראשונה צריכה להיות "גאולה טבעית". הווה אומר שהיא תלויה ביפי בני אנוש. שיעלו לארץ הקודש ויתחילו "בשיקום אדמתה". זו האדמה המקודשת שזרים התיישבו עליה לאחר שבניה, בני ישראל גלו ממנה ברצון או שהוגלו ממנה ורק משתחל "הגאולה הטבעית" יתגלה המשיח שישלים את תהליך הגאולה השלימה.

"תמצית" מורשתו של הגאון מווילנא

כפי שהציג זאת תלמידו ישראל משקלוב

שעלה ארצה עם תלמידי הגר"א

 

  • קיבוץ גלויות: הווה אומרשיש לחפש את מקומם של צאצאי עשרת השבטים ולשלבם בתהליך הגאולה.
  • השבת המשפט: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה. חידוש מוסד הסנהדרין.
  • טיהור אדמת הקודש שנכרים התיישבו עליה וחיללו אותה. האשמה במידה מסויימת על בני ישראל, על אלה שגלו מרצונם.
  • סיועם של הרבים לצדיקים שיתגלו מתוכם. צדיקים שיצמחו מלימוד התורה ורָזֵי התורה.
  • בניין ירושלים: ולירושלים עירך ברחמים תשוב.
  • משיח בן-דוד: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".

 

ר' ישראל משקלוב ניסח מכתבים ושיגר שליח מיוחד שיצא למסע שנמשך שלוש שנים, בחיפושיו אחר מקומם של עשרת השבטים. אך לא העלה דבר.

 

דמותו של ר' ישראל משקלוב  כאיש ההלכה מתבלטת כאן. משום שלראשונה בתולדות התנועות המשיחיות בישראל, נעשה נסיון להטיל את התפקיש המרכזי בתהליך הגאולה על עשרת השבטים באמצעות חידוש הסמיכה.

 

ועוד ר' ישראל משקלוב הטיף בין הייתר שירבו להתפלל על-מנת לקרב את הקץ וזאת בניגוד לשלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל, שלא ידחקו את הקץ.

צוואתו של הגר"א הייתה לפי מורשת תלמידיו שההתעוררות צריכה לבוא מלמטה מהמוני בית ישראל.

 

 

"משיחיות ריאלית"

ממשנתו של הרב צבי-הירש קאלישר (1874 – 1795)

 

משנתו לאומית אולם בעלת שורשים רעיוניים-רבניים-מסורתיים, בהציגו את עלייתם של תלמידי הגר"א לא"י כמי שהפרו כביכול את "שלושת השבועות" שהשביע הקב"ה את ישראל שלא לדחוק את הקץ ולא לעלות בחומה ולא להתגרות באומות העולם. (כמובן שאת השבועה השלישית הם לא הפרו).

הרב קאלישר אכן התבסס על תלמידי הגר"א בהצגת משנת הגאולה כ-"דרך הטבע".

במאמר שפירסם הרב קאלישר ב-"המגיד" בסוף שנת 1872, שכותרתו: "שומר מצווה לא יידע דבר רע",

לטובה, לדבריו המצב המשפטי בארץ-ישראל השתנה מאד "משום שהוא מאפשר כבר בעלות יהודית על הקרקע, שהיא תנאי לקיום המצוות התלויות בארץ – בשלמות.

לדעתו גם המצב הבטחוני השתפר מאד ומאפשר התיישבות חקלאית בפועל.

קאלישר קרא להירתם ולתמוך ביהודים המתכוונים לעסוק כאן בחקלאות וכי הוא רואה בכך זרז לקירוב הגאולה. לדעתו יש בארץ מספיק יהודים שמעוניינים בעבודת אדמה ויהודי חוץ-לארץ יכולים לקיים את המצוות התלויות בארץ – ע"י שליחים. הווה אומר שיתמכו בכספם בעושים.

עם זאת רעיון חידוש המצוות התלויות בארץ לא היה הרעיון המרכזי במשנתו, אלא התווסף לתוכנית  המעשית שהציג ואותה פירסם בשנת 1862 והיא כללה ארבעה סעיפים:

  • גאולת קרקעות בכספי "חברת ארץ נושבת". או ע"י הפצת מניות.
  • עלייה של יהודים רבים מרוסיה, מפולין ומגרמניה, שיעבדו את האדמה.
  • ארגון הגנה בארץ מפני שודדים, ע"י שומרים מלומדי מלחמה.
  • ייסוד בית ספר חקלאי שישלב לימוד מקצוע, לימודים הומניים ולימוד קודש.

 

עיקרה של תוכניתו – הפיכת ארץ- ישראל לארץ נושבת כחלק מהשלב הראשון של הגאולה, שהוא טבעי ולא משיחי. כלומר, באמצעות מאמץ אנושי לעלייה גדולה ולהתיישבות נרחבת בארץ.

 

באיגרת שכתב הרב לבארון רוטשילד, משנת 1836, מופיעים שני העקרונות: שהשלב הראשון של הגאולה יהיה טבעי ולא ניסי – משיחי, כדבריו: "ראשית הגאולה תהיה על-ידי סיבה טבעית מבני אדם וגם ע"י המלכויות שתסייענה לקבץ מעט מפזורי ישראל לאדמת הקודש".

"והעלייה לא"י ויישובה: בהתאסף ראשי עם בני ישראל מכל פינות העולם, וייעשה ממנה ארץ נושבת רבתי-עם מבני ישראל".

הרב מרחיב מאד את תוכניותיו כפי שהן מופיעות בספרו "פרישת ציון" במהדורה השנייה משנת 1862.

תוכניותיו וגישתו לכל נושא בניין הארץ לא היו לרוחם של כמה רבנים ידועים ובולטים כמו הרב מאיר אוירבך (1815 – 1878) שהיה קרוב משפחתו של הר קאלישר, שעלה בעצמו ארצה והיה מראשי הקהילה הפרושית-הליטאית בירושלים. לדבריו הגאולה תלוייה בראש ובראשונה בעשיית תשובה.

בתשובתו לרב אוירבך שפורסמה ב "הלבנון", כותב הרב קאלישר: "כי אי אפשר לומר שהגאולה תלוייה בעשיית תשובה, שהרי אם כך היא לא תגיע לעולם. ובאמת רואים אנו שהדור הולך וחסר בעוונותינו הרבים, ואיך נצפה שכל ישראל יהיה להם תשובה גמורה?"

ועוד טען הרב קאלישר, כי בספר "הזוהר" נאמר מפורשות "כי עיקר הגלות הָמַר על-ידי שמאסו אבותינו בארץ חמדה כבר בדור המרגלים ששלח משה לתור את הארץ והם הוציאו דִיבָּתָה רעה. כך שהם מאסו בארץ חמדה והדבר הזה נעשה לבכייה לדורות. ולכן התיקון על עוון אבותינו, לחשוק בכל-לב בחמדת נחלתנו ולעשות בפועל מחשבות קודש, ובזכות אלה תתקרב הגאולה בעזרת ה' יתברך".

 

מקורות

 

אריה מורגנשטרן, משיחיות וישוב ארץ ישראל , יב"צ תשמ"ה

אסף ידידיה, "בין תיקון פנימי לתיקון חיצוני ובין משיחיות סמלית-תיאורגית למשיחיות ריאלית: תלמידי הגר"א והרב צבי הירש קלישר", קתדרה 167, 2018

י. אלפסי, תעודות לתולדות הישוב הישן, שנתון אונ' בר אילן, ו', תשכ"ה 1965

מ. אליאב, ארץ ישראל וישובה במאה הי"ט , כתר, 1978

מ. אביר, המרד נגד השלטון המצרי בארץ ישראל 1834 ורקעו, MA באוניברסיטה העברית, 1961


 

הרצאה שנשא שאול דגן  בחיפה,  מאי 2018.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s