הרצאת שאול דגן מיום 12.8.2018
ציוני-דרך
- למִן ייסודה של פ.ק.פ. ועד ימינו התלבטה מהמפלגה הקומוניסטית בארץ בשאלת היחס אל היישוב היהודי בארץ.
- מפלגה קומוניסטית המייחסת לעצמה תפקיד של אוונגארד מבקשת לפעול בקרב אותו גורם חברתי הנראה לה מתאים לחולל בארצו את המהפכה הקומוניסטית.
- בקונגרס השני של הקוֹמִינְטֶרְן, האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות בעולם באוגוסט 1920, הטיל לנין על המפלגות הקומוניסטיות את המשימה לבוא בברית עם בכוחות הדמוקרטיים והבורגנים במושבות של האימפריות הגדולות. הקומינטרן הגיע למסקנה כי העמים המשועבדים לאותן אימפריות הם בעלי הברית של המפלגות הקומוניסטיות.
- פ.ק.פ. הניח הכי הערבים הם תושבי הארץ הוותיקים – המקוריים ובהיותם אומה מדוכאת יקומו יחד עם עמי המזרח נגד הקולוניאליזם האירופי.
- היות והקומינטרן שלל את האידיאולוגיה הציונית, הוא גם הכחיש את הצורך בשיבת ציון ולכן ההתיישבות היהודית ב-א"י הינה מפעל קולוניאליסטי.
- הקומוניסטים ב-א"י לא ראו בציונות מפעל שחרור לאומי ובהנחה שהיישוב היהודי הקטן לא ירצה בעצמאות בארץ, שאז הוא יהווה כאן מיעוט במדינהערבית, הרי הוא יסתמך על המשך השלטון הבריטי ב-א"י ושלטון זה ינצל את שיטת הפרד ומשול – לצרכיו הוא.
הקומינטרן הוקם לאחר היפרדות מהאינטרנציונל השני ב-1920.
פ.ק.פ. נוסדה ב-1922 ופעלה באותה מסגרת עד 1947.
נוסדה ע"י פעילי מפלגת "פועלי ציון שמאל" בגולה, ב-1943 עזבו רוב החברים הערבים את המפלגה והקימו את "הליגה לשחרור לאומי".
פ.ק.פ. נשארה מפלגה אנטי ציונית. בימי מלחמת העולם השנייה הונהגה ע"י שמואל מיקוניס ואז התקרבו חבריה לרעיון הציוני. ב- 1948 כאשר קמה מדינת ישראל ייסדו את מק"י – "המפלגה הקומוניסטית הישראלית".
- לאור הערכה זו החליטה פ.ק.פ. בדצמבר 1930 על ערביזציה של המגמות ופעילות המפלגה, למרות שכמעט כל חבריה היו יהודים.
- רק ערביזציה של המפלגה תאפשר לה לחדור למעמד הפועלים הערבי ולמעשה גם להנהגה הלאומנית של הערבים בארץ.
- נוצר מצב אבסורדי. יהודים נשאו את דגלו של המאבק הקומוניסטי – הפלשתינאי, למעשה הערבי.
- פ.ק.פ. ראתה את "הגירת" יהודים לא"י כגורם ריאקציוני.
- ביסודו של דבר הערביזציה נכפתה על פ.ק.פ. ע"י הקומינטרן. פ.ק.פ. פסקה שכל היישוב היהודי בארץ הינו ציוני, מסייע לקולוניאליזם הבריטי ולא גורם פרוגרסיה. בסופו של דבר יהודים סייעו לחוגים הערביים הלאומנים בארץ.
- הקומינטרן הורה למפלגה בארץ להשתתף בכל הפגנה ערבית ואת ההתנגדות למכירת אדמות ליהודים, לקחת חלק בהתנגדות של ההנהגה הערבית נגד המכירה וזאת בכל האמצעים עליה יחליטו ערביי הארץ.
- חלק ניכר מהחברים היהודים במפלגה נדרשו ע"י הקומינטרן לשוב לברית המועצות או לפולין.
- במרכז המפלגה רוב החברים היו ערבים למרות שהחלק המכריע של החברים היו יהודים.
- הערביזציה הכפויה לא נתקבלה במפלגה ללא עוררין. היו ויכוחים פנימיים ביחס למאורעות תרפ"ט – 1929 והייתה מחלוקת אם יהודים צריכים להשתתף בכל הפגנה ערבית.
- הקו המנחה החדש של הקומינטרן נבע מהכישלון הגדול במלחמת העולם הראשונה, כאשר הפועלים בכל ארצות אירופה לא נשמעו לקריאה שלא להשתתף במלחמה זו שיזמו ממשלות ריאקציוניות ואסור שפועלים יילחמו בפועלים. זה נכשל ולכן ההוראות החדשות ממוסקבה היו לפנות מעתה בראש ובראשונה להמונים בארצות הנשלטות ע"י אימפריות.
- הקונגרס השביעי של הקומינטרן (1935) הטיל על פ.ק.פ. לפ]עול ליצירת חזית אנטי-אימפריאליסטית ב-א"י ולשם כך להצטרף לכוחות הערביים הלאומנים ולעודד אותם לכך.
הרקע: מאבקם של המונים נגד המשעבד הזר הוא חלק בלתי נפרד של מאבק עולמי למען המהפכה. זהו הרקע הרעיוני לתמיכת פ.ק.פ. במרד הערבי בארץ שפרץ באפריל 1936. החברים הערבים במפלגה נטלו מהתחלה חלק פעיל במרד.
- ועד סניף ת"א של המפלגה שהתנגד ליוזמה זו פוזר ע"י מרכז המפלגה, שמרבית חבריו היו ערבים.
- המפלגה הציגה עצמה כאוייבת השלטון במידה שעלתה מאד על פעילותה הממשית. נאסרה ע"י הבריטים. מרבית פעיליה נאסרו ורבים גורשו מהארץ ובראשם מזכיר המפלגה יוסף ברגר – ברזילי.
- את מקומו של ברזילי כמזכיר המפלגה תפס רָדְוְָון – אל – חִילוּ, לאומן ערבי קיצוני שברח מהארץ כשהחלה המלחמה – ב-1948.
- הוועד המרכזי שנכשל במדיניות הערביזציה המוגזמת, החליט על שינוי קו, להתאים את מדיניות המפלגה קרוב יותר לצד-היהודי.
- היחסים בין יהודים לערבים במפלגה בשנים 1936-7 גרמו לניתוק הקשר בין חברי המפלגה משני העמים. ולכן נתחזקה הנטייה לפעילות עצמאית על פי תנאי הרחוב היהודי.
- ההנחייה הייתה להצטרף למפלגות היהודיות ולחתור שם מבפנים, מעין "סוס טרויאני". מרבית החברים – סירבו אולם לבסוף שוכנעו. הדבר בלט מאד בשנותיו האחרונות של גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, אשר ב- 1926 נתפלג לגדוד "ימני וגדוד שמאלי".
- המפלגה הורתה לחברים לחדור ולפעול בהסתדרות העברית ובמפעליה כמו סולל-בונה ויכין-חק"ל, פניציה ועוד.
- כמו כן הורתה המפלגה לחבריה להשתלב בלימודים גבוהים גם במטרה לפעול בקרב הסטודנטים ואפילו בתנועת נוער של ההסתדרות "הנוער העובד".
- מזכירות המפלגה הוסיפה לדבוק בדעה שהאידיאולוגיה הציונית היא לאומנית, בורגנית וקשורה לאימפריאליזם, אך הודתה שיש בחברה היהודית מעמד פועלים ושכבות ביניים מנוצלות.
- הקומוניסטים האמינו שהאינטרסים של הפועלים אינם עולים בקנה אחד עם הציונות. המזכירות גרסה שקרוב היום שרוב היישוב היהודי ובראש ובראשונה מעמד הפועלים ישתחררו מהאשליות הציוניות. וכך הם יהיו בעלי ברית להמוני הערבים בשחרור הארץ מידי הבריטים ובמלחמת המעמדות.
- ריבוי הפגיעות ביהודים מידי הכנופיות הערביות הביא בסופו של דבר לפרישתם של חברים יהודים מהמפלגה.
- "הסקציה היהודית" במזכירות המפלגה עמדה לא פעם בעימות עם מזכירות ובעיקר עם רָדְוְָון אל – חִילוּ המזכיר הבללי של המפלגה, שהיה כאמור לאומן ערבי שמוסקבה "הלבישה" אותו על המפלגה.
- "הסקציה היהודית" במפלגה אמנם שללה כל שיתוף פעולה בין ארגון "ההגנה" לבין שלטונות הצבא בדיכוי המרד הערבי בשנים 1936-9, אך הגיעה למסקנה שליהודים מותר להתגונן. משום שמזכירות הסקציה היהודית במפלגה התנגדה לטרור הערבי מהטעם שהטרור מהווה סטייה מן המאבק האנטי-אימפריאליסטי.
- מזכירות הסקציה היהודית חששה ובצדק שהטרור הערבי יסייע להנהגה הציונית לאחד תחת מרותה את היישוב כולו.
- ב-1937 ירדה מאד סמכותו של הוועד המרכזי בגלל מעצרים של חבריו וכתוצאה מכך תחלופה רבה והן משום שחלק מהקומוניסטים הוותיקים גורשו מן הארץ ע"י הבריטים או שיצאו להילחם במסגרת הבריגדות הבין-לאומיות בספרד.
- במהלך מאורעות 1936-7 התפורר הקאדר הערבי במפלגה תחת לחצו של הוועד הערבי העליון וייחודו למעשה נעלם.
- כאן חל מפנה קיצוני ומוזר: הסקציה היהודית במפלגה התחזקה על חשבון הוועד המרכזי משום שזה ביטא גישה ערבית-לאומנית קיצונית כשהתנגד להפסקת השביתה הכללית בסקטור הערבי במהלך מאורעות הדמים 1936-9 בטענה מוזרה: שהתערבותם של מלכי ערב במאבק משרתת את האימפריאליזם ובעקיפין את הציונות.
- בהדרגה גבר הריחוק בין הוועד המרכזי לסקציה היהודית במפלגה וזאת משינוי ערכים שחל בעולם הקומוניסטי מאז 1935.
- עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה חלו תמורות יסודיות במדיניות החוץ הסובייטית שהתבטאה – התקרבות למעצמות הדמוקרטיות. לכן קבע דימיטרוב – יור' הקומינטרן בקונגרס השביעי, אוגוסט 1938, כי על המפלגות הקומוניסטיות לחתור לשיתוף פעולה של מעמד הפועלים עם שכבות אחרות באוכלוסיה נגד איום הפאשיזם.
- הקומינטרן חתר מעתה להקמת חזית מאוחדת של פועלים וחזית עממית שתכלול את כל הגורמים העוינים את גרמניה. כנסיגה צורך השעה.
- מקצת מהקומוניסטים היהודים בארץ ביקשו ליישם את הגישה החדשה כאן בארץ וללא הסתייגות. ואכן הטקטיקה החדשה שהוכתבה ממוסקבה חוללה תמורות עמוקות בתפיסתם של חלק מהקומוניסטים היהודים.
- עתה יכלו הקומוניסטים היהודים בארץ לחוש כי יש להם תפקיד חיובי בסקטור היהודי.
- מסתבר כי לאחר 1936 עלו ארצה קומוניסטים יהודים בעלי נסיון בפעילות במסגרת "חזית עממית" בארצות מהן הם באו והם שהפגישו את דברי דימיטרוב יו"ר הקומינטרן בנקודה זו. כפי שמוריס טורז יור' הוועד המרכזי בצרפת יישם זאת.
- אבל בארץ התנהלו העניינים אחרת. מזכיר המפלגה רַאדְוָון אל חִילוּ שב ממוסקבה. אשר לפעילות הסקציה היהודית, התנגד מזכיר המפלגה לפעול יחד עם הציונים נגד ערבים. האם זו הייתה ההוראה שקיבל ממוסקבה? קשה היה להאמין. כך שהוועד המרכזי לא קיבל את התוכנית להקים חזית עממית אנטי פשיסטית בארץ כעניין אקטואלי.
- התכנית הבריטית בארץ מקיץ 1937 להקמת שתי מדינות (ועדת פיל) אך המשך השליטה הבריטית בארץ באיזורים אחדים, עוררה כידוע פולמוס חריף ביישוב ובתנועה הציונית. פ.ק.פ. שללה לחלוטין את תכנית החלוקה והוועד המרכזי יצא בקריאה "להבנה יהודית – ערבית כאלטרנטיבה להצעת החלוקה.
- "קול העם" שיצא לאור כירחון הביע אהדה דווקא לוועידה הפאן-ערבית לענייני א"י שנתכנסה בבְּלוֹדָאן שליד דמשק. העיתון צידד בהקמתה של "ממשלה דמוקרטית נבחרת" בא"י שתבטיח למיעוט היהודי שוויון זכויות, אולם רק לאחר שזה יוותר על כל מחשבות כיבוש.
- ממשלת עיראק פירסמה אז כי יש לשמור על היחס המספרי הקיים בא"י בין היהודים לערבים ותוך הבטחת זכויותיהם של האריסים הערבים בכל מקרה של מכירת אדמות ליהודים. לו בוצעה תוכנית זו היא הייתה מונעת, כמעט לחלוטין, המשך ההתיישבות בארץ.
- בראשית 1939 דעך המרד הערבי ובמפלגה הקומוניסטית בארץ חששו מזכיר המפלגה ואנשיו מהתחזקות הסקציה היהודית במפלגה, משום שעד אז מספר החברים הערבים במםלגה היה מועט מאד ועתה נערך המזכיר הכללי, שהיה כאמור ערבי, לערוך בדק-בית במוסדות המפלגה, על מנת לצמצם את משקלה של הסקציה היהודית.
- הוועד המרכזי גרס כי מאחר שתוכנית החלוקה נגנזה אין יותר מקום להקים בארץ "חזית עממית".
- בוועד המרכזי גוברת הדעה כי יש להצטמצם או להפסיק לחלוטין את הפעילות בסקטור היהודי.
- הוועד המרכזי שהורכב, בהוראת הקומינטרן מרוב ערבי גרס, כי הכוח הפרוגרסיבי היחיד בארץ הם הערבים. כמוכ' גרס הוועד המרכזי כי היהודים אינם בגדר עם, בהסתמכו על דברי סטאלין שקבע כי היהודים אינם עם משום שאין להם, לא שפה משותפת, לא תרבות משותפת ואינם מרוכזים בטריטוריה אחת.
- טענת הסקציה היהודית הייתה שאי אפשר לראות את היישוב היהודי כולו כגורם שלילי לעומת התנועה הלאומית הערבית שכאילו כולה חיובית.
- חלק מחברי הסקציה היהודית הגיעו למסקנה שהיישוב היהודי מתפתח במהירות לחטיבה לאומית בעלת שאיפות לאומיות משלה. התפתחות קו זה הייתה איטית בשל הנאמנות המוחלטת למוסקבה. כאן נראו איפוא לראשונה בקיעים במפלגה בארץ בין היהודים לערבים, כאשר המזכיר הכללי- הערבי מוליך קו ערבי-לאומני תקיף המתקרב במהירות לעמדותיהם של מדינות ערב והוועד הערבי העליון.
- בסתיו 1939 גברו במפלגה החיכוכים בין שני הפלגים היהודי והערבי וזאת בעקבות הודעתו של מנואלסקי, מראשי הקומינטרן, כי המרד הערבי (1936-9) נשא ונושא אופי פאשיסטי וכי מנהיגים מקיימים קשרים הדוקים עם סוכני "הציר". הקומינטרן דרש עתה ממזכירות המפלגה להתנער ולהתנתק מההנהגה הערבית של ערביי א"י אולם הוועד המרכזי התחמק ממילוי דרישה זו ומדוע?
כי המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הינו מנהיג דתי נערץ על ההמונים הערבים ולכן אין המפלגה יכולה לצאת נגדו.
- תהא זו שגיאה לקבוע כי הקומוניסטים היהודים במפלגה בארץ הפנו גבם גם לבעיית אחיהם בגולה. הם האמינו שהפתרון יימצא שם, בארצות מושבם, משום שהמהפכה הסוציאליסטית, אם תתגשם, תבטיח את עתידם של היהודים, לכן הם שללו את הצורך בשיבת ציון ואף גרסו כי:
"ייבוא מהגרים בלתי-חוקיים (העפלה) בלא לבחון מי האנשים, רק יכשיל את התבססות היישוב היהודי בארץ.
- אף על פי כן התנגדה מזכירות הסקציה היהודית במפלגה, לנסיונו של הוועד המרכזי להציג את ההתנגדות לעלייה כנושא מרכזי בתעמולה. כאמצעי למשוך ערבים למפלגה.
- חברי הסקציה היהודית ביקשו מהוועד המרכזי אישור לפרסם כרוזים בגנות ירי על ספינות מעפילים. אולי, אמרו, יש ללחום במארגני ההעפלה אבל לא בנוסעים. ואילו הוועד המרכזי עם המזכיר הכללי רדואן אל חילו והחברים הערבים טענו שיש לנקוט באמצעים חריפים ביותר נגד המעפילים לרבות ירי על ספינות, וזאת כדי להניאם מלבוא לארץ. כרוזים נגד ירי על ספינות מעפילים היו לדעת רוב החברים בוועד המרכזי הגנה על עלייה ציונית ואין כאן עניין של אנטישמיות.
- חילוקי הדעות במפלגה, בין היהודים לערבים החריפו כשפורסם ב-1939 הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שהרעיש את העולם הקומוניסטי. אולם מכיוון שההזדמנות המוחלטת של המפלגות הקומוניסטיות בעולם עם בריה"מ והקומינטרן הייתה מוחלטת. הנושא לא גרם לקרע במפלגה.
- בריה"מ לא נטלה חלק בתחילת מלחמת העולם ולכן קבע הקומינטרן, שאין הבדל בין האימפריאליזם הגרמני, לאימפריאליזם האנגלו-צרפתי. לכן גינו הוועד המרכזי ומזכירות הסקציה היהודית את הרעיון שהיישוב בארץ צריך למלא תפקיד כלשהו במלחמה. הם שללו את קריאת מוסדות היישוב להתגייס.
- הוועד המרכזי של המפלגה דחה כל נסיון של התקרבות ליישוב היהודי, משום שבתקופת ההסכם ריבנטרופ-מולוטוב לא היה מקום להקמתה של "חזית עממית" בארץ.
- הוועד המרכזי התערב במינויים בוועדים המקומיים, לכן בתגובה תבעה מזכירות הסקציה היהודית את החלפתו של הוועד המרכזי, בנימוק שהוא נבחר ב-1931 והשינויים בהרכבו מאז, נעשו ע"י מינויים בלבד וכן בגלל תמורות רבות בזירה הבינלאומית. לכן תבעה מזכירות הסקציה את כינוסה של ועידה נבחרת של המפלגה בעקבות התמורות שחלו ומתחוללות בזירה הבינלאומית.
- מזכיר המפלגה רדואן (שכינויו המחתדתי היה מוסא) גילה נכונות לקיים דיון בין הוועד המרכזי לסקציה היהודית אולם אז חזר ארצה (לאחר היעדרות ממושכת) ממוסקבה בּוּלוּס פארח שהצהיר, בשם מוסקבה כביכול, כי היישוב היהודי הוא מיעוט קולוניזטורי, מאחר שהוא טען כי הוא מייצג את הקו הרשמי של הקומינטרן נסוגו רבים מהחברים היהודים מדרישותיהם.
- תזכיר הסקציה היהודית במפלגה, נשלח על רקע זה אל ועדת הביקורת המרכזית של הקומינטרן ובו התריעה הסקציה נגד הגילויים השליליים במפלגה.
- התזכיר נשלח באמצעות שליח, אולם זה נתפס בדרך ונאלץ לשוב ארצה.
- בדצמבר 1939, פיזר הוועד המרכזי את הסקציה היהודית שקמה בשנות מאורעות הדמים כשנוצר ניתוק מוחלט בין החברים היהודים לחברים הערבים. משנשתנו התנאים קבע הוועד המרכזי, אין צורך יותר בסקציה יהודית במזכירות המפלגה. שמואל מיקוניס החליף אז את חנוך בָּז'וּזָ'ה כעורך "קול-העם".
- מעבר לנימוק הרשמי עמדה התנגדותו של הוועד המרכזי לדרכה העצמאית של הסקציה ומגמותיה. כאילו יש כאן "סתירות לאומניות".
- חברי מזכירות הסקציה ורבים מפעיליה שלא השלימו עם פיזורה, הקימו באמצע 1940 את
"אגודת ספרטקוס" שביקשה ליצור חזית עממית נגד המלחמה וזאת בשיתוף עם חוגים שונים ביישוב לרבות חוגים ציוניים.
האגודה הצליחה להחזיק סביבה חלק מהפעילים היהודים ולמנוע מהם לשוב למָרוּת הוועד המרכזי.
"דפי-ספרטקוס" ועשרות כרוזים שהוציאה האגודה קראו להקמת "חזית עממית". העיתון ניהל גם תעמולה להקמת "הליגה להתקרבות ולשיתוף פעולה יהודי-ערבי. הימים לאחר נפילת צרפת
ב-1940.
- יחד עם זאת שללה הליגה גיוס לצבא הבריטי ולו גם להגנת הארץ ויש להסתפק במשמר-אזרחי ומכבי אש. כל גיוס אחר משמעו שיעבוד לשלטון הבריטי.
- פעילי הסקציה ובראשם חנוך בַָּז'וּזָ'ה קראו לכינוס "הוועדה השמינית של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית" – הסקציה היהודית – אוגוסט 1940.
- בקיץ 1940 עשתה מזכירות הסקציה לשעבר, הכנות לכינוס ועידה נבחרת של אנשיה. בַָּז'וּזָ'ה וחבריו הסתכנו בצעד שעשו כי מי שמנתק עצמו מהמפלגה, ללא אישור הקומינטרן מוציא עצמו אל מחוץ למחנה. ואז הם יהיו מנודים משני הצדדים: מהיישוב המאורגן ומחבריהם במפלגה.
משום כך קראו לכינוס: "הוועידה השמינית של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית – הסקציה היהודית". הוועידה נתקיימה באוגוסט 1940.
"האמת" עיתון בלתי חוקי שיצא באוגוסט 1940 היה לבטאון הקבוצה.
- היות הקבוצה יהודית בלבד הרתיעה פעילים יהודים מלהצטרף אליה מהחשש לנתק את הקשרים עם גרעין הפעילים הערביים.
לקבוצת "האמת" הצטרפו מרבית חברי סניף המפלגה בירושלים. ראשי "האמת" הגירו עצמם כחברי "המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית".
- בכינוס נדונו ההתפתחויות העיקריות שהתרחשו בעולם מאז הוועידה השביעית וציינו שהתנועה הלאומית הערבית היא אמנם הגורם העיקרי במאבק לעצמאות הארץ אבל אינה הגורם היחיד. הם הזכירו שהיישוב היהודי גדל בתשע השנים האחרונות מ-17,000 ל- 500,000 על כל המשתמע מכך.
- עם זאת, מהמחצית השנייה של 1941 הורגשו בדיונים הפנימיים של "אמת", ספקות בדבר קיומה הנבדל.
- הספקות נבעו מאחר שהיישוה היהודי התעלם מהקבוצה ממסורת האיבה למפלגה הקומוניסטית. עם זאת חל באותה תקופה מיפנה בייחס היישוב היהודי לקומוניזם עקב שינויים במהלך המלחמה. והיותה של ברית המועצות הגורם המרכזי במלחמה נגד הנאצים, מאחר שבחודש יוני 1941 תקפה גרמניה את בריה"מ והפרה את הסכם ריבנטרופ – מולוטוב.
- גורם שהחליש מאד את קבוצת "האמת" בארץ, היה השינוי במעמדם של הקומוניסטים בארץ לאחר חתימת החוזה האנגלו-סובייטי. מכאן גם הוחלפה הסיסמה של בריה"מ מהמאבק באימפריאליזם, למאבק בפאשיזם. ואז זכו הקומוניסטים בארץ למעמד חוקי למחצה. מה שהחליש את קבוצת "האמת" שעד אז התבדלה מהמפלגה.
- הוועד המרכזי של המפלגה הקים רשימה קומוניסטית מוסווית תחת השם "הרשימה הפרולטרית", לקראת הבחירות לוועידה החמישית של ההסתדרות – בסוף 1941 מה שדחקה הצידה את אנשי "האמת".
- מלחמת העולם השנייה בכלל ותכנית בילטמור – (התוכנית המדינית של ההסתדרות הציונית, מאי 1942 שנתכנסה במלון בילטמור בניו-יורק, שתבעה את ביטול הספר הלבן והקמת "קהיליה יהודית בא"י, משולבת בעולם הדמוקרטי שיקום אחרי המלחמה) החריפו את הוויכוח בדבר פתרון שאלת א"י. אנשי ה-"אמת" אמנם שללו את התביעה להקמת מדינה יהודית אך ראו צורך להגן על האינטרסים של היישוב, ולהציע הסדר מתאים לתקופה שלאחר המלחמה. בעיות אלה נדונו בכינוס של פעילי "האמת" בפסח 1942 בתל-אביב.
שני החברים המרכזיים בקבוצה זו צידדו בהקמת פדרציה ערבית שבמסגרתה תוענק ליישוב היהודי אוטונומיה נרחבת, על בסיס טריטוריאלי.
- עוד באוגוסט 1941 נפתחו, ביזמת "האמת" שיחות מוקדמות עם הועד המרכזי של המפלגה במטרה של איחוד, אך הן הסתיימו בלא כלום. השיחות חודשו במאי 1942. נציגי הוועד המרכזי הודיעו נטו להסכים לתביעה למתן אוטונומיה, בבוא היום, ליישוב היהודי. ויש לרכז עתה את כל המאמצים לעזרת בריה"מ.
כמו כן עמד הוועד המרכזי, במציאות שנוצרה, להיאבק על מתן ליגאליזציה למפלגה.
- נותרו לדיון שאלות כמו: שיתוף פעולה עם חוגים ציוניים בשאלות יומיומיות.
- נציגי "האמת" שתבעו את בחינת פעולותיה של המפלגה בשנות המרד הערבי בשנים 1936-9, הסכימו להשעות את הדיון למועד מאוחר יותר, כדי לא להערים קשיים על איחוד מחדש של המפלגה. חברי הועד המרכזי טענו שאין לדבר על איחוד משום שאחד העקרונות של המפלגות הקומוניסטיות בעולם שאין חבר יוצא את המפלגה אלא רק מוצא ממנה, לכן על איחוד אין לדבר, אלא לדון בקבלתם של אנשי "אמת" כיחידים. לכך האחרונים לא הסכימו.
- בסופו של דבר ההתנערות של מרבית חברי המפלגה, גם אלה שלא פרשו עם אנשי "אמת", מהערביזציה של המפלגה שנכפתה עליה בשנות השלושים ע"י הקומינטרן, הביאה ל"מותה" של "המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית" שהוקמה בשנת 1922.
- התמורות הבינלאומיות והכרתה של בריה"מ במדינת ישראל יצרו מצב חדש לחלוטין. אין יותר מפלגה ערבית-יהודית. המזכ"ל הערבי נמלט מהארץ ושמואל מקוניס מייסד במקומה את מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
מקורות
- יוסף ברגר-ברזילי: מזכיר פ.ק.פ. בשנים 1926 – 1930. שאול דגן – ראיון אישי עימו 1964-65.
- יוסף ברגר-ברזילי: "הטרגדיה של המהפכה הסובייטית". עם-עובד 1969.
- שמואל דותן: מאסף לתולדות התנועה הציונית, ראשיתו של הקומוניזם היהודי בא"י, אוניברסיטת ת"א והקיבוץ המאוחד 1960.
- יואל הלפרין: ישראל והקומוניזם, הוצאת מפא"י 1951.
- זאב לקוויר: מפ"ס – פ.ק.פ. – מק"י, עם עובד 1963.
ראשונים בארץ ישראל 