אודות

שאול דגן, בן דור תש"ח
יליד ירושלים 1930
חקלאי, מחנך ומורה
לימד דורות של תלמידים לאהוב את הארץ ולהכיר את אנשיה
כדי לקרב את התלמידים אל סיפורי הראשונים יצא דגן אל בתיהם של אנשי העליות בגליל וביהודה וריאיין את בני משפחות המייסדים של מושבות העלייה הראשונה

בהמשך התמנה לארכיונאי בזכרון יעקב ותיעד את ימיה הראשונים

דגן תרם את הארכיון האישי שלו למוזיאון העלייה הראשונה, שהייה בין מקימיו, ואתר זה יחשוף ויפרסם כתבים ומסמכים מאוספיו של שאול דגן

רוב התמונות שמלוות את המאמרים הן מאוספיו של ד"ר ירמיהו רימון ובאדיבותו

פ.ק.פ. : פָּאלֶעסְטִינֶר קוֹמוּנִיסְטִישֶע פָּארְטֵיי, קורותיה של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינאית 1948-1922

הרצאת שאול דגן מיום 12.8.2018

ציוני-דרך

• למִן ייסודה של פ.ק.פ. ועד ימינו התלבטה מהמפלגה הקומוניסטית בארץ בשאלת היחס אל היישוב היהודי בארץ.
• מפלגה קומוניסטית המייחסת לעצמה תפקיד של אוונגארד מבקשת לפעול בקרב אותו גורם חברתי הנראה לה מתאים לחולל בארצו את המהפכה הקומוניסטית.
• בקונגרס השני של הקוֹמִינְטֶרְן, האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות בעולם באוגוסט 1920, הטיל לנין על המפלגות הקומוניסטיות את המשימה לבוא בברית עם בכוחות הדמוקרטיים והבורגנים במושבות של האימפריות הגדולות. הקומינטרן הגיע למסקנה כי העמים המשועבדים לאותן אימפריות הם בעלי הברית של המפלגות הקומוניסטיות.
• פ.ק.פ. הניח הכי הערבים הם תושבי הארץ הוותיקים – המקוריים ובהיותם אומה מדוכאת יקומו יחד עם עמי המזרח נגד הקולוניאליזם האירופי.
• היות והקומינטרן שלל את האידיאולוגיה הציונית, הוא גם הכחיש את הצורך בשיבת ציון ולכן ההתיישבות היהודית ב-א"י הינה מפעל קולוניאליסטי.
• הקומוניסטים ב-א"י לא ראו בציונות מפעל שחרור לאומי ובהנחה שהיישוב היהודי הקטן לא ירצה בעצמאות בארץ, שאז הוא יהווה כאן מיעוט במדינהערבית, הרי הוא יסתמך על המשך השלטון הבריטי ב-א"י ושלטון זה ינצל את שיטת הפרד ומשול – לצרכיו הוא.

הקומינטרן הוקם לאחר היפרדות מהאינטרנציונל השני ב-1920.

פ.ק.פ. נוסדה ב-1922 ופעלה באותה מסגרת עד 1947.

נוסדה ע"י פעילי מפלגת "פועלי ציון שמאל" בגולה, ב-1943 עזבו רוב החברים הערבים את המפלגה והקימו את "הליגה לשחרור לאומי".

פ.ק.פ. נשארה מפלגה אנטי ציונית. בימי מלחמת העולם השנייה הונהגה ע"י שמואל מיקוניס ואז התקרבו חבריה לרעיון הציוני. ב- 1948 כאשר קמה מדינת ישראל ייסדו את מק"י – "המפלגה הקומוניסטית הישראלית".

• לאור הערכה זו החליטה פ.ק.פ. בדצמבר 1930 על ערביזציה של המגמות ופעילות המפלגה, למרות שכמעט כל חבריה היו יהודים.
• רק ערביזציה של המפלגה תאפשר לה לחדור למעמד הפועלים הערבי ולמעשה גם להנהגה הלאומנית של הערבים בארץ.
• נוצר מצב אבסורדי. יהודים נשאו את דגלו של המאבק הקומוניסטי – הפלשתינאי, למעשה הערבי.
• פ.ק.פ. ראתה את "הגירת" יהודים לא"י כגורם ריאקציוני.
• ביסודו של דבר הערביזציה נכפתה על פ.ק.פ. ע"י הקומינטרן. פ.ק.פ. פסקה שכל היישוב היהודי בארץ הינו ציוני, מסייע לקולוניאליזם הבריטי ולא גורם פרוגרסיה. בסופו של דבר יהודים סייעו לחוגים הערביים הלאומנים בארץ.
• הקומינטרן הורה למפלגה בארץ להשתתף בכל הפגנה ערבית ואת ההתנגדות למכירת אדמות ליהודים, לקחת חלק בהתנגדות של ההנהגה הערבית נגד המכירה וזאת בכל האמצעים עליה יחליטו ערביי הארץ.
• חלק ניכר מהחברים היהודים במפלגה נדרשו ע"י הקומינטרן לשוב לברית המועצות או לפולין.
• במרכז המפלגה רוב החברים היו ערבים למרות שהחלק המכריע של החברים היו יהודים.
• הערביזציה הכפויה לא נתקבלה במפלגה ללא עוררין. היו ויכוחים פנימיים ביחס למאורעות תרפ"ט – 1929 והייתה מחלוקת אם יהודים צריכים להשתתף בכל הפגנה ערבית.
• הקו המנחה החדש של הקומינטרן נבע מהכישלון הגדול במלחמת העולם הראשונה, כאשר הפועלים בכל ארצות אירופה לא נשמעו לקריאה שלא להשתתף במלחמה זו שיזמו ממשלות ריאקציוניות ואסור שפועלים יילחמו בפועלים. זה נכשל ולכן ההוראות החדשות ממוסקבה היו לפנות מעתה בראש ובראשונה להמונים בארצות הנשלטות ע"י אימפריות.
• הקונגרס השביעי של הקומינטרן (1935) הטיל על פ.ק.פ. לפ]עול ליצירת חזית אנטי-אימפריאליסטית ב-א"י ולשם כך להצטרף לכוחות הערביים הלאומנים ולעודד אותם לכך.

הרקע: מאבקם של המונים נגד המשעבד הזר הוא חלק בלתי נפרד של מאבק עולמי למען המהפכה. זהו הרקע הרעיוני לתמיכת פ.ק.פ. במרד הערבי בארץ שפרץ באפריל 1936. החברים הערבים במפלגה נטלו מהתחלה חלק פעיל במרד.

• ועד סניף ת"א של המפלגה שהתנגד ליוזמה זו פוזר ע"י מרכז המפלגה, שמרבית חבריו היו ערבים.
• המפלגה הציגה עצמה כאוייבת השלטון במידה שעלתה מאד על פעילותה הממשית. נאסרה ע"י הבריטים. מרבית פעיליה נאסרו ורבים גורשו מהארץ ובראשם מזכיר המפלגה יוסף ברגר – ברזילי.
• את מקומו של ברזילי כמזכיר המפלגה תפס רָדְוְָון – אל – חִילוּ, לאומן ערבי קיצוני שברח מהארץ כשהחלה המלחמה – ב-1948.
• הוועד המרכזי שנכשל במדיניות הערביזציה המוגזמת, החליט על שינוי קו, להתאים את מדיניות המפלגה קרוב יותר לצד-היהודי.
• היחסים בין יהודים לערבים במפלגה בשנים 1936-7 גרמו לניתוק הקשר בין חברי המפלגה משני העמים. ולכן נתחזקה הנטייה לפעילות עצמאית על פי תנאי הרחוב היהודי.
• ההנחייה הייתה להצטרף למפלגות היהודיות ולחתור שם מבפנים, מעין "סוס טרויאני". מרבית החברים – סירבו אולם לבסוף שוכנעו. הדבר בלט מאד בשנותיו האחרונות של גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, אשר ב- 1926 נתפלג לגדוד "ימני וגדוד שמאלי".

• המפלגה הורתה לחברים לחדור ולפעול בהסתדרות העברית ובמפעליה כמו סולל-בונה ויכין-חק"ל, פניציה ועוד.
• כמו כן הורתה המפלגה לחבריה להשתלב בלימודים גבוהים גם במטרה לפעול בקרב הסטודנטים ואפילו בתנועת נוער של ההסתדרות "הנוער העובד".
• מזכירות המפלגה הוסיפה לדבוק בדעה שהאידיאולוגיה הציונית היא לאומנית, בורגנית וקשורה לאימפריאליזם, אך הודתה שיש בחברה היהודית מעמד פועלים ושכבות ביניים מנוצלות.
• הקומוניסטים האמינו שהאינטרסים של הפועלים אינם עולים בקנה אחד עם הציונות. המזכירות גרסה שקרוב היום שרוב היישוב היהודי ובראש ובראשונה מעמד הפועלים ישתחררו מהאשליות הציוניות. וכך הם יהיו בעלי ברית להמוני הערבים בשחרור הארץ מידי הבריטים ובמלחמת המעמדות.
• ריבוי הפגיעות ביהודים מידי הכנופיות הערביות הביא בסופו של דבר לפרישתם של חברים יהודים מהמפלגה.
• "הסקציה היהודית" במזכירות המפלגה עמדה לא פעם בעימות עם מזכירות ובעיקר עם רָדְוְָון אל – חִילוּ המזכיר הבללי של המפלגה, שהיה כאמור לאומן ערבי שמוסקבה "הלבישה" אותו על המפלגה.
• "הסקציה היהודית" במפלגה אמנם שללה כל שיתוף פעולה בין ארגון "ההגנה" לבין שלטונות הצבא בדיכוי המרד הערבי בשנים 1936-9, אך הגיעה למסקנה שליהודים מותר להתגונן. משום שמזכירות הסקציה היהודית במפלגה התנגדה לטרור הערבי מהטעם שהטרור מהווה סטייה מן המאבק האנטי-אימפריאליסטי.
• מזכירות הסקציה היהודית חששה ובצדק שהטרור הערבי יסייע להנהגה הציונית לאחד תחת מרותה את היישוב כולו.
• ב-1937 ירדה מאד סמכותו של הוועד המרכזי בגלל מעצרים של חבריו וכתוצאה מכך תחלופה רבה והן משום שחלק מהקומוניסטים הוותיקים גורשו מן הארץ ע"י הבריטים או שיצאו להילחם במסגרת הבריגדות הבין-לאומיות בספרד.
• במהלך מאורעות 1936-7 התפורר הקאדר הערבי במפלגה תחת לחצו של הוועד הערבי העליון וייחודו למעשה נעלם.
• כאן חל מפנה קיצוני ומוזר: הסקציה היהודית במפלגה התחזקה על חשבון הוועד המרכזי משום שזה ביטא גישה ערבית-לאומנית קיצונית כשהתנגד להפסקת השביתה הכללית בסקטור הערבי במהלך מאורעות הדמים 1936-9 בטענה מוזרה: שהתערבותם של מלכי ערב במאבק משרתת את האימפריאליזם ובעקיפין את הציונות.
• בהדרגה גבר הריחוק בין הוועד המרכזי לסקציה היהודית במפלגה וזאת משינוי ערכים שחל בעולם הקומוניסטי מאז 1935.
• עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה חלו תמורות יסודיות במדיניות החוץ הסובייטית שהתבטאה – התקרבות למעצמות הדמוקרטיות. לכן קבע דימיטרוב – יור' הקומינטרן בקונגרס השביעי, אוגוסט 1938, כי על המפלגות הקומוניסטיות לחתור לשיתוף פעולה של מעמד הפועלים עם שכבות אחרות באוכלוסיה נגד איום הפאשיזם.
• הקומינטרן חתר מעתה להקמת חזית מאוחדת של פועלים וחזית עממית שתכלול את כל הגורמים העוינים את גרמניה. כנסיגה צורך השעה.
• מקצת מהקומוניסטים היהודים בארץ ביקשו ליישם את הגישה החדשה כאן בארץ וללא הסתייגות. ואכן הטקטיקה החדשה שהוכתבה ממוסקבה חוללה תמורות עמוקות בתפיסתם של חלק מהקומוניסטים היהודים.
• עתה יכלו הקומוניסטים היהודים בארץ לחוש כי יש להם תפקיד חיובי בסקטור היהודי.
• מסתבר כי לאחר 1936 עלו ארצה קומוניסטים יהודים בעלי נסיון בפעילות במסגרת "חזית עממית" בארצות מהן הם באו והם שהפגישו את דברי דימיטרוב יו"ר הקומינטרן בנקודה זו. כפי שמוריס טורז יור' הוועד המרכזי בצרפת יישם זאת.
• אבל בארץ התנהלו העניינים אחרת. מזכיר המפלגה רַאדְוָון אל חִילוּ שב ממוסקבה. אשר לפעילות הסקציה היהודית, התנגד מזכיר המפלגה לפעול יחד עם הציונים נגד ערבים. האם זו הייתה ההוראה שקיבל ממוסקבה? קשה היה להאמין. כך שהוועד המרכזי לא קיבל את התוכנית להקים חזית עממית אנטי פשיסטית בארץ כעניין אקטואלי.
• התכנית הבריטית בארץ מקיץ 1937 להקמת שתי מדינות (ועדת פיל) אך המשך השליטה הבריטית בארץ באיזורים אחדים, עוררה כידוע פולמוס חריף ביישוב ובתנועה הציונית. פ.ק.פ. שללה לחלוטין את תכנית החלוקה והוועד המרכזי יצא בקריאה "להבנה יהודית – ערבית כאלטרנטיבה להצעת החלוקה.
• "קול העם" שיצא לאור כירחון הביע אהדה דווקא לוועידה הפאן-ערבית לענייני א"י שנתכנסה בבְּלוֹדָאן שליד דמשק. העיתון צידד בהקמתה של "ממשלה דמוקרטית נבחרת" בא"י שתבטיח למיעוט היהודי שוויון זכויות, אולם רק לאחר שזה יוותר על כל מחשבות כיבוש.
• ממשלת עיראק פירסמה אז כי יש לשמור על היחס המספרי הקיים בא"י בין היהודים לערבים ותוך הבטחת זכויותיהם של האריסים הערבים בכל מקרה של מכירת אדמות ליהודים. לו בוצעה תוכנית זו היא הייתה מונעת, כמעט לחלוטין, המשך ההתיישבות בארץ.
• בראשית 1939 דעך המרד הערבי ובמפלגה הקומוניסטית בארץ חששו מזכיר המפלגה ואנשיו מהתחזקות הסקציה היהודית במפלגה, משום שעד אז מספר החברים הערבים במםלגה היה מועט מאד ועתה נערך המזכיר הכללי, שהיה כאמור ערבי, לערוך בדק-בית במוסדות המפלגה, על מנת לצמצם את משקלה של הסקציה היהודית.
• הוועד המרכזי גרס כי מאחר שתוכנית החלוקה נגנזה אין יותר מקום להקים בארץ "חזית עממית".
• בוועד המרכזי גוברת הדעה כי יש להצטמצם או להפסיק לחלוטין את הפעילות בסקטור היהודי.
• הוועד המרכזי שהורכב, בהוראת הקומינטרן מרוב ערבי גרס, כי הכוח הפרוגרסיבי היחיד בארץ הם הערבים. כמוכ' גרס הוועד המרכזי כי היהודים אינם בגדר עם, בהסתמכו על דברי סטאלין שקבע כי היהודים אינם עם משום שאין להם, לא שפה משותפת, לא תרבות משותפת ואינם מרוכזים בטריטוריה אחת.
• טענת הסקציה היהודית הייתה שאי אפשר לראות את היישוב היהודי כולו כגורם שלילי לעומת התנועה הלאומית הערבית שכאילו כולה חיובית.
• חלק מחברי הסקציה היהודית הגיעו למסקנה שהיישוב היהודי מתפתח במהירות לחטיבה לאומית בעלת שאיפות לאומיות משלה. התפתחות קו זה הייתה איטית בשל הנאמנות המוחלטת למוסקבה. כאן נראו איפוא לראשונה בקיעים במפלגה בארץ בין היהודים לערבים, כאשר המזכיר הכללי- הערבי מוליך קו ערבי-לאומני תקיף המתקרב במהירות לעמדותיהם של מדינות ערב והוועד הערבי העליון.
• בסתיו 1939 גברו במפלגה החיכוכים בין שני הפלגים היהודי והערבי וזאת בעקבות הודעתו של מנואלסקי, מראשי הקומינטרן, כי המרד הערבי (1936-9) נשא ונושא אופי פאשיסטי וכי מנהיגים מקיימים קשרים הדוקים עם סוכני "הציר". הקומינטרן דרש עתה ממזכירות המפלגה להתנער ולהתנתק מההנהגה הערבית של ערביי א"י אולם הוועד המרכזי התחמק ממילוי דרישה זו ומדוע?

כי המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הינו מנהיג דתי נערץ על ההמונים הערבים ולכן אין המפלגה יכולה לצאת נגדו.

• תהא זו שגיאה לקבוע כי הקומוניסטים היהודים במפלגה בארץ הפנו גבם גם לבעיית אחיהם בגולה. הם האמינו שהפתרון יימצא שם, בארצות מושבם, משום שהמהפכה הסוציאליסטית, אם תתגשם, תבטיח את עתידם של היהודים, לכן הם שללו את הצורך בשיבת ציון ואף גרסו כי:

"ייבוא מהגרים בלתי-חוקיים (העפלה) בלא לבחון מי האנשים, רק יכשיל את התבססות היישוב היהודי בארץ.

• אף על פי כן התנגדה מזכירות הסקציה היהודית במפלגה, לנסיונו של הוועד המרכזי להציג את ההתנגדות לעלייה כנושא מרכזי בתעמולה. כאמצעי למשוך ערבים למפלגה.
• חברי הסקציה היהודית ביקשו מהוועד המרכזי אישור לפרסם כרוזים בגנות ירי על ספינות מעפילים. אולי, אמרו, יש ללחום במארגני ההעפלה אבל לא בנוסעים. ואילו הוועד המרכזי עם המזכיר הכללי רדואן אל חילו והחברים הערבים טענו שיש לנקוט באמצעים חריפים ביותר נגד המעפילים לרבות ירי על ספינות, וזאת כדי להניאם מלבוא לארץ. כרוזים נגד ירי על ספינות מעפילים היו לדעת רוב החברים בוועד המרכזי הגנה על עלייה ציונית ואין כאן עניין של אנטישמיות.
• חילוקי הדעות במפלגה, בין היהודים לערבים החריפו כשפורסם ב-1939 הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שהרעיש את העולם הקומוניסטי. אולם מכיוון שההזדמנות המוחלטת של המפלגות הקומוניסטיות בעולם עם בריה"מ והקומינטרן הייתה מוחלטת. הנושא לא גרם לקרע במפלגה.
• בריה"מ לא נטלה חלק בתחילת מלחמת העולם ולכן קבע הקומינטרן, שאין הבדל בין האימפריאליזם הגרמני, לאימפריאליזם האנגלו-צרפתי. לכן גינו הוועד המרכזי ומזכירות הסקציה היהודית את הרעיון שהיישוב בארץ צריך למלא תפקיד כלשהו במלחמה. הם שללו את קריאת מוסדות היישוב להתגייס.
• הוועד המרכזי של המפלגה דחה כל נסיון של התקרבות ליישוב היהודי, משום שבתקופת ההסכם ריבנטרופ-מולוטוב לא היה מקום להקמתה של "חזית עממית" בארץ.
• הוועד המרכזי התערב במינויים בוועדים המקומיים, לכן בתגובה תבעה מזכירות הסקציה היהודית את החלפתו של הוועד המרכזי, בנימוק שהוא נבחר ב-1931 והשינויים בהרכבו מאז, נעשו ע"י מינויים בלבד וכן בגלל תמורות רבות בזירה הבינלאומית. לכן תבעה מזכירות הסקציה את כינוסה של ועידה נבחרת של המפלגה בעקבות התמורות שחלו ומתחוללות בזירה הבינלאומית.
• מזכיר המפלגה רדואן (שכינויו המחתדתי היה מוסא) גילה נכונות לקיים דיון בין הוועד המרכזי לסקציה היהודית אולם אז חזר ארצה (לאחר היעדרות ממושכת) ממוסקבה בּוּלוּס פארח שהצהיר, בשם מוסקבה כביכול, כי היישוב היהודי הוא מיעוט קולוניזטורי, מאחר שהוא טען כי הוא מייצג את הקו הרשמי של הקומינטרן נסוגו רבים מהחברים היהודים מדרישותיהם.
• תזכיר הסקציה היהודית במפלגה, נשלח על רקע זה אל ועדת הביקורת המרכזית של הקומינטרן ובו התריעה הסקציה נגד הגילויים השליליים במפלגה.
• התזכיר נשלח באמצעות שליח, אולם זה נתפס בדרך ונאלץ לשוב ארצה.
• בדצמבר 1939, פיזר הוועד המרכזי את הסקציה היהודית שקמה בשנות מאורעות הדמים כשנוצר ניתוק מוחלט בין החברים היהודים לחברים הערבים. משנשתנו התנאים קבע הוועד המרכזי, אין צורך יותר בסקציה יהודית במזכירות המפלגה. שמואל מיקוניס החליף אז את חנוך בָּז'וּזָ'ה כעורך "קול-העם".
• מעבר לנימוק הרשמי עמדה התנגדותו של הוועד המרכזי לדרכה העצמאית של הסקציה ומגמותיה. כאילו יש כאן "סתירות לאומניות".
• חברי מזכירות הסקציה ורבים מפעיליה שלא השלימו עם פיזורה, הקימו באמצע 1940 את

"אגודת ספרטקוס" שביקשה ליצור חזית עממית נגד המלחמה וזאת בשיתוף עם חוגים שונים ביישוב לרבות חוגים ציוניים.

האגודה הצליחה להחזיק סביבה חלק מהפעילים היהודים ולמנוע מהם לשוב למָרוּת הוועד המרכזי.

"דפי-ספרטקוס" ועשרות כרוזים שהוציאה האגודה קראו להקמת "חזית עממית". העיתון ניהל גם תעמולה להקמת "הליגה להתקרבות ולשיתוף פעולה יהודי-ערבי. הימים לאחר נפילת צרפת

ב-1940.

• יחד עם זאת שללה הליגה גיוס לצבא הבריטי ולו גם להגנת הארץ ויש להסתפק במשמר-אזרחי ומכבי אש. כל גיוס אחר משמעו שיעבוד לשלטון הבריטי.
• פעילי הסקציה ובראשם חנוך בַָּז'וּזָ'ה קראו לכינוס "הוועדה השמינית של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית" – הסקציה היהודית – אוגוסט 1940.
• בקיץ 1940 עשתה מזכירות הסקציה לשעבר, הכנות לכינוס ועידה נבחרת של אנשיה. בַָּז'וּזָ'ה וחבריו הסתכנו בצעד שעשו כי מי שמנתק עצמו מהמפלגה, ללא אישור הקומינטרן מוציא עצמו אל מחוץ למחנה. ואז הם יהיו מנודים משני הצדדים: מהיישוב המאורגן ומחבריהם במפלגה.

משום כך קראו לכינוס: "הוועידה השמינית של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית – הסקציה היהודית". הוועידה נתקיימה באוגוסט 1940.

"האמת" עיתון בלתי חוקי שיצא באוגוסט 1940 היה לבטאון הקבוצה.

• היות הקבוצה יהודית בלבד הרתיעה פעילים יהודים מלהצטרף אליה מהחשש לנתק את הקשרים עם גרעין הפעילים הערביים.

לקבוצת "האמת" הצטרפו מרבית חברי סניף המפלגה בירושלים. ראשי "האמת" הגירו עצמם כחברי "המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית".

• בכינוס נדונו ההתפתחויות העיקריות שהתרחשו בעולם מאז הוועידה השביעית וציינו שהתנועה הלאומית הערבית היא אמנם הגורם העיקרי במאבק לעצמאות הארץ אבל אינה הגורם היחיד. הם הזכירו שהיישוב היהודי גדל בתשע השנים האחרונות מ-17,000 ל- 500,000 על כל המשתמע מכך.
• עם זאת, מהמחצית השנייה של 1941 הורגשו בדיונים הפנימיים של "אמת", ספקות בדבר קיומה הנבדל.
• הספקות נבעו מאחר שהיישוה היהודי התעלם מהקבוצה ממסורת האיבה למפלגה הקומוניסטית. עם זאת חל באותה תקופה מיפנה בייחס היישוב היהודי לקומוניזם עקב שינויים במהלך המלחמה. והיותה של ברית המועצות הגורם המרכזי במלחמה נגד הנאצים, מאחר שבחודש יוני 1941 תקפה גרמניה את בריה"מ והפרה את הסכם ריבנטרופ – מולוטוב.
• גורם שהחליש מאד את קבוצת "האמת" בארץ, היה השינוי במעמדם של הקומוניסטים בארץ לאחר חתימת החוזה האנגלו-סובייטי. מכאן גם הוחלפה הסיסמה של בריה"מ מהמאבק באימפריאליזם, למאבק בפאשיזם. ואז זכו הקומוניסטים בארץ למעמד חוקי למחצה. מה שהחליש את קבוצת "האמת" שעד אז התבדלה מהמפלגה.
• הוועד המרכזי של המפלגה הקים רשימה קומוניסטית מוסווית תחת השם "הרשימה הפרולטרית", לקראת הבחירות לוועידה החמישית של ההסתדרות – בסוף 1941 מה שדחקה הצידה את אנשי "האמת".
• מלחמת העולם השנייה בכלל ותכנית בילטמור – (התוכנית המדינית של ההסתדרות הציונית, מאי 1942 שנתכנסה במלון בילטמור בניו-יורק, שתבעה את ביטול הספר הלבן והקמת "קהיליה יהודית בא"י, משולבת בעולם הדמוקרטי שיקום אחרי המלחמה) החריפו את הוויכוח בדבר פתרון שאלת א"י. אנשי ה-"אמת" אמנם שללו את התביעה להקמת מדינה יהודית אך ראו צורך להגן על האינטרסים של היישוב, ולהציע הסדר מתאים לתקופה שלאחר המלחמה. בעיות אלה נדונו בכינוס של פעילי "האמת" בפסח 1942 בתל-אביב.

שני החברים המרכזיים בקבוצה זו צידדו בהקמת פדרציה ערבית שבמסגרתה תוענק ליישוב היהודי אוטונומיה נרחבת, על בסיס טריטוריאלי.

• עוד באוגוסט 1941 נפתחו, ביזמת "האמת" שיחות מוקדמות עם הועד המרכזי של המפלגה במטרה של איחוד, אך הן הסתיימו בלא כלום. השיחות חודשו במאי 1942. נציגי הוועד המרכזי הודיעו נטו להסכים לתביעה למתן אוטונומיה, בבוא היום, ליישוב היהודי. ויש לרכז עתה את כל המאמצים לעזרת בריה"מ.

כמו כן עמד הוועד המרכזי, במציאות שנוצרה, להיאבק על מתן ליגאליזציה למפלגה.

• נותרו לדיון שאלות כמו: שיתוף פעולה עם חוגים ציוניים בשאלות יומיומיות.
• נציגי "האמת" שתבעו את בחינת פעולותיה של המפלגה בשנות המרד הערבי בשנים 1936-9, הסכימו להשעות את הדיון למועד מאוחר יותר, כדי לא להערים קשיים על איחוד מחדש של המפלגה. חברי הועד המרכזי טענו שאין לדבר על איחוד משום שאחד העקרונות של המפלגות הקומוניסטיות בעולם שאין חבר יוצא את המפלגה אלא רק מוצא ממנה, לכן על איחוד אין לדבר, אלא לדון בקבלתם של אנשי "אמת" כיחידים. לכך האחרונים לא הסכימו.
• בסופו של דבר ההתנערות של מרבית חברי המפלגה, גם אלה שלא פרשו עם אנשי "אמת", מהערביזציה של המפלגה שנכפתה עליה בשנות השלושים ע"י הקומינטרן, הביאה ל"מותה" של "המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית" שהוקמה בשנת 1922.
• התמורות הבינלאומיות והכרתה של בריה"מ במדינת ישראל יצרו מצב חדש לחלוטין. אין יותר מפלגה ערבית-יהודית. המזכ"ל הערבי נמלט מהארץ ושמואל מקוניס מייסד במקומה את מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

מקורות

• יוסף ברגר-ברזילי: מזכיר פ.ק.פ. בשנים 1926 – 1930. שאול דגן – ראיון אישי עימו 1964-65.
• יוסף ברגר-ברזילי: "הטרגדיה של המהפכה הסובייטית". עם-עובד 1969.
• שמואל דותן: מאסף לתולדות התנועה הציונית, ראשיתו של הקומוניזם היהודי בא"י, אוניברסיטת ת"א והקיבוץ המאוחד 1960.
• יואל הלפרין: ישראל והקומוניזם, הוצאת מפא"י 1951.
• זאב לקוויר: מפ"ס – פ.ק.פ. – מק"י, עם עובד 1963.

 

משיחיות ועלייה לארץ ישראל 1800 – 1880

 התחדשות האמונה בגאולה משיחית בארץ ישראל בטרם עלייה ראשונה

1800 – 1812

במחצית המאה ה- 17 פקד שבר גדול את קהילות ישראל במזרח ובמערב בעטיו של שבתאי צבי משיח השקר (1626 – 1676) ודומה היה שהציפייה לגאולה משיחית ויישוב א"י תגווע למשך מאות בשנים.

אולם בתחילת המאה ה-19 חלו שינויים מפליגים בתולדות עמנו. במקביל להתחזקות המאבק בקרב יהודי מערב אירופה לשוויון זכויות באותה עת ממש החל תהליך איטי ואפילו חשאי של הציפיה לבואו של המשיח בעתיד הנראה לעין. התעוררות משיחית שפקדה שכבות רחבות מקרב היהדות המסורתית.  תחילה באימפריה העות'מאנית ואחרי כן בקרב יהדות מזרח ומרכז אירופה שכוונה לשנת ה'-ת"ר (חמשת אלפים ושש מאות לבריאת העולם) שנת ת"ר – 1840. השנה אותה חישבו המקובלים לפי ספר הזוהר כשנת הגאולה. ואז החלה עלייה מחודשת וגדולה של יהודים ל-א"י. עלייה של מי שציפו למהפך שיחול כאשר הם בא"י. כי כאן יתחולל המהפך. הציפיה לגאולה בשנת ת"ר – 1840 לא הייתה קשורה הפעם באישיות מסויימת. את המועד הצפוי פירסמו קבוצות מקובלים.

מבין קבוצות העולים שהגיעו ל-א"י בתחילת המאה ה-19 בלטה קבוצה שבראשה עמדו תלמידי הגאון מווילנה (1720 – 1797) הגר"א.  הקבוצה עלתה ארצה בשנת 1800 ומנתה כ-500

נפשות. ייחודה היה בכך שאנשיה ביקשו להבטיח את מימוש הגאולה ע"י פעילות אנושית שעיקרה עלייה וקיום המצוות התלויות בארץ כמו: שמיטה והפרשת מעשר מיבולים. רק ע"י כך יקיימו את תרי"ג המצוות כפי שקבע הרמב"ם.

עם עלייה זו חל מפנה מהותי בקשר שבין עם ישראל וארץ ישראל. וגם בקרב נוצרים – שהתעניינו בנעשה באימפריה העות'מאנית בכלל וב-א"י בפרט.

ייחודה של קבוצת תלמידי הגר"א היה בכך, שאנשיה ביקשו להבטיח את מימוש הגאולה ע"י פעולה אנושית שעיקרה עלייה, קיום מצוות יישוב הארץ וכן נסיון לחדש את הסמיכה.

שנת ת"ר, כשנת גאולה אינה מוזכרת בכתובים בצורה בולטת. מדוע? כי מאז ומתמיד הייתה המשיחיות נושא שהשתיקה יפה לו. ובמיוחד מאז משבר השבתאות. החשש מהשוואה בין הופעתו של משיח השקר שבתאי צבי ומעלליו, לבין המקובלים שהגיעו למסקנה, לאחר עיון מעמיק בספר הזוהר כי בשנת ת"ר (1848) תחל הגאולה.

גאולת ישראל תתאפיין בין היתר בחידוש הסמיכה. לפי המסורת "הסמיכה" היא שרשרת של המנהיגות הרוחנית שפסקה הלכות, שינתה הלכות, התאימה אותן למציאות המשתנה. כאשר בית המקדש היה קיים ישבה המנהיגות הדתית העליונה, היא "כנסת הגדולה" – הסנהדרין, בלשכת הגזית בבית המקדש. משחרב המקדש נדדה הסנהדרין בארץ כל עוד נתקיים מוסד הנשיאות (כמו ר' יהודה הנשיא מחבר המשנה) משבטלה הנשיאות והסנהדרין חדלה להתכנס, לא ניתן היה מאז ועד ימינו לחדש הלכות, לבטל הלכות או להתאימן למציאות המשתנה. חברים בסנהדרין היו תלמידי חכמים שנמצאו ראויים לקבלת הסמכות במסגרת הסנהדרין. הנסמכים היו ראויים לשמש כדיינים ומורי הוראה.

ההעברה והמסירה מדור לדור נעוצה בפסוק הפותח את מסכת אבות:

"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" – הסנהדרין.

בחידוש הסנהדרין ראו צעד חיובי לקראת הגאולה. לכן ניסו רבני וחכמי צפת במאה ה-16 לכנס 100 רבנים מצפת ומירושלים על-מנת לחדש קודם כל את הסמיכה, אולם המחלוקות בין ירושלים לצפת, מנעו זאת. האמונה בגאולה בשנת ת"ר (1840) (ה' ת"ר) (5600) היה זה הרקע ההיסטורי שהביא להתעוררות המשיחית. היו לכך שני מקורות: האחד התלמוד והאחד בספר הזוהר.

המקור התלמודי: במסכת סנהדרין, הנחת היסוד כאן: "הואיל ומשך קיומו של העולם יהא ששת אלפים שנה, הרי שמשנת ה' אלפים ות"ר שנה יחולו "ימות המשיח".

המקור הקבלי: הוא מאמר מספר הזוהר לפרשת וירא בתורה: "כאשר יבוא אלף השישי לבריאת העולם ובשש מאות שנה לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה.

וכנסת ישראל הקב"ה יקים אותה מעפר הגלות ויזכור אותה.

במקורות ההיסטוריים הבולטים מופיעה דמותו של הרב יהודה אלקלעי (1878 – 1798) סוף המאה ה-18 אחד ממבשרי הציונות, יליד סרייבו שבהשפעת עלילות הדם בדמשק (1840), החל להטיף "לגאולה אקטיבית". עלה לא"י ב-1876 והתיישב ביפו.

שנת ת"ר כשנת גאולה מוזכרת בכתביו עשרות פעמים. עם חשיפתם של מקורות היסטוריים חדשים התברר, כי האמונה בשנת ת"ר כשנת הגאולה הייתה נחלת רבים – התעוררות משיחית המונית שהקיפה רבים ברחבי העולם היהודי במזרח ובמערב, באירופה ובאסיה.

דוגמה בולטת – אחת מרבות החיבור "קול מבשר" שחיבר מתתיהו בן שמואל הכהן – מזרחי, יליד העיר שירואן בפרס ובו לקט תיאורי חזיונות ורעיונות של המחבר אותם רשם במשך מספר שנים. למחבר יש הרגשה שהוא נועד למלא שליחות שְמֵימִית אבל מעבר לזה האיש לא מוזכר.

עדות מיוחדת במינה מכתבה של סילא ברגמן, שהתגוררה בירושלים, להוריה. המכתב נושא את התאריך: "ליל שבת שלפני חג השבועות, שנת התקצ"ה (1830), במכתבה היא מספרת על אירוע שהתרחש בירושלים בעיר שכולם דיברו על כך בהתרגשות כדבריה: "כן אומרים הטורקים שאבן אחת שהיא במקום קודש הקודשים של בית המקדש, שכל השנים הייתה מרחפת באוויר ולא נראית, חזרה וירדה לארץ וזה אות לביאת המשיח".

האמונה בשנת ה' ת"ר כשנת הגאולה בקרב ה-"פרושים" (בניגוד לחסידים) תלמידי הגר"א במזרח אירופה ובא"י.

מצויים כמה מקורות על תפוצת האמונה בגאולה, בשנת ת"ר הייתה גם נחלתם של מי שנודעו כתלמידיו של הגר"א – הגאון ר' אליהו מווילנא (1720 – 1792) הן במזרח אירופה והן בארץ-ישראל.

עדות רבת חשיבות מקורה בישיבת וולוז'ין, מיסודו של בכיר תלמידי הגאון מווילנא הוא ר' חיים.     המומר בנימין בארי מספר כי בהיותו תלמיד הישיבה נהגו מדי פעם ביום שבת בין תפילת מנחה למעריב, לדון בפרטי ביאת המשיח, שהיא שנת הקץ הידועה רק לצנועים, מקובלת הייתה על כולם כאמת מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור והכוונה הייתה לגאון בפירושו לחיבורים שנודעו בשם "ספרא דצניעותא". הכל הסכימו שמועד הגאולה קרוב, רק השאלה שנדונה הייתה, מה יהא פניה של המציאות לכשיבוא המשיח בשנת ת"ר.

על ציפיה משיחית שהקיפה כנראה חוגים רחבים מבני קהילת הפרושים, בני הדור השני של תלמידי הגר"א בא"י מצויים דברים שאמר ר' אביעזר מטיקטין שנודע כאחד מגדולי החכמים בירושלים בקהילה הפרושית. ר' אביעזר עלה ארצה בשנת תקצ"ב (592) שמונה שנים לפני ת"ר שנת הגאולה שכה ציפו לה. קבע בחיבור גדול וממצה שכתב שנה לאחר "שנת הגאולה" שלא נתממשה שהציפיה לשנת ת"ר הייתה מוצדקת משום שבשנה זו מתחיל רק תהליך הגאולה שאמור להגיע לשלמותו רק בשנת תר"י. הרחקת המועד לא הייתה אלא נסיון להאריך את הציפיה ככל האפשר ולמנוע בכל מחיר את המשבר שהתחולל לנגד עיניו.

דוגמה בולטת לכך היא התייחסותו לפסוקי שיר השירים, שהמקובלים ואנשי בית המדרש של הגר"א ראו אותם כאספקלריא של שירת הגאולה לעתיד.

את הפסוק "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" דורש ר' אביעזר מטיקטין

"הניצנים נראו בארץ", דהיינו תחילת הָנָצָה והפרחה עדיין עומד בארץ העליונה ואין בני אדם יודעים מִזֶה, אבל, וקול התור נשמע בארצנו, רוצה לומר כשיגיע שנת התור, דהיינו ה' אלפים ותו"ר שנים הווה אומר 606 שנים + ה' אלפים, אז יישמע בארצנו קול הגאולה.

 

גם בקרב החסידים פשטה האמונה בשנת ת"ר כמועד אפשרי לביאת המשיח וזאת בשיחה שנערכה בין ארבעה צדיקים בני הדור הראשון לאחר הבעל שם טוב.

המסורת החסידית מספרת שאחד מהם ר' לייב הכהן מברדיצ'ב קם על רגליו ואמר: "ריבונו של עולם הנני נותן לך תקיעת כף שעל-ידי תוכחות ויסורים לא יחזרו ישראל למוטב יותר. ולמה לך ליסרם על חינם?"

ועוד: "הסבא קדישא מִשְפּוֹלִי מרר באותו מעמד בבכי ועימו כל אורחיו ואחרי כן שב ודיבר כשהוא סומך דבריו על קביעת מאמר בזוהר:

להלן תמצית מדבריו: "הן ראיתי גדולים שכתבו קץ על ביאת המשיח…אבל אני אוכל לגלות רק זאת שהיכל המשיח סגור עוד עם מסגר גדול ונורא מאוד… אבל בשנת ת"ר לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה ואז יהיה נפתח גם המסגר הזה ויעמוד השער של היכל המשיח מוכן להיפתח.

אבל אינני רואה מי יפתחנו אלא השם יתברך בכבודו ובעצמו.

קביעת מועד הגאולה תוך הסתמכות על שיטת הגימטריה, הייתה מקובלת בעולם המסורתי. בחוגי החסידים דרשו לעניין זה גם את הפסוק: "ונתתי את מטר ארצכם בעיתו": סכום האותיות "מטר ארצכם" בגימטריה עולה ל-ת"ר שנים. ולכן יש לקרוא: "ונתתי שנת ת"ר כזמן הגאולה בעיתה".

 

האמונה ב-ת"ר ביהדות מערב אירופה:

בהתאם למקורות רבים למדי אנו למדים, כי בקהילות במערב אירופה היו מקובלים שהתייחסו לחישובי קץ כבר בסוף המאה ה-18 כאשר שנת ת"ר תופסת אצלם מקום מרכזי.

 

עלייה של קבוצות ויחידים לא"י ,  1840-1808

על פי דיווחים שונים הכפיל היישוב היהודי בא"י את עצמו במהלך אותן שנים. זאת למרות התנאים הקשים מאד ששררו בארץ מכמה וכמה בחינות.

המצב המדיני היה רעוע משום שהיה נתון לתהפוכות שלטון ולמעשה לתהליך של התפוררות. השלטון גילה חוסר אונים אל מול מוקדי כוח של תושבים מקומיים. בטחון החיים של המיעוט היהודי בארץ היה בסכנה מתמדת בגלל התנכלויות של פורעים מקרב האוכלוסיה הנוכחית (ערבים ואחרים).

המצב הכלכלי היה בשפל. נחשלות כלכלית, הן בערים והן בכפרים. הדבר בא לביטוי בהיעדר חיי מסחר ובראש ובראשונה מצבם הקשה של הפלאחים שהיוו את מרבית אוכלוסי הארץ.

העלייה שהגיעה בעיקרה מאירופה הייתה של יהודים אשכנזים שלא ידעו כלל ערבית ולא הכירו כלל את אורח חייהם של הערבים בארץ, מה שהכביד מאד על הקשרים עם האוכלוסיה הערבית.

האוכלוסיה היהודית – מרביתה התגוררה בארבע ערי הקודש: צפת וטבריה, ירושלים וחברון.

מלבד המצב הבטחוני והכלכלי המעורערים מגיפות פרצו לעיתים קרובות בעטיים של חיים בערים בזוהמה, וכן רעידות אדמה שגרמו לאבידות גדולות במיוחד בקרב התושבים בכלל ותושבי הערים בפרט. כל אלה גרמו לירידה מתמדת מהארץ והרתיעו עולים מלהגיע. הוסף לכל אלה, מחסור משווע במקומות פרנסה.

 

עלייה של בעלי שליחות

ואם למרות כל אלו הכפילה האוכלוסיה היהודית בארץ את עצמה במרוצת שלושים השנים עד שנת ת"ר התרחש משהו יוצא דופן – מימדיה הגדולים של העליה לא"י שכללה אלפי עולים, יתר על כן עולים אלה היו בעלי מוטיבציה גבוהה ובעלי תודעה של שליחות. מה הייתה המוטיבציה מנין היא נבעה?

מהציפיה לבוא המשיח בשנת ת"ר.

העליות היו מצפון אפריקה, סוריה ותורכיה, פרס ותימן וארצות אירופה: רוסיה ופולין, הונגריה, גרמניה ואפילו מאנגליה.

כיבוש א"י ע"י מוחמד עלי בשנת 1831

בזכותו התבסס היישוב היהודי בארץ והפך חי הנושא את עצמו. מעמדו המשפטי השתפר לאין שיעור, וגדל מספר האפשרויות להתבססות כלכלית.

אשר להרכב האנושי

אוכלוסיה הטרוגנית, מלבד תלמידי חכמים מובהקים, עלו גם אנשים משכבות עממיות וכן בעלי מלאכה. היו בקרבם גם אנשים אמידים מאד ובעיקר משפחות צעירות עם ילדים. מה הייתה יכולה הסיבה שהניעה הורים לעלות ארצה עם ילדים ותינוקות, כשאין כמעט בארץ רופאים ואין בתי חולים. ועוד, הם ידעו מהו המצב הבטחוני כאן. למעשה של חוסר שלטון המסוגל לכפות מרות על כלל האוכלוסיה. היה ברור לעולים שחיי היומיום בארץ רצופים סכנות: בריאותיות וסכנה ממשית של אבדן חיים בחיי היומיום ומאבק יום יומי על עצם הקיום. זאת ועוד, הנסיעה ארצה הייתה כרוכה בהוצאות כספיות ניכרות.

העולים, מסתבר, ידעו מראש שצפויים להם קשיים וסכנות בכל תחומי החיים כאן. בעצם, מאבק יומיומי על עצם הקיום כאן ובכל זאת עלו מתוך תחושת שליחות. מסתבר שהם האמינו שעולים ארצה בפתח תקופה חדשה.

 

עלייתם לא"י של תלמידי הגר"א – הגאון מוילנא

לפי אחת המסורות החלה בליטא בעיר שְקְלוֹב, בה התגוררה אוכלוסיה יהודית, רבה יחסית ובעיקר מרכז של תלמידי-חכמים שניהלו את חייהם לפי השקפת עולמו של הגר"א. התכנסות שמטרתה הייתה: עליה לאלתר לא"י. ההתכנסות הייתה ב-1806 – תקס"ו, בגימטריה שנת "משיח בן יוסף", או שנת "והביאנו לציון עירך" ושנת: "עורי צפון ובואי תימן".

מטרת האסיפה הייתה לארגן את תלמידי הגר"א לעלות לא"י כחלק מתהליך שיבת ציון.

לפי מסורת זו עמדו בראש האסיפה ר' בנימין ריבלין ובנו ר' הלל ריבלין מעשירי העיר שְקְלוֹב ובני דוד של הגאון מווילנא.

על האסיפה הזו ומה שהוחלט במהלכה כתב בספרו אחד ממנהיגי הקהילה היהודית במינסק – רוסיה.

הוא מספר שם על קשר סודי, שמטרתו אינה לעלות לא"י כיחיד, אלא להצטרף לחבריו המאורגנים כדבריו בקשר סודי שמטרתו: עלייה לא"י וכדבריו "להיות ניצב על הקושרים בקשר אמיץ וחזק, לעזוב ארץ מולדתם".

ועוד כותב הוא: "כולנו בני איש אחד – (הגר"א) אנחנו, ממקום אחד חוּצָבְנוּ".

בין יוזמי האסיפה, נזכרים שמותיהם של שלושה: הראשון ר' חיים מוולוז'ין, בכיר תלמידיו של הגאון מוילנא, שפתח בעירו את הישיבה הראשונה בליטא, שנודעה לימים כישיבה המעולה ברמתה בכל מזרח אירופה.

מצוייה עדות  חשובה המעידה שהייתה כבר עלייה מאורגנת, כבר ב-1806. ומדובר במספר גדול יחסית של עולים.

באותם ימים ראה אור ספר פרי עטו של אברהם דנציג, מחותנו של הגר"א. הספר נועד לעולים ארצה ותכליתו מעשית: בירור הדינים והמצוות הנוהגים ב-א"י בזמן הזה. וזאת על-מנת להקל על העולים להתמצא בבעיות הסבוכות של המצוות התלויות בארץ. והכוונה בהפרשה לתרומות ולמעשרות וכן לשמיטה. נמצא לפי זה שהספר ראה אור בשנת תקע"ב – 1812, שהייתה שנת שמיטה.

העלייה לא"י מסתבר לא הייתה פשוטה, לא רק מבחינה כספית. צריך היה "להסתדר" עם השלטונות העות'מאנים שניסו להכביד ואף למנוע עליית יהודים.

הסתבר שצריך היה להעלים משלטונות ההגירה שהבאים מתכוונים להשתקע בארץ.

עם זאת עלייתם של תלמידי הגר"א ב-1804 הייתה עלייה גדולה ומאורגנת. גדולה במימדי אותן שנים. בשנת 1813 הגיע מספר בני הקהילה "הפרושית" הליטאית לכדי 510 נפשות. קהילה גדולה במתכונת אותן שנים.

אז פרצה מגיפה גדולה בעיקר בצפת, שקטלה כשני שלישים מבני הקהילה בעיר.

 

מורשתו של הגר"א בשאלת יישוב א"י "התערותה מלמטה"

תחושתם העמוקה של תלמידי הגר"א בעלותם ארצה, שהם ממלאים את צוואתו האלוהית של הגאון, שהם חלוצים ההולכים לפני המחנה בתהליך הגאולה. תחושה זו חטפה מכה אנושה בעטייה של המגיפה הקשה ב-1813 שהשתוללה בגליל, שבמהלכה הוכחדה כמעט כלל הקהילה הפרושית – ליטאית בצפת.

מכלל 511 נפשות שרדו עשרות בודדות.

ר' ישראל משְקְלוֹב, מתלמידי הגאון ומי שעמד בראש הקהילה בצפת כתב: "הטובים שבינינו איבדנו. זקנינו הצדיקים הלכו למנוחות". המגיפה האיומה טפחה על פניהם.

הנותרים החלו לתהות, האם טוב ונכון היה לעלות ארצה והאם הם לא עברו על שלוש השבועות?

ואלו הן:

• הקב"ה השביע את ישראל שלא יגלו את הקץ.
• שלא ידחקו את הקץ.
• שלא ימרדו במלכויות.

וכאן עלה הרהור חמור: האם הם לא הבינו כראוי את גישתו של הגר"א שיש לעלות לא"י ולא להמתין להתגלותו של המשיח, לגאולה שתתרחש דרך נס. משמו של הגר"א נמסר, כי תתרחשנה במועד קרוב שתי גאולות: הראשונה צריכה להיות "גאולה טבעית". הווה אומר שהיא תלויה ביפי בני אנוש. שיעלו לארץ הקודש ויתחילו "בשיקום אדמתה". זו האדמה המקודשת שזרים התיישבו עליה לאחר שבניה, בני ישראל גלו ממנה ברצון או שהוגלו ממנה ורק משתחל "הגאולה הטבעית" יתגלה המשיח שישלים את תהליך הגאולה השלימה.

"תמצית" מורשתו של הגאון מווילנא

כפי שהציג זאת תלמידו ישראל משקלוב

שעלה ארצה עם תלמידי הגר"א

 

• קיבוץ גלויות: הווה אומרשיש לחפש את מקומם של צאצאי עשרת השבטים ולשלבם בתהליך הגאולה.
• השבת המשפט: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה. חידוש מוסד הסנהדרין.
• טיהור אדמת הקודש שנכרים התיישבו עליה וחיללו אותה. האשמה במידה מסויימת על בני ישראל, על אלה שגלו מרצונם.
• סיועם של הרבים לצדיקים שיתגלו מתוכם. צדיקים שיצמחו מלימוד התורה ורָזֵי התורה.
• בניין ירושלים: ולירושלים עירך ברחמים תשוב.
• משיח בן-דוד: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".

 

ר' ישראל משקלוב ניסח מכתבים ושיגר שליח מיוחד שיצא למסע שנמשך שלוש שנים, בחיפושיו אחר מקומם של עשרת השבטים. אך לא העלה דבר.

 

דמותו של ר' ישראל משקלוב  כאיש ההלכה מתבלטת כאן. משום שלראשונה בתולדות התנועות המשיחיות בישראל, נעשה נסיון להטיל את התפקיש המרכזי בתהליך הגאולה על עשרת השבטים באמצעות חידוש הסמיכה.

 

ועוד ר' ישראל משקלוב הטיף בין הייתר שירבו להתפלל על-מנת לקרב את הקץ וזאת בניגוד לשלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל, שלא ידחקו את הקץ.

צוואתו של הגר"א הייתה לפי מורשת תלמידיו שההתעוררות צריכה לבוא מלמטה מהמוני בית ישראל.

 

 

"משיחיות ריאלית"

ממשנתו של הרב צבי-הירש קאלישר (1874 – 1795)

 

משנתו לאומית אולם בעלת שורשים רעיוניים-רבניים-מסורתיים, בהציגו את עלייתם של תלמידי הגר"א לא"י כמי שהפרו כביכול את "שלושת השבועות" שהשביע הקב"ה את ישראל שלא לדחוק את הקץ ולא לעלות בחומה ולא להתגרות באומות העולם. (כמובן שאת השבועה השלישית הם לא הפרו).

הרב קאלישר אכן התבסס על תלמידי הגר"א בהצגת משנת הגאולה כ-"דרך הטבע".

במאמר שפירסם הרב קאלישר ב-"המגיד" בסוף שנת 1872, שכותרתו: "שומר מצווה לא יידע דבר רע",

לטובה, לדבריו המצב המשפטי בארץ-ישראל השתנה מאד "משום שהוא מאפשר כבר בעלות יהודית על הקרקע, שהיא תנאי לקיום המצוות התלויות בארץ – בשלמות.

לדעתו גם המצב הבטחוני השתפר מאד ומאפשר התיישבות חקלאית בפועל.

קאלישר קרא להירתם ולתמוך ביהודים המתכוונים לעסוק כאן בחקלאות וכי הוא רואה בכך זרז לקירוב הגאולה. לדעתו יש בארץ מספיק יהודים שמעוניינים בעבודת אדמה ויהודי חוץ-לארץ יכולים לקיים את המצוות התלויות בארץ – ע"י שליחים. הווה אומר שיתמכו בכספם בעושים.

עם זאת רעיון חידוש המצוות התלויות בארץ לא היה הרעיון המרכזי במשנתו, אלא התווסף לתוכנית  המעשית שהציג ואותה פירסם בשנת 1862 והיא כללה ארבעה סעיפים:

• גאולת קרקעות בכספי "חברת ארץ נושבת". או ע"י הפצת מניות.
• עלייה של יהודים רבים מרוסיה, מפולין ומגרמניה, שיעבדו את האדמה.
• ארגון הגנה בארץ מפני שודדים, ע"י שומרים מלומדי מלחמה.
• ייסוד בית ספר חקלאי שישלב לימוד מקצוע, לימודים הומניים ולימוד קודש.

 

עיקרה של תוכניתו – הפיכת ארץ- ישראל לארץ נושבת כחלק מהשלב הראשון של הגאולה, שהוא טבעי ולא משיחי. כלומר, באמצעות מאמץ אנושי לעלייה גדולה ולהתיישבות נרחבת בארץ.

 

באיגרת שכתב הרב לבארון רוטשילד, משנת 1836, מופיעים שני העקרונות: שהשלב הראשון של הגאולה יהיה טבעי ולא ניסי – משיחי, כדבריו: "ראשית הגאולה תהיה על-ידי סיבה טבעית מבני אדם וגם ע"י המלכויות שתסייענה לקבץ מעט מפזורי ישראל לאדמת הקודש".

"והעלייה לא"י ויישובה: בהתאסף ראשי עם בני ישראל מכל פינות העולם, וייעשה ממנה ארץ נושבת רבתי-עם מבני ישראל".

הרב מרחיב מאד את תוכניותיו כפי שהן מופיעות בספרו "פרישת ציון" במהדורה השנייה משנת 1862.

תוכניותיו וגישתו לכל נושא בניין הארץ לא היו לרוחם של כמה רבנים ידועים ובולטים כמו הרב מאיר אוירבך (1815 – 1878) שהיה קרוב משפחתו של הר קאלישר, שעלה בעצמו ארצה והיה מראשי הקהילה הפרושית-הליטאית בירושלים. לדבריו הגאולה תלוייה בראש ובראשונה בעשיית תשובה.

בתשובתו לרב אוירבך שפורסמה ב "הלבנון", כותב הרב קאלישר: "כי אי אפשר לומר שהגאולה תלוייה בעשיית תשובה, שהרי אם כך היא לא תגיע לעולם. ובאמת רואים אנו שהדור הולך וחסר בעוונותינו הרבים, ואיך נצפה שכל ישראל יהיה להם תשובה גמורה?"

ועוד טען הרב קאלישר, כי בספר "הזוהר" נאמר מפורשות "כי עיקר הגלות הָמַר על-ידי שמאסו אבותינו בארץ חמדה כבר בדור המרגלים ששלח משה לתור את הארץ והם הוציאו דִיבָּתָה רעה. כך שהם מאסו בארץ חמדה והדבר הזה נעשה לבכייה לדורות. ולכן התיקון על עוון אבותינו, לחשוק בכל-לב בחמדת נחלתנו ולעשות בפועל מחשבות קודש, ובזכות אלה תתקרב הגאולה בעזרת ה' יתברך".

 

מקורות

 

אריה מורגנשטרן, משיחיות וישוב ארץ ישראל , יב"צ תשמ"ה

אסף ידידיה, "בין תיקון פנימי לתיקון חיצוני ובין משיחיות סמלית-תיאורגית למשיחיות ריאלית: תלמידי הגר"א והרב צבי הירש קלישר", קתדרה 167, 2018

י. אלפסי, תעודות לתולדות הישוב הישן, שנתון אונ' בר אילן, ו', תשכ"ה 1965

מ. אליאב, ארץ ישראל וישובה במאה הי"ט , כתר, 1978

מ. אביר, המרד נגד השלטון המצרי בארץ ישראל 1834 ורקעו, MA באוניברסיטה העברית, 1961

---

 

הרצאה שנשא שאול דגן  בחיפה,  מאי 2018.

יידיש- שפתם של המוני בית ישראל בארצות מזרח אירופה

יידיש הן ראשי תיבות של המילים "יידנס – שפראך"  – שפת היהודים. היא נוצרה מהרכיבים הבאים: לשון הקודש – עברית וארמית, גרמנית כיסוד ראשי והשפות הסלאביות.

תחילתה בראשית המאה ה- 11. היא הובאה לגרמניה על ידי מהגרים מצפון איטליה, מחבל הריין ומחבל פרובנס. את היסודות הסלביים היא החלה לספוג  עם נדידתם של יהודים למזרח אירופה בעטיים של מסעי הצלב – מאות 13 – 14. וכאן במרוצת השנים קלטה היידיש יסודות סלאביים ובהדרגה נגמלה מהגרמנית.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1939 היה מספר היהודים דוברי היידיש בעולם כ- 11 מיליון. מדובר היה בברית המועצות, פולין וליטא, רומניה, ארצות הברית ודרום אמריקה.

בארצות מזרח אירופה כולל בברית המועצות, הצהירו 96 אחוזים מהיהודים ששפת האם שלהם הינה יידיש. היידיש הטמיעה בתוכה כחלק מכריע את העברית שהייתה שפת התפילה, שפת הלימוד ב"חדר" ובישיבה. עד היום רב מאוד מספר המילים בעברית שהן חלק אורגני משפת היידיש.

להמוני בית ישראל בארצות מזרח אירופה וברוסיה עד למהפכה הבולשביקית, הייתה היידיש לשון הדיבור, לשון התפילה והספרות. ולכן בתור שכזו לשון מלכדת ליהודים בסביבתם הנוכרית. היידיש ביטאה את הצורך של העם או את חלקו הארי ללשון משלו שתייחד אותו מתוך סביבתו.

ייחודה של היידיש הוא הכתב העברי.

אגב, ביידיש אין כמעט כללי דקדוק מפאת סמיכותה על הלשון העברית. בגניזת קהיר נמצאה התעודה הראשונה שנכתבה ביידיש מ- 1272.

עיקר אוצר היידיש, אם אפשר לכנות זאת כך, היא שפת הדיבור, לשון הבית והרחוב שעל יסודותיה צמחה הספרות והשירה.

תנועת החסידות היא שתרמה יותר מכול להפצתה של היידיש כלשון דיבור, קריאה וכתיבה בקרב היסודות העממיים ולכן היא כה התחבבה עליהם. המעניין הוא שתנועת ההשכלה שלחמה בהיווצרותה וגידולה של היידיש ודרשה להמירה בשפת המדינה, רק העלתה אותה מלשון הדיבור בלבד, ללשון כתיבה של ספרות ושירה.

גם המשכילים העבריים ניסו, אך ללא הצלחה, ללחום ביידיש. יתר על כן סופרים כמנדל'ה מוכר ספרים ושלום עליכם שהחלו לכתוב בעברית, עברו לכתוב ביידיש שהייתה לשונם של המוני בית ישראל.

היידיש ליכדה תנועות ומפלגות ופיתחה ספרות ועיתונות ענפה ברוסיה עד עלייתם של הבולשביקים, ובפולין, ליטא ורומניה עד לכיבושן על ידי הנאצים. במקביל פרחה היידיש על כל ענפיה בארצות הברית ובארגנטינה אליהן היגרו יהודים רבים ממזרח אירופה.

לצד הספרות ביידיש התפתח גם התיאטרון היהודי בשפה זו. ועוד, ייסודן של מפלגות פועלים בקרב יהודי מזרח אירופה תרם להעמקתה של היידיש בקרב חוגי הפועלים בארצות אלה כלשון דיבור וכתיבה. הדוגמה הבולטת והמרשימה היא מפלגת ה"בונד" אשר בשנים שבין שתי מלחמות העולם פתחה בתי ספר יסודיים ששפת הלימוד בהם הייתה ביידיש, הוציאה לאור בשפה זו עיתונים, ספרי קריאה ולימוד למבוגרים, לבני נוער ואף לילדים.

המשכילים מקרב אחינו בני ישראל אשר בזו ליידיש הדביקו לה את הכינוי "ז'ארגון". משמע – 'לשון בלולה' מלשונות שונות ובמיוחד משום שביסודה הייתה גרמנית מסורסת המעורבת ביסודות סלאביים.

                                                             

 

 

 יידישיזם

 כינויה של תנועה תרבותית – לאומית שצמחה בקרב יהודי מזרח אירופה ושלוחותיה בארצות הברית ובארגנטינה בשלהי המאה ה 19 ובראשית המאה העשרים. מטרתה הייתה להשתית את הלאומיות היהודית החילונית בקהילות ישראל בגולה.

על רקע זה התכנסה ב- 1908 בצ'רנוביץ – רומניה ועידה שבבסיסה הצורך לטפח את רעיון הלאומיות היהודית בארצות הגולה. לאומיות שתהא מושתתת על לשון היידיש. בין יוזמי ההתכנסות היה נתן בירנבוים, מי שעמד בראש "קדימה" – שמה של אגודת הסטודנטים היהודים באוניברסיטת וינה. בירנבוים היה הראשון שהשתמש במונח ציונות לציון הקשר עם ארץ ישראל ברוח תנועת חיבת ציון. מטעמים שלא כאן המקום לפרטם התאכזב בירנבוים מהרעיון הציוני והחל תומך ברעיון הלאומי היהודי בארצות הגולה כאשר היידיש תהא השפה המאחדת כלשון היהודית החילונית.

לוועידה בצ'רנוביץ הגיעו כ- 70 נציגים, ביניהם הסופרים י. ל. פרץ ושלום אש,

ד"ר חיים ז'יטלובסקי הוגה דעות ואיש ציבור שפעל כבר מ- 1904 להכרה ביידיש כלשון היהודית החילונית המושתתת על תרבות היידיש וכן אסתר פרומקין נציגת ה"בונד".

בין הנושאים שנדונו במהלך הוועידה היה שאלת מעמדה של לשון הקודש – משמע העברית.

בתום כמה ימי דיון נתקבלו ההחלטות הבאות:

• הוועידה מכירה כי לשון היידיש היא השפה הלאומית של העם היהודי.
• הוועידה מכירה כי הלשון העברית היא הלשון ההיסטורית של העם היהודי.
• הקמת מזכירות להכנת הוועידה השנייה שתעסוק בקידומה של שפת היידיש.

ועידה שנייה לא כונסה ולפעילות הזו לא היה המשך. מאורעות היסטוריים כמו ייסודה של ברית המועצות ומדיניותה האנטי יהודית והאנטי ציונית מזה ושואת יהודי אירופה מזה, הנחיתו מכת מוות על רעיון היידישיזם.

הרצאה של שאול דגן בפני חוג תש"ח בחיפה, 20.10.2013

מעמדו של הועד במושבות העלייה הראשונה ותרומתו להתפתחות המושבה (1882 – 1904)

מעמדו של הועד במושבות העלייה הראשונה ותרומתו להתפתחות המושבה

(1882 – 1904)

הרצאת שאול דגן – מיום 8.2.2015

מכלל 40,000 עולים באותן שנים, כ- 5,000 ייסדו בארץ מושבות. מרביתם (למעשה כולם) עלו מארצות מזרח אירופה וזאת במסגרת "חובבי ציון".

ברוב המושבות הוקם ועד עוד לפני העליה על הקרקע או מייד אחריה.

הוועד המייסד הוא שניהל את המושבה בשנים הראשונות, אולם כעבור שנים ספורות נקלעו הוועדים והמושבות לקשיים חמורים בתחומי המימון השונים, מה שאיים על עצם קיומן. אז חלק מהן פנו לברון אדמונד רוטשילד בבקשה לעזרה וסיוע דחופים. הברון שנענה לאותן מושבות היתנה זאת במינוי פקידים מטעמו שינהלו את המושבה כמעט בכל התחומים, בכלל זה ביטול קיומם של הוועדים באותן "מושבות חסות".

כידוע היחלצותו של הברון רוטשילד מנעה את קריסתן של אותן מושבות, אולם "משטר הפקידות" גרם לערעור חמור מן הבחינה החברתית ובעיקר לביטולה הכמעט מוחלט של המוטיבציה של המתיישבים.

פקידות הברון פעלה בין השנים 1883 – 1900 ומשנה זו ואילך הניהול הופקד ע"י הברון בידי הענף הארצישראלי של חברת יק"א. משנת 1924 בידי חברת פיק"א וזאת עד קום המדינה.

עם זאת, התקנות שנוסחו במושבות לפני ביטול הוועדים, היו המשך ישיר ל-"תקנות הקהל" שרווחו בקהילות ישראל מהמאה העשירית ואילך והן באו בעקבות ביטול מוסד הסנהדרין.

התקנות איפשרו לכל הקהילה למסד את חיי תושביה. כך שהמסגרת הייתה אוטונומית וזאת בהיעדר סמכות אחרת.

וועדי המושבות המשיכו לקיים מנגנון אוטונומי זה – תחת השלטון הזר בארץ ישראל.

ועד המושבה הושפע לא רק מהמסורת היהודית אלא גם מדגמים של ישובים אירופיים בארץ (המושבות הגרמניות) ובעולם, כמו כן מההתיישבות הכפרית הערבית.

 

מושבות המייצגות סוגי חסות שונים:

ראשון לציון – הייתה תחילה מושבה עצמאית ואח"כ נכנסה לחסות הבארון.

נס-ציונה – מייצגת מושבות שלא היו בשלטון הפקידות.

מזכרת בתיה – היא מושבת הבארון הראשונה שהוקמה בארץ.

כפר תבור – המאוחרת שבהן – מושבה שהקימה יק"א כמו יתר המושבות בגליל התחתון.

ועד המושבה בראשון לציון 1882 – 1904

ראשון לציון, המושבה הראשונה שהקימו חלוצי העלייה הראשונה, יולי 1882, ע"י "ועד חלוצי יסוד המעלה", נציגים מחובבי ציון ברוסיה ויחידים. עם העלייה על הקרקע התפרק הוועד המיישב וראשיו: לבונטין, פריימן ויוסף פיינברג הקימו את ועד המושבה שהקים את התשתית הרעיונית לוועדי המושבות.

התקנות הורו בין היתר: "לשתול אילנות להטבת האוויר", ולהימנע ממלאכות מזיקות למושבה. הוועד הורה לחלק את הקרקעות לפי גושים וחלקות, לפי טיב הקרקעות וסוגיהן וזאת על מנת שתהיה חלוקה שווה, בחלוקת הקרקעות הפוריות והלא פוריות, בין המתיישבים. כל זאת במטרה להשיג "צדק גיאוגרפי".

הוועד שאף גם לפקח על הפעילות הכלכלית: "כל דבר מסחר לא יוכל להיעשות בלי הסכמת הוועד, כי כל המסחרים ובתי המלאכה יוסדו על יסודות חברותיים".

כמו כן פתיחת עסקים פרטיים הותרה רק באישור הציבור, מי שיפתח עסק מחוץ למושבה ישלם מס למושבה, הווה אומר לקופת ועד המושבה.

כל התקנות הובאו לאישור האסיפה הכללית של האיכרים.

המעניין הוא כי גם באשר לענף כרמי הגפן קבע הוועד מיכסה לשיווק התוצרת ליקב, כך שאחד לא יקדים את חברו בהגעה ליקב ויוכל למסור כל כמות.

הערבות ההדדית באה לידי ביטוי בהוראה מפורשת לדאוג במושבה לחסרי הישע. למשל בעיבוד אדמותיהם של יתומים ואלמנות. כן נקבעה שותפות בכלי העבודה, בעבודה ובהוצאות העיבוד גם בחלקות הפרטיות של איכרים, אולם זו בוטלה בגלל המצוקה הכלכלית של האיכרים.

לוועד היה חלק על ניהול השירותים השונים במושבה ושמי השימוש בחכירתם הועברו לקופת הוועד והושקעו בשירותים ציבוריים נוספים. נותני השירות, כמו הטוחן והקצב הורשו לגבות מהציבור סכומים שנקבעו מראש כדי למנוע הפקעת מחירים.

בראשית המאה העשרים הופרטו העסקים הציבוריים הן בשל דרישת האיכרים והן בשל קשייו של הוועד לכלכל את מוסדותיו.

במושבה היתה תפיסה ברורה באשר למעמדות החברתיים. המעמד הגבוה היו האזרחים, אלו בעלי נחלות שעסקו בחקלאות. מתחתם היו התושבים: בעלי מלאכה ופועלים. אנשי רוח ועוד. כמו גם תושבים חסרי נחלות או שרכשו נחלות וטרם שילמו את כל הוצאות הרכישה.

ל-"אזרחים" היו זכויות רבות. ביניהן הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המושבה. זכות ההשתתפות באסיפות הכלליות והזכות להשתמש בשירותי הציבור ובמתקניו ללא תשלום. זאת משום שהם שילמו את מיסי המושבה במלואם. להם ניתנה הרשות לעריכת שמחות משפחתיות בבית העם כאשר מהתושבים נמנעה זכות זו.

התושבים הוכרחו להישמע להחלטות שנקבעו באסיפות האזרחים. אפילו במנייני התפילה בבית הכנסת נפרדו האזרחים מהתושבים. ואשר לפועלים, אלה מהם ששמרו דת ומסורת התפללו במניין, בבניין מיוחד ביקב.

האזרחים דורגו לפי גודל נחלותיהם לסוגים א, ב, ג, וכו', ובהתאם לכך קיבלו ייצוג בוועד המושבה.

העדפת העיסוק בחקלאות מלמדת על חזון המתיישבים וכן על הצורך להתגונן מפני השפעת זרים על המושבה. כגון הפועלים הסוציאליסטים שמרביתם היו חילונים, אתאיסטים, מה שהיווה איום על המבנה החברתי והראשוני של המושבה.

רק בראשית המאה העשרים כשהמושבה נזקקה למיסים גם מייתר המעמדות היא נאלצה לתת להם את הזכות לבחור ומאוחר יותר גם להיבחר.

מספר חברי הוועד נע בין חמישה לשבעה. תחילה הבחירה הייתה אחת לשלוש שנים, אולם בגלל הלחץ הציבורי הבחירות לוועד נערכו אחת לשנה. החלטות הוועד נתקבלו רק באישור הרוב באסיפה ואלו נרשמו בפרטי פרטים בפרוטוקולים של הוועד שהיו גלויים לכל ביקורת.

עם זאת הקפיד הוועד לשמור על סמכותו. אדם שעבר על התקנות ופגע בכבוד הוועד איבד את זכותו להשתתף באסיפה הכללית למשך כתשעה חודשים.

מי שהשתמטו מתשלום מיסים הוחרמו. נמנעו מהם מים מבאר המושבה, נאסר להשתמש ביין שהם ייצרו לקידוש ולהבדלה בבית הכנסת. הוטלו עליהם קנסות עד שהם נתרצו.

בשאלות שבהן הם לא הצליחו להכריע פנו לרבנים שאלה יכריעו, אולם בהתאם לתקנות שנקבעו באסיפות הכלליות ובוועד המושבה.

בוועד בראשון לציון היו דתיים וחופשיים, אך בתקנות נקבע כי יש לנהוג לפי "רוח תורתנו". לייסד מוסדות דת ולקיים את המצוות התלויות בארץ. התקנות אושרו ע"י רב.

כשהביע הציבור אי-אמון בוועד בנוגע למשל גביית מיסים, הלך נציג הוועד להישפט בפני דין תורה ביפו. הוועד איפשר פנייה לסמכות רבנית כדי לערער על החלטותיו, אף כי לא ראה זאת בעין יפה משום שלדעתו לא נכון לפסוק על פי ההלכה הדתית בעניינים חברתיים וכלכליים.

ואשר לשלטונות העות'מניים, אלה לא הכירו תחילה בסמכות הוועדים אלא "במוכתאריה", שהורכבה ממוכתארים נציגי הכפרים, לפני השלטונות. ("מוכ'תאר" בערבית הוא "נבחר". זקן הכפר, נציגו כלפי השלטונות). בעיקר בכל הקשור לגביית מיסים.

כאן על הוועד היה לשתף פעולה עם המוכ'תאר ובדרך כלל היחסים ביניהם היו מתוחים. וכל כך למה? כי היו לא מעט מקרים שהמוכ'תאר היה יותר איש אמונם של השלטונות מאשר של המושבה.

לאורך כל שנות החסות של הבארון – שבע עשרה שנים, איכרי המושבות לא השלימו עם הגזירה של פירוק הוועדים. מתברר שבכמה מושבות נעשו נסיונות להקים את הוועד חרף התנגדותו של הפקיד. הנסיונות לא צלחו מכיוון שהממון והאמצעים הכספיים והמשקיים היו בידיו.

בדצמבר 1886 בשל מאבק פנימי בין סיעות במושבה:

עצמאים מול תלויים בחסות הברון. הוקם, ביזמתו של יחיאל מיכל פינס , ממנהיגי המושבה גדרה, וועד בראשון לציון וזאת בהסכמתו של יהושע אוסובצקי, שכיהן אז כפקיד הברון במושבה. בהסכם נקבע להשאיר בידי המתיישבים את ניהול ענייני הפנים. "השקט התעשייתי" במושבה נמשך כשנה בלבד.

בפברואר 1887 פרץ במושבה מרד נוסף שבמהלכו דרשו המתיישבים את ביטול מוסד הפקידות. אולם הברון רוטשילד, שהיה אז בביקור בארץ, פיזר את הוועד שנבחר והתושבים נאלצו לחתום על "כתב כניעה" שאסר עליהם השתייכות לכל אגודה שלא אושרה ע"י מי שעמד עד אז בראש מוסד הפקידות בארץ.

למרות זאת התסיסה במושבה נמשכה מתחת לפני השטח ובאה לביטוי בהקמת מוסדות דת ורווחה, חינוך ותרבות, מעין הנהגה אוטונומית במסווה של ועדות שהמשיכו לפעול גם לאחר שנת 1900, עת החלה חברת יק"א לנהל את המושבות והעניקה להן אוטונומיה כמעט בכל תחומי החיים.

יתר על כן, הנהלת יק"א סייעה וגיבתה את הוועדים במושבות ואלה פעלו במתכונת שונה, במרוצת השנים, עד קום המדינה.

ועד המושבה במזכרת בתיה, שהוקמה בשם עקרון:

בניגוד לראשון לציון, מושבה זו הוקמה ע"י הברון רוטשילד בנובמבר 1883, וביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר, עבור אחת עשרה משפחות איכרים מהכפר פאבלובקה שבליטא.

זו היתה המושבה הראשונה שהקים הברון. עקרון – ששמה הוסב למזכרת בתיה, שם אמו של הברון. אף שמזכרת בתיה מרדה בברון בשנת 1888 בפרשת שנת השמיטה, המתיישבים לא העזו לכונן ועד עד להעברתה לחברת יק"א בשנת 1900. הוועד מנה שבעה חברים. חמישה בתוספת שני נכבדי ציבור.

גם כאן נתקיימו הבחירות לוועד אחת לשנה. גם כאן היו שני פורומים של קבלת החלטות – ועד המושבה והאסיפה הכללית, אך היחס ביניהם היה שונה. בהשוואה לראשון לציון כאן היה הועד עצמאי יותר והאסיפה הכללית כונסה רק לשם קבלת החלטות שנגעו לכלל הציבור ושחייבו את הסכמתו.

שנגעו לכלל הציבור כמו חלוקת נחלות, הקמת מבנים חדשים שהצריכו גיוס כספים מכלל המתיישבים, וכן בחירות.

האסיפה הכללית כונסה פעמים רבות במרוצת השנה וזאת בהתאם לצורך לאשר פעילויות מסויימות ואישור להוצאת כספים מעבר למצופה. היו שנים שהאסיפה כונסה עשרות פעמים בדרך כלל במוצאי שבתות. ההכרעות בשני הפורומים נתקבלו ברוב קולות.

חברי הוועד, כמו המתיישבים במקום, היו דתיים יותר מאשר בראשון לציון ולמעשה מיתר מושבות העלייה הראשונה, להוציא את פתח-תקווה.

את תקנות המושבה חיבר הרב נפתלי הרץ אימבר, כנראה לפני 1900. הדבר מזכיר את מנהג הקהילות ש-"אדם חשוב" מאשר את התקנות כדי להבטיח שהן הולמות את ההלכה.

בתקנות נקבע שאם ועד המושבה עיוות דין נתונה לאסיפה הכללית הסמכות לפטרו לאחר שהעניין נדון בפני "בית דין צדק" של העדה החרדית בירושלים.

כלל חשוב נקבע במזכרת בתיה בזו הלשון: "הן הוועד והן כל המושבה עומדים תחת כוח דתנו הקדושה ואין לנטות ממנה ימין ושמאל, אף לא צעד אחד". ממילא מובן שאין לאיש פרטי הזכות לתבוע את הוועד לדין תורה.

כינון שירותי הדת במושבה נקבע בתקנות וכבראשון לציון ניתנה בהן לוועד הזכות לגבות מיסים לניהולם, אך הניהול הישיר של תלמודי התורה הופקד בידי ההורים.

בתקופות מסויימות העביר הוועד חלק מסמכויותיו לרב המושבה: "וגמרו בהסכם כל חברי הוועד, כי מהיום והלאה כל הנהגת המושבה, הן תשלומי הוצאות המושבה והן שאר הדברים יתנהג וייעשה על פי רב המושבה שליט"א".

גם במזכרת בתיה הוטל פיקוח על המסחר ונקבעו מחירי הסחורות והשירותים.

הוועד מנע ממתיישב לפתוח חנות שהתחרתה בחנות אלמנתו של מתיישב והגן על פרנסתה.

הדאגה לחלשים התבטאה בהפחתת המס לזקנים ולמשפחות מרובות ילדים ובחקירת גברים לפני שנסעו לחוץ לארץ ללא משפחותיהם.

המעמדות שהיו בראשון לציון התקיימו גם כאן, אולם כאן פגעה המדיניות בבני הדור השני, שאמנם ירשו מהוריהם נחלות, אם הפקידות (פקידות היק"א) לא הכירה בבעלותם עליהן. זאת ועוד, דור המייסדים סירב לקבל את הצעירים לשורותיו: "בעבור רוע מעלליהם".

לאחר שבאחד הסכסוכים פרצו הצעירים לישיבת הוועד וחטפו את חותמת הוועד וספרי הפרוטוקולים, התקיימה בוררות בנוכחות הרב הלוי, יהושע שטמפפר מפתח תקוה ונפתלי הלל מראשון לציון. נקבעה זכות הבחירה מגיל שלושים, השינוי התרחש למעשה רק בסוף העשור הראשון של המאה העשרים, כאשר דור המייסדים הזדקן וחלקו הלכו לעולמם.

ועד המושבה ביקר במושבות הסמוכות ולמד ממעשיהן אך סירב להצטרף למאבק שניהלו המושבות נגד יק"א. מזכרת בתיה הצטרפה להתאחדות המושבות באיחור רב.

בוועד המושבה כיהנו תמיד נציגי המשפחות: גולד, ארקין, פרס, לווין, ניימן ועוד. אלה המשפחות שהחזיקו למעשה את "המושכות במושבה" וזאת במשך שנים רבות. גם כאן כל המייסדים הלכו לעולמם.

במזכרת בתיה, ריבוי הבוררים בסכסוכים שנתגלעו בין המייסדים: רבנים ונציגים ממושבות אחרות, שהתערבו לבקשת הציבור, צמצמו את כוחו של ועד המושבה.

לעומת ראשון לציון שהיו בה איכרים עצמאיים, הגדירה יק"א את כל המתיישבים במזכרת בתיה כאריסים ושלטה בנכסים ובמקרקעין של המושבה. בכך צמצמו מאד את סמכותו ומעמדו של הוועד המקומי. כך שתושבים ממורמרים שהיו להם תביעות רכוש עקפו את הוועד ופנו ישירות ליק"א. ויק"א היא שמחה להצר את סמכותו של הוועד מצד אחד, ומאידך תבעה ממנו לטפל במפירי חוק כאשר את כוחו היא נטלה ממנו.

 

ועד המושבה בכפר תבור:

כפר תבור נוסדה באוקטובר 1901 ע"י חברת יק"א, על אדמת הכפר הערבי מסחה, שנרכשה ע"י יהושע אוסובצקי בשנת 1899.

עשרים וחמש משפחות איכרים מנוסות ממושבות בשרון ובגליל נאחזו במקום. לבקשתו של מנחם אוסישקין שונה שמה הערבי של המושבה ל-כפר תבור.

מסחה הייתה לכפר-תבור.

העדות הארכיונית הראשונה לקיומו של ועד במקום היא מ-1905. בתום השלב הראשון של בניית בתי המתיישבים.

רוב המתיישבים היו בנים לאיכרים מזכרון-יעקב, שפיה וראש-פינה. יש להניח שהכירו מקרוב את פעולות הוועד במושבותיהם, שחלקם היו דתיים וחלקם חופשיים. פעולותיו הראשונות של הוועד היו:

בחירת מוכ'תאר, ארגון השמירה והדאגה למים.

תקנות המושבה חוברו ב-1911. הן היו תמציתיות והכילו בעיקר את חובות הוועד שמנה חמישה חברים. הם היו אמורים להתכנס אחת לשבוע ולרשום בספר הפרוטוקולים את ההחלטות שנתקבלו ברוב קולות. לוועד צורף גזבר שהיה גם מזכיר (משרה אחת) שנבחר באסיפה הכללית. על הגזבר נאסר לחוות דעה בהחלטות הוועד.

בין תפקידיו של הוועד: לשפוט ולפשר בין ניצים. לדאוג לנקיונה של המושבה. לייסד קופת מלווה ולמנות שלושה חברים שישגיחו עליה. שורת תקנות שנועדה להבטיח את מצבה הכלכלי של המושבה ולשם כך מתן סיוע לאיכרים שלא ינושלו מאדמתם ע"י יק"א באם לא יעמדו, כאריסים, על התשלומים לחברה.

הוועד כאן היה בעל סמכות מצומצמת ובעיקר הוציא לפועל את החלטות האסיפה.

הוועד הקים (כמו בראשון לציון) ועדות:

הוועדה לתיקון המושבה ולתיקון קלקולים טכניים. ועד ה-"חארתין" אלו האריסים הערבים שעבדו בשדות האיכרים. ועד הנטיעות לנטיעת עצי שקד (ב-1914) ועד ההגירה – לטיפול במגורשי מושבות יהודה בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

רק ב-1910 השיג הוועד הכרה חלקית בקיומו על ידי השלטונות העות'מאניים.

הוועד היה כתובת גם לארגוני הפועלים במושבות ואף השתתף בוועד מושבות הגליל שמקום מושבו היה ביבניאל. בראשו עמד במשך שנים רבות חיים צימרמן.

תפיסותיו של הוועד מזכירות את אלו שבשאר המושבות שבמרכז.

"קיום צדק חברתי" למשל, הוועד הגן על החאראתין מפני ניצול האיכר ואיפשר לחאר'ת שבעליו התעמר בו לעזוב אותו גם ללא אישורו ולעבור לעבוד אצל איכר אחר במושבה.

הוועד פיקח על מחירי השירותים במושבה ודאג שאלו ירבו ככל האפשר.

לעומת הוועדים האחרים במושבות, ועד כפר תבור ניהל את המוסדות שהקימה יק"א. מספר התושבים היה קטן יחסית (250 נפשות לערך). רמת השירותים היתה לקוייה ומיעוט הדרכים פגע בשיווק התוצרת החקלאית. למשל, לא היה טעם לגדל פרות לחלב באין אפשרות להסיע את החלב ותוצרתו לעיר הקרובה בפרקי זמן קצרים.

יק"א שראתה בהתיישבות מפעל עסקי סירבה להשקיע בפיתוח לטווח ארוך, מדיניות שפגעה קשות בהתפתחות המושבה. האיכרים הסתמכו על עבודה ערבית זולה, הורגלו לקבל מענקים ולהחכיר מאדמותיהם לערבים. כאן בגליל התחתון הוצא כסף רב על דמי חסות ושמירה. המשקעים הדלים ושנות בצורת מרובות, בצד הפיצול הרב של אדמות האיכר, הרעו את המצב הכלכלי שנמשך גם בתקופת שלטון המנדט הבריטי.

רק עם קום המדינה רווח לישובי הגליל התחתון ובכללם מסחה – היא כפר תבור.