מעמדו של הועד במושבות העלייה הראשונה ותרומתו להתפתחות המושבה
(1882 – 1904)
הרצאת שאול דגן – מיום 8.2.2015
מכלל 40,000 עולים באותן שנים, כ- 5,000 ייסדו בארץ מושבות. מרביתם (למעשה כולם) עלו מארצות מזרח אירופה וזאת במסגרת "חובבי ציון".
ברוב המושבות הוקם ועד עוד לפני העליה על הקרקע או מייד אחריה.
הוועד המייסד הוא שניהל את המושבה בשנים הראשונות, אולם כעבור שנים ספורות נקלעו הוועדים והמושבות לקשיים חמורים בתחומי המימון השונים, מה שאיים על עצם קיומן. אז חלק מהן פנו לברון אדמונד רוטשילד בבקשה לעזרה וסיוע דחופים. הברון שנענה לאותן מושבות היתנה זאת במינוי פקידים מטעמו שינהלו את המושבה כמעט בכל התחומים, בכלל זה ביטול קיומם של הוועדים באותן "מושבות חסות".
כידוע היחלצותו של הברון רוטשילד מנעה את קריסתן של אותן מושבות, אולם "משטר הפקידות" גרם לערעור חמור מן הבחינה החברתית ובעיקר לביטולה הכמעט מוחלט של המוטיבציה של המתיישבים.
פקידות הברון פעלה בין השנים 1883 – 1900 ומשנה זו ואילך הניהול הופקד ע"י הברון בידי הענף הארצישראלי של חברת יק"א. משנת 1924 בידי חברת פיק"א וזאת עד קום המדינה.
עם זאת, התקנות שנוסחו במושבות לפני ביטול הוועדים, היו המשך ישיר ל-"תקנות הקהל" שרווחו בקהילות ישראל מהמאה העשירית ואילך והן באו בעקבות ביטול מוסד הסנהדרין.
התקנות איפשרו לכל הקהילה למסד את חיי תושביה. כך שהמסגרת הייתה אוטונומית וזאת בהיעדר סמכות אחרת.
וועדי המושבות המשיכו לקיים מנגנון אוטונומי זה – תחת השלטון הזר בארץ ישראל.
ועד המושבה הושפע לא רק מהמסורת היהודית אלא גם מדגמים של ישובים אירופיים בארץ (המושבות הגרמניות) ובעולם, כמו כן מההתיישבות הכפרית הערבית.
מושבות המייצגות סוגי חסות שונים:
ראשון לציון – הייתה תחילה מושבה עצמאית ואח"כ נכנסה לחסות הבארון.
נס-ציונה – מייצגת מושבות שלא היו בשלטון הפקידות.
מזכרת בתיה – היא מושבת הבארון הראשונה שהוקמה בארץ.
כפר תבור – המאוחרת שבהן – מושבה שהקימה יק"א כמו יתר המושבות בגליל התחתון.
ועד המושבה בראשון לציון 1882 – 1904
ראשון לציון, המושבה הראשונה שהקימו חלוצי העלייה הראשונה, יולי 1882, ע"י "ועד חלוצי יסוד המעלה", נציגים מחובבי ציון ברוסיה ויחידים. עם העלייה על הקרקע התפרק הוועד המיישב וראשיו: לבונטין, פריימן ויוסף פיינברג הקימו את ועד המושבה שהקים את התשתית הרעיונית לוועדי המושבות.
התקנות הורו בין היתר: "לשתול אילנות להטבת האוויר", ולהימנע ממלאכות מזיקות למושבה. הוועד הורה לחלק את הקרקעות לפי גושים וחלקות, לפי טיב הקרקעות וסוגיהן וזאת על מנת שתהיה חלוקה שווה, בחלוקת הקרקעות הפוריות והלא פוריות, בין המתיישבים. כל זאת במטרה להשיג "צדק גיאוגרפי".
הוועד שאף גם לפקח על הפעילות הכלכלית: "כל דבר מסחר לא יוכל להיעשות בלי הסכמת הוועד, כי כל המסחרים ובתי המלאכה יוסדו על יסודות חברותיים".
כמו כן פתיחת עסקים פרטיים הותרה רק באישור הציבור, מי שיפתח עסק מחוץ למושבה ישלם מס למושבה, הווה אומר לקופת ועד המושבה.
כל התקנות הובאו לאישור האסיפה הכללית של האיכרים.
המעניין הוא כי גם באשר לענף כרמי הגפן קבע הוועד מיכסה לשיווק התוצרת ליקב, כך שאחד לא יקדים את חברו בהגעה ליקב ויוכל למסור כל כמות.
הערבות ההדדית באה לידי ביטוי בהוראה מפורשת לדאוג במושבה לחסרי הישע. למשל בעיבוד אדמותיהם של יתומים ואלמנות. כן נקבעה שותפות בכלי העבודה, בעבודה ובהוצאות העיבוד גם בחלקות הפרטיות של איכרים, אולם זו בוטלה בגלל המצוקה הכלכלית של האיכרים.
לוועד היה חלק על ניהול השירותים השונים במושבה ושמי השימוש בחכירתם הועברו לקופת הוועד והושקעו בשירותים ציבוריים נוספים. נותני השירות, כמו הטוחן והקצב הורשו לגבות מהציבור סכומים שנקבעו מראש כדי למנוע הפקעת מחירים.
בראשית המאה העשרים הופרטו העסקים הציבוריים הן בשל דרישת האיכרים והן בשל קשייו של הוועד לכלכל את מוסדותיו.
במושבה היתה תפיסה ברורה באשר למעמדות החברתיים. המעמד הגבוה היו האזרחים, אלו בעלי נחלות שעסקו בחקלאות. מתחתם היו התושבים: בעלי מלאכה ופועלים. אנשי רוח ועוד. כמו גם תושבים חסרי נחלות או שרכשו נחלות וטרם שילמו את כל הוצאות הרכישה.
ל-"אזרחים" היו זכויות רבות. ביניהן הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המושבה. זכות ההשתתפות באסיפות הכלליות והזכות להשתמש בשירותי הציבור ובמתקניו ללא תשלום. זאת משום שהם שילמו את מיסי המושבה במלואם. להם ניתנה הרשות לעריכת שמחות משפחתיות בבית העם כאשר מהתושבים נמנעה זכות זו.
התושבים הוכרחו להישמע להחלטות שנקבעו באסיפות האזרחים. אפילו במנייני התפילה בבית הכנסת נפרדו האזרחים מהתושבים. ואשר לפועלים, אלה מהם ששמרו דת ומסורת התפללו במניין, בבניין מיוחד ביקב.
האזרחים דורגו לפי גודל נחלותיהם לסוגים א, ב, ג, וכו', ובהתאם לכך קיבלו ייצוג בוועד המושבה.
העדפת העיסוק בחקלאות מלמדת על חזון המתיישבים וכן על הצורך להתגונן מפני השפעת זרים על המושבה. כגון הפועלים הסוציאליסטים שמרביתם היו חילונים, אתאיסטים, מה שהיווה איום על המבנה החברתי והראשוני של המושבה.
רק בראשית המאה העשרים כשהמושבה נזקקה למיסים גם מייתר המעמדות היא נאלצה לתת להם את הזכות לבחור ומאוחר יותר גם להיבחר.
מספר חברי הוועד נע בין חמישה לשבעה. תחילה הבחירה הייתה אחת לשלוש שנים, אולם בגלל הלחץ הציבורי הבחירות לוועד נערכו אחת לשנה. החלטות הוועד נתקבלו רק באישור הרוב באסיפה ואלו נרשמו בפרטי פרטים בפרוטוקולים של הוועד שהיו גלויים לכל ביקורת.
עם זאת הקפיד הוועד לשמור על סמכותו. אדם שעבר על התקנות ופגע בכבוד הוועד איבד את זכותו להשתתף באסיפה הכללית למשך כתשעה חודשים.
מי שהשתמטו מתשלום מיסים הוחרמו. נמנעו מהם מים מבאר המושבה, נאסר להשתמש ביין שהם ייצרו לקידוש ולהבדלה בבית הכנסת. הוטלו עליהם קנסות עד שהם נתרצו.
בשאלות שבהן הם לא הצליחו להכריע פנו לרבנים שאלה יכריעו, אולם בהתאם לתקנות שנקבעו באסיפות הכלליות ובוועד המושבה.
בוועד בראשון לציון היו דתיים וחופשיים, אך בתקנות נקבע כי יש לנהוג לפי "רוח תורתנו". לייסד מוסדות דת ולקיים את המצוות התלויות בארץ. התקנות אושרו ע"י רב.
כשהביע הציבור אי-אמון בוועד בנוגע למשל גביית מיסים, הלך נציג הוועד להישפט בפני דין תורה ביפו. הוועד איפשר פנייה לסמכות רבנית כדי לערער על החלטותיו, אף כי לא ראה זאת בעין יפה משום שלדעתו לא נכון לפסוק על פי ההלכה הדתית בעניינים חברתיים וכלכליים.
ואשר לשלטונות העות'מניים, אלה לא הכירו תחילה בסמכות הוועדים אלא "במוכתאריה", שהורכבה ממוכתארים נציגי הכפרים, לפני השלטונות. ("מוכ'תאר" בערבית הוא "נבחר". זקן הכפר, נציגו כלפי השלטונות). בעיקר בכל הקשור לגביית מיסים.
כאן על הוועד היה לשתף פעולה עם המוכ'תאר ובדרך כלל היחסים ביניהם היו מתוחים. וכל כך למה? כי היו לא מעט מקרים שהמוכ'תאר היה יותר איש אמונם של השלטונות מאשר של המושבה.
לאורך כל שנות החסות של הבארון – שבע עשרה שנים, איכרי המושבות לא השלימו עם הגזירה של פירוק הוועדים. מתברר שבכמה מושבות נעשו נסיונות להקים את הוועד חרף התנגדותו של הפקיד. הנסיונות לא צלחו מכיוון שהממון והאמצעים הכספיים והמשקיים היו בידיו.
בדצמבר 1886 בשל מאבק פנימי בין סיעות במושבה:
עצמאים מול תלויים בחסות הברון. הוקם, ביזמתו של יחיאל מיכל פינס , ממנהיגי המושבה גדרה, וועד בראשון לציון וזאת בהסכמתו של יהושע אוסובצקי, שכיהן אז כפקיד הברון במושבה. בהסכם נקבע להשאיר בידי המתיישבים את ניהול ענייני הפנים. "השקט התעשייתי" במושבה נמשך כשנה בלבד.
בפברואר 1887 פרץ במושבה מרד נוסף שבמהלכו דרשו המתיישבים את ביטול מוסד הפקידות. אולם הברון רוטשילד, שהיה אז בביקור בארץ, פיזר את הוועד שנבחר והתושבים נאלצו לחתום על "כתב כניעה" שאסר עליהם השתייכות לכל אגודה שלא אושרה ע"י מי שעמד עד אז בראש מוסד הפקידות בארץ.
למרות זאת התסיסה במושבה נמשכה מתחת לפני השטח ובאה לביטוי בהקמת מוסדות דת ורווחה, חינוך ותרבות, מעין הנהגה אוטונומית במסווה של ועדות שהמשיכו לפעול גם לאחר שנת 1900, עת החלה חברת יק"א לנהל את המושבות והעניקה להן אוטונומיה כמעט בכל תחומי החיים.
יתר על כן, הנהלת יק"א סייעה וגיבתה את הוועדים במושבות ואלה פעלו במתכונת שונה, במרוצת השנים, עד קום המדינה.
ועד המושבה במזכרת בתיה, שהוקמה בשם עקרון:
בניגוד לראשון לציון, מושבה זו הוקמה ע"י הברון רוטשילד בנובמבר 1883, וביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר, עבור אחת עשרה משפחות איכרים מהכפר פאבלובקה שבליטא.
זו היתה המושבה הראשונה שהקים הברון. עקרון – ששמה הוסב למזכרת בתיה, שם אמו של הברון. אף שמזכרת בתיה מרדה בברון בשנת 1888 בפרשת שנת השמיטה, המתיישבים לא העזו לכונן ועד עד להעברתה לחברת יק"א בשנת 1900. הוועד מנה שבעה חברים. חמישה בתוספת שני נכבדי ציבור.
גם כאן נתקיימו הבחירות לוועד אחת לשנה. גם כאן היו שני פורומים של קבלת החלטות – ועד המושבה והאסיפה הכללית, אך היחס ביניהם היה שונה. בהשוואה לראשון לציון כאן היה הועד עצמאי יותר והאסיפה הכללית כונסה רק לשם קבלת החלטות שנגעו לכלל הציבור ושחייבו את הסכמתו.
שנגעו לכלל הציבור כמו חלוקת נחלות, הקמת מבנים חדשים שהצריכו גיוס כספים מכלל המתיישבים, וכן בחירות.
האסיפה הכללית כונסה פעמים רבות במרוצת השנה וזאת בהתאם לצורך לאשר פעילויות מסויימות ואישור להוצאת כספים מעבר למצופה. היו שנים שהאסיפה כונסה עשרות פעמים בדרך כלל במוצאי שבתות. ההכרעות בשני הפורומים נתקבלו ברוב קולות.
חברי הוועד, כמו המתיישבים במקום, היו דתיים יותר מאשר בראשון לציון ולמעשה מיתר מושבות העלייה הראשונה, להוציא את פתח-תקווה.
את תקנות המושבה חיבר הרב נפתלי הרץ אימבר, כנראה לפני 1900. הדבר מזכיר את מנהג הקהילות ש-"אדם חשוב" מאשר את התקנות כדי להבטיח שהן הולמות את ההלכה.
בתקנות נקבע שאם ועד המושבה עיוות דין נתונה לאסיפה הכללית הסמכות לפטרו לאחר שהעניין נדון בפני "בית דין צדק" של העדה החרדית בירושלים.
כלל חשוב נקבע במזכרת בתיה בזו הלשון: "הן הוועד והן כל המושבה עומדים תחת כוח דתנו הקדושה ואין לנטות ממנה ימין ושמאל, אף לא צעד אחד". ממילא מובן שאין לאיש פרטי הזכות לתבוע את הוועד לדין תורה.
כינון שירותי הדת במושבה נקבע בתקנות וכבראשון לציון ניתנה בהן לוועד הזכות לגבות מיסים לניהולם, אך הניהול הישיר של תלמודי התורה הופקד בידי ההורים.
בתקופות מסויימות העביר הוועד חלק מסמכויותיו לרב המושבה: "וגמרו בהסכם כל חברי הוועד, כי מהיום והלאה כל הנהגת המושבה, הן תשלומי הוצאות המושבה והן שאר הדברים יתנהג וייעשה על פי רב המושבה שליט"א".
גם במזכרת בתיה הוטל פיקוח על המסחר ונקבעו מחירי הסחורות והשירותים.
הוועד מנע ממתיישב לפתוח חנות שהתחרתה בחנות אלמנתו של מתיישב והגן על פרנסתה.
הדאגה לחלשים התבטאה בהפחתת המס לזקנים ולמשפחות מרובות ילדים ובחקירת גברים לפני שנסעו לחוץ לארץ ללא משפחותיהם.
המעמדות שהיו בראשון לציון התקיימו גם כאן, אולם כאן פגעה המדיניות בבני הדור השני, שאמנם ירשו מהוריהם נחלות, אם הפקידות (פקידות היק"א) לא הכירה בבעלותם עליהן. זאת ועוד, דור המייסדים סירב לקבל את הצעירים לשורותיו: "בעבור רוע מעלליהם".
לאחר שבאחד הסכסוכים פרצו הצעירים לישיבת הוועד וחטפו את חותמת הוועד וספרי הפרוטוקולים, התקיימה בוררות בנוכחות הרב הלוי, יהושע שטמפפר מפתח תקוה ונפתלי הלל מראשון לציון. נקבעה זכות הבחירה מגיל שלושים, השינוי התרחש למעשה רק בסוף העשור הראשון של המאה העשרים, כאשר דור המייסדים הזדקן וחלקו הלכו לעולמם.
ועד המושבה ביקר במושבות הסמוכות ולמד ממעשיהן אך סירב להצטרף למאבק שניהלו המושבות נגד יק"א. מזכרת בתיה הצטרפה להתאחדות המושבות באיחור רב.
בוועד המושבה כיהנו תמיד נציגי המשפחות: גולד, ארקין, פרס, לווין, ניימן ועוד. אלה המשפחות שהחזיקו למעשה את "המושכות במושבה" וזאת במשך שנים רבות. גם כאן כל המייסדים הלכו לעולמם.
במזכרת בתיה, ריבוי הבוררים בסכסוכים שנתגלעו בין המייסדים: רבנים ונציגים ממושבות אחרות, שהתערבו לבקשת הציבור, צמצמו את כוחו של ועד המושבה.
לעומת ראשון לציון שהיו בה איכרים עצמאיים, הגדירה יק"א את כל המתיישבים במזכרת בתיה כאריסים ושלטה בנכסים ובמקרקעין של המושבה. בכך צמצמו מאד את סמכותו ומעמדו של הוועד המקומי. כך שתושבים ממורמרים שהיו להם תביעות רכוש עקפו את הוועד ופנו ישירות ליק"א. ויק"א היא שמחה להצר את סמכותו של הוועד מצד אחד, ומאידך תבעה ממנו לטפל במפירי חוק כאשר את כוחו היא נטלה ממנו.
ועד המושבה בכפר תבור:
כפר תבור נוסדה באוקטובר 1901 ע"י חברת יק"א, על אדמת הכפר הערבי מסחה, שנרכשה ע"י יהושע אוסובצקי בשנת 1899.
עשרים וחמש משפחות איכרים מנוסות ממושבות בשרון ובגליל נאחזו במקום. לבקשתו של מנחם אוסישקין שונה שמה הערבי של המושבה ל-כפר תבור.
מסחה הייתה לכפר-תבור.
העדות הארכיונית הראשונה לקיומו של ועד במקום היא מ-1905. בתום השלב הראשון של בניית בתי המתיישבים.
רוב המתיישבים היו בנים לאיכרים מזכרון-יעקב, שפיה וראש-פינה. יש להניח שהכירו מקרוב את פעולות הוועד במושבותיהם, שחלקם היו דתיים וחלקם חופשיים. פעולותיו הראשונות של הוועד היו:
בחירת מוכ'תאר, ארגון השמירה והדאגה למים.
תקנות המושבה חוברו ב-1911. הן היו תמציתיות והכילו בעיקר את חובות הוועד שמנה חמישה חברים. הם היו אמורים להתכנס אחת לשבוע ולרשום בספר הפרוטוקולים את ההחלטות שנתקבלו ברוב קולות. לוועד צורף גזבר שהיה גם מזכיר (משרה אחת) שנבחר באסיפה הכללית. על הגזבר נאסר לחוות דעה בהחלטות הוועד.
בין תפקידיו של הוועד: לשפוט ולפשר בין ניצים. לדאוג לנקיונה של המושבה. לייסד קופת מלווה ולמנות שלושה חברים שישגיחו עליה. שורת תקנות שנועדה להבטיח את מצבה הכלכלי של המושבה ולשם כך מתן סיוע לאיכרים שלא ינושלו מאדמתם ע"י יק"א באם לא יעמדו, כאריסים, על התשלומים לחברה.
הוועד כאן היה בעל סמכות מצומצמת ובעיקר הוציא לפועל את החלטות האסיפה.
הוועד הקים (כמו בראשון לציון) ועדות:
הוועדה לתיקון המושבה ולתיקון קלקולים טכניים. ועד ה-"חארתין" אלו האריסים הערבים שעבדו בשדות האיכרים. ועד הנטיעות לנטיעת עצי שקד (ב-1914) ועד ההגירה – לטיפול במגורשי מושבות יהודה בשלהי מלחמת העולם הראשונה.
רק ב-1910 השיג הוועד הכרה חלקית בקיומו על ידי השלטונות העות'מאניים.
הוועד היה כתובת גם לארגוני הפועלים במושבות ואף השתתף בוועד מושבות הגליל שמקום מושבו היה ביבניאל. בראשו עמד במשך שנים רבות חיים צימרמן.
תפיסותיו של הוועד מזכירות את אלו שבשאר המושבות שבמרכז.
"קיום צדק חברתי" למשל, הוועד הגן על החאראתין מפני ניצול האיכר ואיפשר לחאר'ת שבעליו התעמר בו לעזוב אותו גם ללא אישורו ולעבור לעבוד אצל איכר אחר במושבה.
הוועד פיקח על מחירי השירותים במושבה ודאג שאלו ירבו ככל האפשר.
לעומת הוועדים האחרים במושבות, ועד כפר תבור ניהל את המוסדות שהקימה יק"א. מספר התושבים היה קטן יחסית (250 נפשות לערך). רמת השירותים היתה לקוייה ומיעוט הדרכים פגע בשיווק התוצרת החקלאית. למשל, לא היה טעם לגדל פרות לחלב באין אפשרות להסיע את החלב ותוצרתו לעיר הקרובה בפרקי זמן קצרים.
יק"א שראתה בהתיישבות מפעל עסקי סירבה להשקיע בפיתוח לטווח ארוך, מדיניות שפגעה קשות בהתפתחות המושבה. האיכרים הסתמכו על עבודה ערבית זולה, הורגלו לקבל מענקים ולהחכיר מאדמותיהם לערבים. כאן בגליל התחתון הוצא כסף רב על דמי חסות ושמירה. המשקעים הדלים ושנות בצורת מרובות, בצד הפיצול הרב של אדמות האיכר, הרעו את המצב הכלכלי שנמשך גם בתקופת שלטון המנדט הבריטי.
רק עם קום המדינה רווח לישובי הגליל התחתון ובכללם מסחה – היא כפר תבור.
ראשונים בארץ ישראל 