עלייה שנייה ושלישית

"המוסקובים" בארץ – הגליל : "בר – גיורא" ו"השומר" 1907 – 1920

ראשיתה של דרך                  

ב- י' באלול תרע"ג (1913)  שיגר ישראל גלעדי, חבר ועד "השומר", מכתב לוועד המושבה מסחה. המכתב נשלח בעקבות החלטה של ועד "השומר" להפסיק לאלתר את השמירה במושבה מאחר שהאחרונים סירבו, בהתאם להסכם בין שני הצדדים, לצמצם את מספר הפועלים הערבים במושבה, כך שלפחות מספרם ישווה למספר הפועלים העברים במקום. וכדבריו של גלעדי: "מספר הפועלים הערבים העובדים בשנה הזאת במסחה הבהיל אותנו ולכן התחלנו לחשוב על דבר העיקרים שלנו. לכן באנו לידי החלטה שכזו, אם במסחה לשנה הבאה האיכרים יקבלו פועלים עברים במספר לא פחות מחציו הדרוש בכלל, רק אז נוכל לבוא במשא ומתן על דבר השמירה. שמירה עברית בלי עבודה עברית זה בנקרוט (פשיטת רגל)  לאומי".

 

יותר לא "וולאד איל מיתא"                           

החברים הכמעט קבועים בוועד "השומר" היו: ישראל שוחט, ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי. החברים נהגו לכנות את שוחט וגלעדי "שני הישראל".  שוחט המנהיג – הראש  וגלעדי – הלב של האגודה. בהיסטוריה היישובית אכן נחקק שמו של גלעדי כמצפן וכמצפון של בני החבורה. שמו הונצח בגבולה הצפוני של ארצנו בשמו של קיבוץ גדול,  רב עלילות – הלא הוא כפר גלעדי.

כאשר הופיעה החבורה המצומצמת של אותם צעירים בנופי הגליל והחלו להתעמת עם שודדים, גנבים ורועי צאן בדווים, שעלו עם עדריהם על שדות מזרע של איכרים במושבות, היתה זו לערבים הפתעה מאוד לא נעימה.

תחילה אפשר היה להכיר את אותם צעירים לפי לבושם: לראשם חבשו קולפאקים (מצנפות מפרווה או מצמר) שהיו נהוגים ברוסיה מולדתם. בנוסף היו לבושים  ברובשקות – אותן חולצות רוסיות – ונעולים במגפיים. לבושם דמה מאוד ללבושם של הצ'רקסים בכפר קמא, שהגיעו מהקווקז ויושבו כאן על ידי השלטונות העת'מאנים. הצ'רקסים המעטים הוכיחו עצמם כלוחמים מיומנים ואמיצים שהפילו חתיתם על תושבי האזור. הם הגיעו, בהתאם לשמועות שהופצו בין התושבים, מאי- שם בממלכת רוסיה שבירתה מוסקבה. לכן כאשר הופיעו בשטח יהודים מסוג חדש, שדמו בלבושם ובעוז רוחם לצ'רקסים, הדביקו להם הערבים את הכינוי "איל מוסקוב" – המוסקובים.

עד אז נהגו השכנים הערבים לכנות את המתיישבים היהודים המעטים במושבות המבודדות "וולאד איל מיתא" – בני מוות, וזאת משום שלא השכילו לגונן כראוי על נפשם ורכושם. היתה זו מהפכה של ממש ביחסם של השכנים הערבים כלפי איכרי המושבות שהיתה לה השפעה מרחיקת לכת.

תוך זמן קצר החליפו המוסקובים האלה את לבושם. במקום המצנפת מפרווה או מצמר לבשו כאפיות ועטו עבאיות כמנהג השכנים הערבים. כוונתם היתה להידמות בשטח למקומיים ולא להופיע בשדות כזרים. לכן הם גם השתדלו ללמוד את שפתם, מנהגיהם ואורח חייהם של הערבים. להיות בני הארץ לכל דבר.

כבר משנת 1882, עת נוסדו המושבות הראשונות כמו: פתח תקוה, ראש פינה, ראשון לציון, וזכרון יעקב,  סבלו איכרי המושבות קשות מהתקפות ומניסיונות התנכלות של פלאחים ובדווים. האיכרים לא עמדו בנטל הכבד של עבודה ביום ושמירה בלילה. גם ניסיונם להפקיד את השמירה בידי יהודים לא עלה יפה. המוסדות המיישבים, תחילה פקידות הבארון ואחרי כן משנת 1900 פקידי חברת יק"א, שנאלצו או סברו כי מסירת השמירה במושבות לידי תקיפים מקומיים כמו: שייח'ים בדווים, מוכתארים של כפרים ערבים ואפנדים תמורת תשלום נאות תפטור את בעיית הביטחון, שגו שגיאה פטאלית.

המושבות הפכו להיות בנות חסות של אלה והשומרים אותם מינו היו שותפים לשודדים ולגנבים. ומה שגרוע מכל הם סובבו במושבה כאדונים לכל דבר. דוגמה קלאסית התקרית שאירעה ב- 1909 במושבה מסחה. אחד השומרים, ערבי מאחד הכפרים המוגרבים סמוך למושבה, חשק בנעליו של אחד האיכרים שהיו מונחים על עגלתו וכשאותו איכר סירב לתיתם לו ירה בו השומר הערבי. למרבה המזל הוא החטיא ונתז (ריקושט) מהכדור פגע ביורה. הפציעה היתה כפי הנראה קלה אולם מחוסר טיפול רפואי חטף הלה הרעלת דם ומת.

כמנהג אותן שנים הכריזו בני כפרו והכפרים השכנים על "יחסי גום" – נקמת דם  עם איכרי מסחה. הווה אומר, את כתם הדם בינם לבין היאהוד יש למחוק. מכאן ואילך דמם של איכרי מסחה היה הפקר והערבים מכפרי הסביבה החליטו לתקוף את המושבה ולעשות בה כלה. והיכן היו השלטונות בכל המהומה הזו? – ישאל הקורא בצדק. באותן שנים בשלטון התורכי העות'מאני השחיתות משלה בכיפה. מרבית המושלים בארץ לא היו תורכים אלא ערבים לאומנים שגילו יחס עוין כלפי המתיישבים היהודים. ובכלל היו אז בארץ אזורים כמו הגליל התחתון והעליון של לית דין ולית דיין. אולם על היהודים פקחו השלטונות עין ורק ה"בקשיש" – אלו תשלומי השוחד הזכורים לטוב, אִפשרו את המשך הקמתן של מושבות חדשות.

 

הקדמתי את המאוחר למוקדם כי ניסיון ההתקפה על מסחה שסוכל באיבו היתה "ההופעה הציבורית" השנייה של ה"מוסקובים" בארץ.

קצת היסטוריה                                        

ברוסיה ב- 1903, לאחר הפוגרום בקישינב "עיר ההריגה", התארגנה בעיר הומל קבוצה של צעירים יהודים, כולם חברים באחת התנועות המהפכניות המחתרתיות, על מנת להתנגש עם פורעים, שלפי השמועות עמדו לערוך פוגרום ביהודי העיר. היתה זו ראשיתה של "ההגנה העצמית" שהתארגנה מכאן ואילך בערים ובעיירות כדי ללחום בפורעים, כאשר לעתים בוצעו הפוגרומים בחסות השלטונות עצמם, אך לרוב עמדו השלטונות מנגד ולא התערבו בכלל.

היו אלה בני הזוג חיה שרה ויחזקאל חנקין בעיר הומל שאִרגנו את קבוצת ההגנה העצמית שהתנגשה בפורעים ויכלה להם. אבל לא רק הממשלה הצארית עמדה מנגד, אלא למרבה התדהמה גם רבים בתנועה המהפכנית, שצעירים יהודים רבים היו חברים בה. טענתם של אלה היתה, כי הפורעים הינם מדלת העם שהחליטו לכלות חמתם בבורגנים ובמקרה זה ביהודים. המציאות היתה אחרת: הרוב המכריע של קורבנות הפוגרומים  נמנו על דלת העם בקהילות היהודיות. אותם צעירים יהודים שנטלו חלק בקבוצות להגנה עצמית נרדפו על ידי השלטונות.

כידוע, גלי הפוגרומים בקהילות ישראל בדרומה של רוסיה גרמו למשבר ולחרדה לעצם הקיום הפיזי של היהודים בקיסרות הצארית. והימים לאחר הקונגרס הציוני השישי בבאזל – אוגוסט 1903 –  היו קשים לתנועה הציונית. הרצל ורבים מתומכיו נאחזו ב"תוכנית אוגנדה" כקרש הצלה להמוני בית ישראל ברוסיה וכדבריו של הרצל: "כמקלט לילה לעת צרה".   מאידך סופרים ומשוררים עברים יצאו בכרוז "למען ההגנה העצמית".

נחמן סירקין, אבי הציונות הסוציאליסטית, הכריז אז: "כשהשונא עבר בגלוי לשפיכות דמים התנגדו וצאו לרחובות בנשק ביד! צאו באקדוחים ובפגיונות! אין לכם מה לחפש בעולם! עלו לארץ ישראל! אל תתנו צווארכם לשחיטה"!  הצעירים שנענו לקריאתו הנרגשת הם אלה שבשנת 1904 היו ראשוני "העלייה השנייה" וביניהם חיה שרה ויחזקאל חנקין, ישראל שוחט, אלכסנדר זייד, צבי בקר, יצחק בן צבי, ישראל גלעדי, יחזקאל ניסנוב, מאירק'ה חזנוביץ, מנדל פורטוגלי וחברים נוספים. הם שיקימו בשנת 1907 את האורדן (מסדר חשאי) "בר גיורא" וב 1909 את אגודת "השומר". אלו המוסקובים שיופיעו בארץ הגליל למגינת לִבם של השכנים הערבים.

האורדן (מסדר חשאי) "בר גיורא"                                          

במרץ 1904 עלה ארצה בחור צעיר, ישראל שוחט שמו, שנמנה בעירו על קבוצת הגנה עצמית נגד הפורעים מבצעי הפוגרומים. ביפו קידם את פניו ידידו אברהם קריניצי חברו מקבוצת המגינים. קריניצי, לימים ראש העיר הראשון של רמת גן, אירגן אז ביפו קבוצה להגנה עצמית שתשיב מלחמה שערה בפורעים הערבים.

מיפו, רגלי כמובן, הלך ישראל שוחט לפתח תקוה וכאן פגש את חיה שרה ויחזקאל חנקין, את אלכסנדר זייד ואת הוגה הדעות הקשיש אהרן דוד גורדון. שוחט נדד לירושלים וממנה לראשון לציון. כאן הכיר לראשונה מקרוב את אופיים ודרך ניהולם של פקידי הבארון רוטשילד שהמושבה היתה אז אחת ממושבות החסות שלו. במושבה דיברו יידיש, ערבית וקצת צרפתית. היו כאן פועלים עברים מעטים בקרב המון פועלים ערבים. מנהלי העבודה בכרמים, הענף החקלאי הכמעט בלעדי במושבה, היו האיכרים ובניהם. אלה היו פניה של המושבה שביקשה לעצמה את התואר: אם המושבות העבריות בארץ ישראל.

מכאן המשיך שוחט בדרכו למושבה מאיר שפיה, מושבה בת לזכרון יעקב. מפאת בריאותו הלקויה ביקש  והתקבל כמנהל החשבונות וכמזכיר של "קרית ספר", המוסד החינוכי שהקים במקום ישראל בלקינד עבור יתומים מהפרעות שהתחוללו בעיר קישינב ברוסיה. בלקינד נמנה על הוגי רעיון ביל"ו ומראשוני חבריו.

בלקינד, שהיה כבר אז ותיק בארץ ולמד להכיר את אורח חייהם, מנהגיהם ושפתם של הערבים, כמו גם את מעלליהם של פקידי הבארון במושבותיו, שוחח ארוכות עם שוחט בדבר הצורך לעצב מחדש את דמותו של האיכר העברי, להיותו אדון לגורלו וכמי שיוכל לגונן על חייו ורכושו מפני שכנים עוינים, בדווים ופלאחים. בקצרה, לייסד אגודה חצי צבאית שתתמודד עם מתנכלים למיניהם ותלמד אותם לקח. בהוסיפו כי הוא מפאת גילו כבר אינו כשיר להצטרף, אולם יהיה מוכן לתרום מניסיונו ומהידע שצבר בעשר השנים לשהותו בארץ. ואכן בלקינד היה לשוחט ולחבריו לעזר רב בצעדיהם הראשונים. למרבה הצער נפקד שמו של בלקינד כמעט בכל המקורות בהם מובא סיפור הקמת ארגון "בר גיורא" ואגודת "השומר".

באותם ימים שהו בני הזוג חנקין בפתח תקוה ויחזקאל, ללא כל קשר עם ישראל שוחט, החל להזמין לחדרם צעירים על מנת לתהות על קנקנם ומי מהם יהיו ראויים לצאת לעבודת השמירה במושבות, במסגרת הארגון אותו ביקש חנקין לייסד. רק זמן מה אחרי כן נקרא חנקין לשפיה לביתו של ישראל שוחט ושם התברר לו שכמה חבר'ה, כעשרה במספר, ביניהם אלכסנדר זייד, צבי בקר, ישראל גלעדי, מנדל פורטוגלי ויחזקאל ניסנוב דנים בדרכים להיכנס לעבודת השמירה במושבות ולדחוק את רגליהם של השומרים הערבים, שמונו על ידי אותו תקיף מקומי 'שפרש את חסותו' על המושבה.

מטבע הדברים שהם החליטו לנסות ולקבל את השמירה בכרמי זכרון יעקב ושפיה. כצפוי מרבית האיכרים סירבו. איננו רוצים, כך אמרו, להיכנס לעימות עם השכנים ומה גם שאתכם ואת יכולתכם כלל איננו מכירים. אולם בכל זאת נמצאו איכרים ספורים בשפיה שנענו להצעה, אולם בתנאי כי יפוטרו רק מחצית ממספר השומרים הערבים. כך, אמרו הם, אולי הערבים יסכימו איכשהו לנישול חלקי מהשמירה בכרמי היאהוד. לו שוחט וחבריו היו נועצים אז עם ישראל בלקינד היה הוא שולל מכל וכל שמירה מעורבת, כזו המסכנת את חייו של השומר היהודי.

ואכן זה אשר אירע. השומרים הערבים בכרמי שפיה זעמו והחליטו ללמד את היאהוד לקח. באחד הלילות ארבו לאלכסנדר זייד, הלמו בראשו באלה כבדה, נטלו את רובהו והותירו אותו מתבוסס בדמו. זייד החלים אמנם כעבור כמה חודשים מהפציעה אולם איבד לתמיד אחוז ניכר מכושר השמיעה שלו ולעתים אף התקשה בדיבור. עם זאת זייד לא נטש את עבודת השמירה. פציעתו של זייד ריפתה את ידי החברים, שהגיעו למסקנה שהם היו נמהרים מדי ושעל כל אחד מהם להכשיר עצמו בעבודה חקלאית, ללמוד כמו שאומרים את השטח בכמה וכמה תחומים ורק אחרי כן להקים את ארגון השמירה.

1905  – שנת מִפנה                                                                              

בשנה זו נוסדו בארץ בקרב חלוצי העלייה השנייה שתי מפלגות פועלים, למרות שמספרם הכולל של הפועלים לא עלה על כמה מאות. היתה זו מפלגת "פועלי ציון" – כשלוחה של מפלגת האם ברוסיה. ולצידה "הפועל הצעיר" – כשלוחה של תנועת "צעירי ציון " ברוסיה. בעוד שהראשונה אימצה לעצמה עקרונות מרכסיסטים והיתה בעלת אופי אקטיביסטי, שללו אנשי "הפועל הצעיר" גם את הזיקה לאידיאולוגיה של מלחמת מעמדות וגם את האקטיביזם. לכן כאשר יקימו שוחט וחבריו את האורדן החשאי כל חבריו, גם לעתיד לבוא, יהיו אנשי "פועלי ציון".

שנתיים אחרי כן , בחג הסוכות, התכנסה ביפו הוועידה של "פועלי ציון", שבמהלכה נדונו נושאים שונים שחייבו הצגת עמדות ברורות של המפלגה כולל בעיות בטחון. שוחט, שהיה ציר בוועידה, שוחח ביחידות עם יצחק בן צבי שנמנה על הדמויות הבולטות של המפלגה עוד ברוסיה. אף הוא נטל שם חלק פעיל בקבוצות ההגנה העצמית. שוחט העלה בפניו את תוכניתו לארגן קבוצת צעירים על מנת ליטול את עבודת השמירה במושבות מידי הערבים ולהוות מעין כוח מגן להתיישבות החקלאית. בן צבי נלהב לרעיון והביע את רצונו להצטרף לקבוצה ולהיות פעיל בה. מטעמים השמורים עימם החליטו השניים לייסד את הארגון בחשאי ולהביא בסוד העניין אותו קומץ של חברים שהיו מתכנסים בשפיה בחדרו של ישראל שוחט. נעיר כאן, כי לימים כיהן  בן צבי כנשיאה השני של מדינת ישראל.

ואכן בליל שמחת תורה (28.9.1907 ) התכנסו בחדרו של בן צבי באחד הפרדסים ביפו עשרה צעירים והחליטו לייסד ארגון חשאי חצי צבאי ל"כיבוש" השמירה והעבודה העברית במושבות, כשלב ראשון הרחבת ההתיישבות העברית בארץ. למסדר החשאי הם בחרו בשם: "ארגון בר- גיורא" – על שמו של שמעון בר גיורא מהדמויות הבולטות בקרב של מגיני ירושלים במלחמה נגד הרומאים בשנת 70 לספירה. עד כמה שידוע לנו השתתפו באסיפת היסוד: ישראל שוחט, יצחק בן צבי. ישראל גלעדי, מנדל פורטוגלי, יחזקאל חנקין, יחזקאל ניסנוב, אלכסנדר זייד, צבי בקר ומאירק'ה חזנוביץ.

המשתתפים נשבעו אמונים למשמעת ללא תנאי, למסירות, להקרבה עצמית ולחברות נאמנה.

מניה וילבושביץ 

והקמת הקולקטיב החקלאי של בר גיורא בחוות יק"א בסג'רה.   1908

הוועידה ביפו הסתיימה והצירים התפזרו איש איש לעברו. חברי ב"ג (לשמירת החשאיות החליטו המייסדים להשתמש בראשי תיבות) שקלו לאן יפנו עתה?  מהניסיון הכושל בכרמי שפיה היה להם ברור שאין טעם לנסות ולממש את היעד שהציבו לעצמם במושבות המטעים והכרמים ביהודה ובזכרון יעקב ובנותיה. במושבות אלה לא יעלה בידם לממש לא רק את כיבוש העבודה והשמירה, אלא גם לא מטרות מרחיקות לכת עליהן הסכימו כמו: חינוך ציוני- סוציאליסטי, איחוד מעמד הפועלים והקמתו של כוח הגנתי לוחם. ביטאה זאת הסיסמה שאימצו חברי ההגנה העצמית ברוסיה ואשר אומצה באסיפת היסוד של ב"ג: "בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום",  הלקוחה משירו של יעקב כהן.

במושבות הפלחה הקטנות בגליל, שהתפרנסו מגידול תבואות בתנאי בעל, עבדו האיכר ובני ביתו ובלית ברירה העסיקו פועל ערבי או שניים בתנאי אריסות. כאן בעיות הביטחון היו קשות בהרבה מאשר ביהודה, כאן חרשו את האדמה ולא עבדו בטורייה ובמעדר. כאן צמחה, בשפתם של חלוצי העלייה השנייה, הפלאחות במיטבה. בזה היה טמון אז קסמו של הגליל.

בסמוך לסג'רה – המושבה הראשונה בגליל התחתון שהוקמה על ידי חברת יק"א, יורשתה של הפקידות הכושלת של הבארון רוטשילד – הקימה החברה חווה בה הוכשרו פועלים בעבודות הפלחה על מנת שיוכלו לקבל "איכרות" באחת המושבות בגליל התחתון שיק"א עסקה אז בהקמתן.

יקצר כאן המצע לספר אודות אישיותה, עלילותיה ופועלה של מניה וילבושביץ. לכך יש להקדיש פרסום נפרד אותו מתכוון אנוכי להכין. נציין רק כי מניה בעלת עבר מהפכני ברוסיה מולדתה, שהצליחה לחמוק משם ובהשפעתו של גדליהו אחיה שהיה כבר בארץ, נסעה לפלשתינה ורק כאן "נדבקה בחיידק של הציונות". לאחר סיור לימודים בצרפת הגתה מניה את הרעיון בדבר הקמתה של מסגרת שיתופית להתיישבות החקלאית. בקצרה – קולקטיב. בעברה המהפכני היתה מניה קרובה לנושאים הביטחוניים ובשיחה שקיימה עם ישראל שוחט, עוד בשהותו בשפיה, שמעה על תכניותיו, שלדידה היו מרחיקות שחקים וטרם זמנן. סיפרו שהיא, מניה, הציבה אותו על קרקע המציאות. לדבריה השתלמות בעבודה חקלאית והכרת האדמה, הסביבה והשכנים, היו תנאי בל יעבור למימוש החלומות של שוחט וחבריו.

לכן אין זה מקרה כי כבר בשנת 1906 הוקם בגליל התחתון על ידי חלוצי העלייה השנייה ארגון "החורש", שחברים בו היו רק מי שעבדו ב"פלאחות".

ושוב, לא כאן המקום לספר כיצד עלה בידה של מניה לשכנע את הנהלת חברת יק"א בגליל התחתון ואת מנהל החווה דאז, האגרונום אליהו קראוזה (לימים מנהלו של בית הספר החקלאי מקוה ישראל במשך ארבעים שנה שכותב השורות הללו עוד זכה להימנות על תלמידיו), למסור לחבורת צעירים המתכוונים לחיות במקום כקולקטיב, כמה מאות דונם אדמת פלחה וציוד מתאים בתנאי אריסות. כך נולד הקולקטיב החקלאי הראשון בתולדות ההתיישבות העובדת בארץ ישראל. חשוב לציין זאת משום שרבים סבורים כי זכות הראשונים למייסדי קבוצת דגניה א'.

בסג'רה התרכזה איפוא חבורה של כעשרים צעירים וצעירות כשהגרעין הקשה ששמר על חשאיות היו חברי ב"ג. למרבה המזל שתי השנים 1908  ו- 1909 היו שנות ברכה ועבודתם של חברי הקולקטיב צלחה. בשלב זה תכננו החבר'ה לקבל לידם את השמירה, תחילה על החווה ואחרי כן גם על המושבה. למעשה ליטול אותה מידי השומרים הצ'רקסים מכפר  קאמא הסמוך, ומהשומרים הערבים מהכפר הערבי סג'רה. ושוב, יקצר כאן המצע מלספר היאך עלה הדבר בידם. עתה עמדו חברי ב"ג בפני מבחנם הראשון, שאמור היה להיות מכריע באשר להגשמה, לעתיד לבוא, של תוכניותיהם.

כאשר קיבלו החבר'ה את השמירה היה צפוי שהשומרים הערבים והצ'רקסים לא יעברו על כך לסדר היום, ואכן כעבור זמן קצר ניסו לתקוף את החווה ואת המושבה. הבחורים, שהיו ערוכים להתפתחות מעין זו, השיבו מלחמה שערה וזאת לתדהמתם של התוקפים.

שהיהודים שאותם הם כינו "וולאד אל מיתא" כך ינהגו?  או אז נפוצה הידיעה ברחבי הגליל התחתון בדבר הופעתם של מוסקובים במושבה של היאהוד.       

מסג'רה למסחה וייסודה של אגודת "השומר"  – פסח 1909 .                            

בפתח דבריי הקדמתי את המאוחר וסיפרתי על "יחסי גום" – שהכריזו שכניה הערבים של מסחה בעטיו של אחד מאנשיהם שמת מהרעלת דם ומחוסר טיפול מתאים. למרות שנפצע מהירי של עצמו והשכנים הערבים, שידעו על מה שאירע, מיהרו להטיל על היאהוד את האשם במותו ותכננו לתקוף את המושבה ולגאול את דמו.

איכרי מסחה, שידעו כבר על שאירע בסג'רה, נישול השומרים הצ'רקסים והערבים וניסיון הנפל של הצ'רקסים לתקוף בתגובה את החווה והמושבה, מיהרו להזעיק לעזרה את בחורי הקולקטיב וכן את הפועלים העברים בגליל התחתון ובעמק הירדן. ה"גום" נכשל מבחינת הערבים בגלל הופעת המוסקובים. היה זה בחג הפסח תרס"ט.

לאחר שהמושבה נחלצה מהמצור שהוטל עליה התכנסו מייסדי האורדן החשאי בר – גיורא והחליטו להרחיב את השורות. על מנת לא לעורר את חשדם של השלטונות הוחלט באותו מעמד להקים ארגון של שומרים במושבות העבריות ולגייס  צעירים לשורותיו. זאת בד בבד עם המשך קיומו של האורדן החשאי, אשר את שורותיו  לא ירחיבו. הווה אומר ארגון בתוך ארגון.

כך הוקמה באותו מעמד אגודת "השומר", שחבריה קיבלו על עצמם את השמירה במושבה. אולם תנאי בסיסי התנתה האגודה החדשה לקבלת השמירה בכל מושבה: הגדלת מספר הפועלים העברים לפחות למחצית ממספר הפועלים הערבים. וכאשר המושבה מסחה לא עמדה בהתחייבות זו הורה ועד האגודה להפסיק בה את השמירה לאלתר. וכך כתב ישראל גלעדי במכתבו לוועד המושבה מסחה: "שמירה עברית בלי עבודה עברית זה בנקרות לאומי".

אגודת השומר פורקה באופן רשמי בחודש יוני 1920 בוועידה הראשונה של מפלגת "אחדות העבודה" שהתקיימה בקבוצת כנרת.

זה ראשיתו של הסיפור, ראשיתה של אפופיאה. ומי מכם הקוראים שיבקשו להרחיב דעת מוזמן לעיין בספרים שנכתבו אודות תקופה זו בהתיישבות העברית בארץ כמו באלה הבאים:

ביבליוגרפיה

א. ספר תולדות ה"הגנה" א' – חלק ראשון. עורך ראשי: יהודה סלוצקי. הספרייה הציונית והוצאת "מערכות". מהדורה חמישית 1965 .

ב. קובץ "השומר": ותיקי אגודת "השומר".  הוצאת ארכיון העבודה. ערך שמואל איזנשטדט. תל אביב תרצ"ח.

ג. םפר "השומר" – דברי חברים. ערכו: יצחק בן צבי. ישראל שוחט. מתי מגד. יוחנן טברסקי.

הוצאת ספרים "דביר" ומשרד הביטחון. מהדורה ראשונה תשי"ז.

ד. בין תל עדש לחמארה – זיכרונותיו של משה לויט איש "השומר" מאת: שאול דגן. הוצאת החברה להגנת הטבע 1988 .