יידיש הן ראשי תיבות של המילים "יידנס – שפראך" – שפת היהודים. היא נוצרה מהרכיבים הבאים: לשון הקודש – עברית וארמית, גרמנית כיסוד ראשי והשפות הסלאביות.
תחילתה בראשית המאה ה- 11. היא הובאה לגרמניה על ידי מהגרים מצפון איטליה, מחבל הריין ומחבל פרובנס. את היסודות הסלביים היא החלה לספוג עם נדידתם של יהודים למזרח אירופה בעטיים של מסעי הצלב – מאות 13 – 14. וכאן במרוצת השנים קלטה היידיש יסודות סלאביים ובהדרגה נגמלה מהגרמנית.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1939 היה מספר היהודים דוברי היידיש בעולם כ- 11 מיליון. מדובר היה בברית המועצות, פולין וליטא, רומניה, ארצות הברית ודרום אמריקה.
בארצות מזרח אירופה כולל בברית המועצות, הצהירו 96 אחוזים מהיהודים ששפת האם שלהם הינה יידיש. היידיש הטמיעה בתוכה כחלק מכריע את העברית שהייתה שפת התפילה, שפת הלימוד ב"חדר" ובישיבה. עד היום רב מאוד מספר המילים בעברית שהן חלק אורגני משפת היידיש.
להמוני בית ישראל בארצות מזרח אירופה וברוסיה עד למהפכה הבולשביקית, הייתה היידיש לשון הדיבור, לשון התפילה והספרות. ולכן בתור שכזו לשון מלכדת ליהודים בסביבתם הנוכרית. היידיש ביטאה את הצורך של העם או את חלקו הארי ללשון משלו שתייחד אותו מתוך סביבתו.
ייחודה של היידיש הוא הכתב העברי.
אגב, ביידיש אין כמעט כללי דקדוק מפאת סמיכותה על הלשון העברית. בגניזת קהיר נמצאה התעודה הראשונה שנכתבה ביידיש מ- 1272.
עיקר אוצר היידיש, אם אפשר לכנות זאת כך, היא שפת הדיבור, לשון הבית והרחוב שעל יסודותיה צמחה הספרות והשירה.
תנועת החסידות היא שתרמה יותר מכול להפצתה של היידיש כלשון דיבור, קריאה וכתיבה בקרב היסודות העממיים ולכן היא כה התחבבה עליהם. המעניין הוא שתנועת ההשכלה שלחמה בהיווצרותה וגידולה של היידיש ודרשה להמירה בשפת המדינה, רק העלתה אותה מלשון הדיבור בלבד, ללשון כתיבה של ספרות ושירה.
גם המשכילים העבריים ניסו, אך ללא הצלחה, ללחום ביידיש. יתר על כן סופרים כמנדל'ה מוכר ספרים ושלום עליכם שהחלו לכתוב בעברית, עברו לכתוב ביידיש שהייתה לשונם של המוני בית ישראל.
היידיש ליכדה תנועות ומפלגות ופיתחה ספרות ועיתונות ענפה ברוסיה עד עלייתם של הבולשביקים, ובפולין, ליטא ורומניה עד לכיבושן על ידי הנאצים. במקביל פרחה היידיש על כל ענפיה בארצות הברית ובארגנטינה אליהן היגרו יהודים רבים ממזרח אירופה.
לצד הספרות ביידיש התפתח גם התיאטרון היהודי בשפה זו. ועוד, ייסודן של מפלגות פועלים בקרב יהודי מזרח אירופה תרם להעמקתה של היידיש בקרב חוגי הפועלים בארצות אלה כלשון דיבור וכתיבה. הדוגמה הבולטת והמרשימה היא מפלגת ה"בונד" אשר בשנים שבין שתי מלחמות העולם פתחה בתי ספר יסודיים ששפת הלימוד בהם הייתה ביידיש, הוציאה לאור בשפה זו עיתונים, ספרי קריאה ולימוד למבוגרים, לבני נוער ואף לילדים.
המשכילים מקרב אחינו בני ישראל אשר בזו ליידיש הדביקו לה את הכינוי "ז'ארגון". משמע – 'לשון בלולה' מלשונות שונות ובמיוחד משום שביסודה הייתה גרמנית מסורסת המעורבת ביסודות סלאביים.
יידישיזם
כינויה של תנועה תרבותית – לאומית שצמחה בקרב יהודי מזרח אירופה ושלוחותיה בארצות הברית ובארגנטינה בשלהי המאה ה 19 ובראשית המאה העשרים. מטרתה הייתה להשתית את הלאומיות היהודית החילונית בקהילות ישראל בגולה.
על רקע זה התכנסה ב- 1908 בצ'רנוביץ – רומניה ועידה שבבסיסה הצורך לטפח את רעיון הלאומיות היהודית בארצות הגולה. לאומיות שתהא מושתתת על לשון היידיש. בין יוזמי ההתכנסות היה נתן בירנבוים, מי שעמד בראש "קדימה" – שמה של אגודת הסטודנטים היהודים באוניברסיטת וינה. בירנבוים היה הראשון שהשתמש במונח ציונות לציון הקשר עם ארץ ישראל ברוח תנועת חיבת ציון. מטעמים שלא כאן המקום לפרטם התאכזב בירנבוים מהרעיון הציוני והחל תומך ברעיון הלאומי היהודי בארצות הגולה כאשר היידיש תהא השפה המאחדת כלשון היהודית החילונית.
לוועידה בצ'רנוביץ הגיעו כ- 70 נציגים, ביניהם הסופרים י. ל. פרץ ושלום אש,
ד"ר חיים ז'יטלובסקי הוגה דעות ואיש ציבור שפעל כבר מ- 1904 להכרה ביידיש כלשון היהודית החילונית המושתתת על תרבות היידיש וכן אסתר פרומקין נציגת ה"בונד".
בין הנושאים שנדונו במהלך הוועידה היה שאלת מעמדה של לשון הקודש – משמע העברית.
בתום כמה ימי דיון נתקבלו ההחלטות הבאות:
- הוועידה מכירה כי לשון היידיש היא השפה הלאומית של העם היהודי.
- הוועידה מכירה כי הלשון העברית היא הלשון ההיסטורית של העם היהודי.
- הקמת מזכירות להכנת הוועידה השנייה שתעסוק בקידומה של שפת היידיש.
ועידה שנייה לא כונסה ולפעילות הזו לא היה המשך. מאורעות היסטוריים כמו ייסודה של ברית המועצות ומדיניותה האנטי יהודית והאנטי ציונית מזה ושואת יהודי אירופה מזה, הנחיתו מכת מוות על רעיון היידישיזם.
הרצאה של שאול דגן בפני חוג תש"ח בחיפה, 20.10.2013
ראשונים בארץ ישראל 