המושבות היהודיות ברוסיה

1807 – 1943

ראשונים לעבודת האדמה

                                חלוצים אלמונים בערבות רוסיה              

 מסהיידק ל…כפר ויתקין. סיפרו חיים כהן ואברהם תורן.              

חיים כהן:

"למיטב זיכרוני היה זה בשנת 1910 כאשר משפחתנו ירדה דרומה לחבל חרסון להתגורר במושבה שכל תושביה היו יהודים עובדי אדמה. אבי, הרב ישראל דב כהן זצ"ל, החליט להיענות לבקשתם של איכרי מושבה זו ,סהיידק שמה, לכהן כרב המושבה. הגענו לכאן לאחר נסיעה ברכבת שנמשכה שעות רבות. בתחנת הרכבת המתינה לנו עגלה ולאחר נסיעה שגם היא נמשכה שעות ארוכות הגענו למחוז חפצנו.

כילד צעיר לימים הכול סביבי נראה זר ומוזר. אדמת מישור למלוא העין מכוסה עשביה יבשה ללא עץ  וללא שיח. הייתה זו עונת קציר תבואות החורף ובדרכנו פגשנו עגלות רבות עמוסות אלומות בדרכן לגרנות שבעיבורי המושבה שם הדיש היה בעיצומו. מה שריגש אותי יותר מכל שהאיכרים אותם פגשנו בדרכנו ברכו אותנו לשלום ביידיש ובחום. לראשונה בחיי הקצרים מצאתי עצמי ביישוב שכולו יהודים וכמו שאומרים לא ראיתי גוי לרפואה. תמונה זו שנחרתה בזיכרוני מלווה אותי כל  חיי, חרף השנים הרבות שחלפו מאז והתמורות שהתחוללו במהלכן".

אברהם תורן:

" למושבה עברנו בעודי ילד בן שמונה שנים.  אף אנוכי  חרף השנים הרבות שחלפו מאז והתמורות שהתחוללו גם אצלי, כמו אצל חיים כהן, נחרתו הזיכרונות אודות הפגישה הראשונה עם ביתנו החדש במושבה. עד אז התגוררנו באחת העיירות בביילו – רוסיה ואבא, כמו יהודים נוספים בעיירה, עסק ביערות אותם חכר מאחד האצילים. אז טרם ידעתי שמגורנו במקום היה לא חוקי משום שהעיירה הייתה מחוץ ל 'תחום המושב' אותו הקצתה הממשלה למגורי היהודים.

כידוע, הצפיפות הרבה של המגורים בתחום שהוקצה אז ליהודים והמחסור החמור במקורות פרנסה גרמו לעוני משווע ולשאר צרות צרורות,

באותם ימים, היה זה ב- 1809 או ב- 1810, עמדו השלטונות לגרש לתחום המושב את כל היהודים שהתגוררו מחוצה לו. לאבי נודע  כי הממשלה הצארית יזמה אז את הקמתן של מושבות חקלאיות ליהודים שירצו להיות חקלאים וכך יוכלו להשתלב בעבודות פרודוקטיביות, מה שלא התאפשר להם במקומות אחרים בעטיה של המדיניות האנטי יהודית שנהגה אז ברוסיה הצארית.

כך החל מסעה הארוך של משפחתנו לחבל חרסון שבדרומה של רוסיה, חבל ארץ שכבשה רוסיה מתורכיה ואותו ביקשה הממשלה ליישב ולאלתר. כך הגענו לאחר טלטולים רבים לסהיידק, אחת המושבות היהודיות בחבל ארץ זה – ביתנו החדש".

השניים, יעקב כהן ואברהם תורן, עלו ארצה ממושבתם בראשית שנות השלושים של המאה שחלפה ונמנו על מייסדי מושב העובדים כפר ויתקין. את הראיונות קיימתי  עם כל אחד מהם  בנפרד ובהפרש של כמה שנים. בהמשכו של חיבור זה אשוב ואביא דברים ששמעתי מפיהם.                                     

ראשונים מבני עמנו ששבו לעבוד את האדמה                    

בספר: "חקלאים יהודים בערבות רוסיה" (ספריית פועלים 1965) כותבים מי שיזמו את הוצאתו לאור: "באהבה ובחרדת קודש אנו מגישים לקורא העברי את הספר על המושבות החקלאיות היהודיות בדרום אוקראינה. מפעמת בנו הרגשת חובה כלפי יהודים צנועים עובדי אדמה ישרי דרך… שעיצבו דמות של יהודי בריא בגופו וברוחו בתוך יהדות הגולה הדוויה. זה שנים שאנו בנים – שרידים לשבט זה, נושאים את הרעיון להעלות על הכתב את זיכרון ההווי המיוחד של המושבות היהודיות – החקלאיות, אשר קיימו חמישה דורות של עובדי אדמה… גזירת היטלר יימח שמו, הכריתה מחיים את כל המושבות ותושביהן, לא מעט בעזרתם הפעילה של שכניהם האוקראינים אשר רצחו וגם ירשו".

עובדה היסטורית היא כי אותן מושבות קדמו להופעתן ברוסיה של אגודות "חובבי ציון" ושל הקמתן של מושבות העלייה הראשונה בארץ ישראל ושנים רבות לפני כינונה של התנועה הציונית.

ייסודן של המושבות – הייתה יוזמתו של הצאר אלכסנדר הראשון.                         

עד כמה שהדבר יישמע מוזר היוזם להקמתן של  המושבות היהודיות שהוחל בהן בשנת 1806 היה הצאר  אלכסנדר הראשון בעצת יועציו הקרובים.  באותה עת פרסם השלטון מסמך המכונה  'תקנון היהודים' שלפיו אמורים היו השלטונות להתחיל (ב – 1808) לגרש את היהודים שהתגוררו בכפרים ובעיירות באורח לא חוקי ל 'תחום המושב'.

באותן שנים הרוב המכריע של היהודים בעולם התגוררו בתחומי רוסיה הצארית שכללו את פולין וליטא. ההחלטה לגרשם נבעה מרצונם של השלטונות 'להיענות' לדרישותיהם התקיפות של האיכרים שהיו אריסים על אדמותיהם של האצילים ונוצלו על ידם. זעמם של האיכרים הופנה לעברם של היהודים שלפרנסתם עבדו אצל האצילים ובלית ברירה  היו עושי דברם. לשלטונות קל היה מאוד להפנות את זעמם של המוני האיכרים לעברם של היהודים ולהחליט על גירושם לתחום המושב. כפי שמצבם החברתי והכלכלי של המוני האיכרים המנוצלים על ידי האצילים לא עניין את השלטונות, על אחת כמה וכמה שהרעה במצבם הכלכלי של היהודים שינושלו מפרנסתם עם גירושם לתחום המושב לא עניין את השלטונות.

בכל  זאת חשש הצאר כי גירושם של כ- 300 אלף יהודים לערים שבתחום המושב עלול  לגרום למשבר כלכלי באותן ערים ולתסיסה של האוכלוסייה הלא יהודית שהתגוררה שם.

או אז העלו יועציו הקרובים של אלכסנדר הראשון את ההצעה ליישב את המגורשים  שהכירו מקרוב את עבודת האיכר והמשק החקלאי, באותם חבלי ארץ בדרומה של המדינה שסופחו זמן  לא רב לפני כן לרוסיה, לאחר ניצחונה במלחמה על תורכיה. זו גם ההזדמנות, גרסו השלטונות, לשלבם בעבודה פרודוקטיבית. משנפלה ההחלטה בחלונות הגבוהים בפטרבורג הבירה נפתח דף חדש בתולדות היהודים ברוסיה הצארית.

על מנת לעודד את יהודי הכפרים להיאחז באותם חבלי ארץ שכונו 'נובורוסיה' – רוסיה החדשה, פרסמו השלטונות ברבים כי ניתנת ליהודים שיהגרו לשם לרכוש לצמיתות מידי השלטונות אדמות לא מעובדות במחירים מאוד נוחים, מה שנאסר עליהם ברוסיה רבתי. זאת ועוד, אלו מהם שיקימו מושבות חקלאיות יזכו לסיוע כספי מהממשלה. (משחולק אותו סיוע הסתבר שהיו אלה סכומי כסף זעומים). זאת ועוד, המתיישבים ישוחררו מתשלום מיסים במרוצת עשר השנים הראשונות להיאחזותם במקום, כמו גם  יידחה  השרות הצבאי לפרק זמן לא מוגדר.

ועוד חדשה שהסעירה את הציבור היהודי במדינה, שמדיניותה הייתה אנטי יהודית מובהקת, כי האיכרים היהודים והם בלבד ייהנו מזכויות אזרח מלאות. וכן  שיהודים עניים יוכלו להתיישב באותם פלכים על אדמות ממשלתיות פנויות שתוענקנה להם ואף הם יהיו פטורים מתשלום מיסים בעשר השנים הראשונות להיאחזותם במקום. השלטונות בפטרבורג אמנם הצהירו על מתן הלוואות בתנאים נוחים ולפרק זמן ארוך, אולם בביורוקרטיה המסורבלת והמושחתת שנהגה ברוסיה הצארית ועל אחת כמה וכמה כשהדבר נגע ליהודים, מעט מאוד מאותן הבטחות התממשו הלכה למעשה. נקדים את המאוחר למוקדם ונאמר  שהקמת המושבות והיאחזותם של המתיישבים בהן היו כרוכות בעמל ובסבל רב, תוך התמודדות קשה בחיי היום יום. הסתבר כי לשלטונות המקומיים היו ידיעות קלושות בדבר התוכנית הממשלתית שגובשה 'בחלונות הגבוהים' בפטרבורג הבירה. עם כל זאת החלה יציאתם של רבים מיהודי הכפרים לדרך ארוכה וקשה, שארכה לעיתים שבועות רבים, עד אשר הם הגיעו למחוז חפצם, במקרים רבים עייפים ורצוצים כאשר חלק ניכר מחסכונותיהם הצנועים הוצאו באותו מסע.

לפי נתונים שנאספו למדים אנו, כי משהחל הלכה למעשה גירושם של היהודים מהכפרים הם בוצעו באכזריות רבה ובעטיים החלה הנדידה הגדולה של המגורשים דרומה. לפי אומדנים מהשנים 1808 – 1809 נעו אז בדרכים כ- 2000 משפחות שמנו כ- 10.000 נפש. אין יודעים כמה מהם הגיעו לייעדם. מכיוון שהם גורשו בעירום ובחוסר כל יש שגוועו בדרך ונספו והיו שהתפזרו בערים בחבל חרסון. רק בעלי יוזמה שהיו בידיהם גם חסכונות כספיים נמנו על מייסדי המושבות.

ראוי להזכיר את שמותיהם של נחום פינקלשטיין וישראל לנגפורט שהגיעו מפלך מוהילוב לערבה בחבל חרסון  בראש ארבעים ושלוש המשפחות הראשונות. השלטונות הקצו להם שטח ענק: כ- 240 אלף דונם אדמה בתולה, שנחשבה אמנם אדמה עידית אולם מעולם לא עובדה..

ברוב המושבות שהוקמו משנת 1808 – 1810 היה  מחסור חמור במים אפילו במי שתייה,  כך שמרביתן התבססו על גידולי פלחה בתנאי בעל. רק אותן מושבות שנבנו בקרבת נהר או אגם מים ניתן היה לפתח גם גידול בעלי חיים וגם מטעי עצי פרי.

לפי מקורות ממשלתיים נרשמו ב -1806 להתיישבות בחבל חרסון כ- 900 משפחות שמנו  4,500 נפש. הזכרתי קודם לכן את הסיוע הממשלתי למתיישבים. התברר שהוא לא עלה על 300 רובל למשפחה והיה מיועד לכלכלתה בשנה הראשונה, לקניית ציוד ובהמות עבודה, לזרעים ולכל השאר. לכן לא קשה לתאר לאיזו מצוקה נקלעו המתיישבים ולא ייפלא שרבים מהם נשברו ונטשו ואחרים באו במקומם. מכל מקום זה היה בעשור הראשון לייסודן של המושבות. ואם לא די היה בכל אלה, הרי הבדידות – המרחקים העצומים בין המושבות לתחנת הרכבת ולערים הסמוכות ואף  בינן לבין עצמן הפכו לעיתים את החיים קשים מנשוא.

ב-1807, השנה הראשונה להתיישבות יהודים בחבל חרסון, נוסדו בו ארבע מושבות : בוברובי – קוט, סהיידק, יזראליבקה, או בשמה העברי – יעזר ושדה מנוחה הגדולה. שלוש שנים לאחר מכן נוסדו ארבע מושבות נוספות: שדה מנוחה הקטנה, קאמינקה. נהר טוב הגדולה ונהר טוב הקטנה. הישג צנוע, וזאת  בלשון המעטה, לעומת התוכנית הממשלתית שהתיימרה להפוך רבבות יהודים לעובדי אדמה וזאת תוך שנים ספורות. המצב הכלכלי, החברתי והבריאותי בהן היה גרוע למדי. המתיישבים התגוררו במבנים רעועים וסבלו ממחסור חמור במזון ובציוד חקלאי אלמנטרי, אך בראש ובראשונה ממחלות שלקו בהן ובראשן מחלות מעיים. בשלב מסוים דומה היה שכל המפעל הזה קרוב לקריסה.

לאור הידיעות המדאיגות שהגיעו לשלטונות בפטרבורג הוחלט כאן לעצור באורח זמני את מפעל ההתיישבות על מנת לבחון ולבדוק את הסיבות לכך.

במכתב שהשתמר מאותם ימים מקבוצה של יהודים שעשתה דרכה להתיישבות נכתב בין היתר: " לאחר מסע של ארבעה חודשים הגענו לבסוף לקרמנצ'וג ומכאן בעגלות שכורות מטעם הממשלה למקום שנקבע לנו כמקום ההתיישבות. מהממשלה קיבלנו אז הקצבה זעומה למזון ולא ליותר. וכשהגענו עייפים וסחוטים מהדרך הארוכה, מהקור, מהתזונה הגרועה ומכל מיני פגעים, נתגלתה לעינינו ערבה שוממה. במצב זה היה עלינו לגשת להקמת מבנים ארעיים, שתהייה לנו קורת גג באזור חשוף ומוכה רוחות עזות, ביום חמות ובלילות מקפיאות. מהר מאוד נתקפנו במחלות מהן כאלה שלא הכרנו ומצבנו היה נואש.

בהיותנו בלתי מורגלים בעבודת האדמה ורחוקים מאוד מיישובים אחרים שאפשר ללמוד מהם, נאלצנו לשכור פועלים ולשלם להם חמישה עשר רובל בעד עיבוד כל דיסיאטינה (כעשרה דונם). ומה שהיה לא פחות גרוע, שבמקום ההקצבה היומית המובטחת, בסך הכול עשר קופיקות ליום לנפש  עד היבול הראשון, נתנו לנו רק חמישה קופיקות. מי שזוכר זהו סכום פחות ממזערי. לכן התקשינו מאוד בהשגת גרעינים לזריעה וקמח לאפיית לחם בערבה שסובבה אותנו. לעיתים השגנו רק גרעינים לטחון אותם לקמח אולם לא היה איפה לטחון אותם ולכן נאלצנו לכתוש אותם ולבשלם כמות שהם. כזה היה מצבנו בתקופה הראשונה. צריכות היו לחלוף כמה שנים קשות עד שאלה מאתנו עמדו על רגליהם. אלה מאיתנו, משום שלא מעט נשברו ועזבו והיו כאלה שמתו". (עקיבא אטינגר:" עם חקלאים יהודים בתפוצות". (ספרית פועלים, מרחביה, 1943).

לאחר שהממשלה בפטרבורג הפסיקה באורח זמני את המפעל יצאו נציגיה  למקום על מנת לעמוד מקרוב על סיבות הכישלון. או אז הוברר להם שהאשמים הם השלטונות המקומיים שחיבלו ביודעין במפעל, הם לא העבירו למתיישבים אפילו המעט שבמעט שהועברו עבורם מפטרבורג והקשו עליהם בכל אשר יכלו. מכאן ואילך פיקחו השלטונות באורח ישיר אחר חידוש מפעל ההתיישבות ואכן חלה התאוששות, המושבות הראשונות החלו לעמוד על רגליהן ובד בבד החלו להיווסד בחבל חרסון מושבות נוספות. ( מושבות יהודיות החלו להיווסד גם בפלכים נוספים). במושבות הוותיקות הוכשרו אדמות חדשות, נבנו מבני ציבור ובראש ובראשונה בית כנסת, מקווה טהרה ובית ספר. אט אט התגבשה במושבות דמותו של איכר יהודי עובד אדמתו. חרף התנאים הקשים והעבודה המפרכת    הקפידו מרביתם על קיום מצוות הדת ושמרו על אורח חיים יהודי. היו אלה איים של אוטונומיה יהודית נבדלים משכניהם הגויים, שניסו בכל דרך להציק להם ולרדת לחייהם.

מדוע נכשלה התוכנית הממשלתית הגדולה:                                

למרות שלרשות הממלכתית עמדו שטחים פנויים בנובורוסיה ובפלכים נוספים, שם  הפקיעו אחוזות גדולות מאוד מבעליהן, אצילים ששקעו בחובות משום שחיו חיי הוללות, ירדו מנכסיהם וחדלו לשלם את מיסיהם לשלטונות, סירבו השלטונות למכור אדמות אלה במחירים מוזלים ליהודים רבים שביקשו להתנחל עליהן. במיוחד באשר לשטחי ארץ קרובים לתחום המושב. גם הסיוע של כמה מאות רובלים שהקצו השלטונות למי שביקשו למרות הכול לייסד מושבות יהודיות של עובדי אדמה, הרתיעו רבים וטובים. מסתבר כי גם בחלונות הגבוהים בפטרבורג, והכוונה ליועציו הקרובים של הצאר, לא הייתה תמימות דעים בדבר אופן הסיוע ובעיקר גובה הסכומים שהממשלה תקצה למטרה זו. אין ספק כי לחוסר האמון בנכונותם של יהודים לעבור למקצועות פרודוקטיביים ולעצם היותם יהודים היה חלק בכישלונה של התוכנית הגדולה כפי שהגו אותה קומץ מיועציו של הצאר. לכן בשנים 1807 – 1810 נוסדו כשמונה מושבות בלבד שמנו כ- 800 משפחות שמצבן החומרי היה בכי רע. וכפי שציינתי בזכותם של הנאמנים והעקשנים המפעל לא נכשל וכעבור שנות הבראשית המושבות הראשונות החלו להתבסס ונוסדו מושבות חדשות. במסגרת זו יקצר המצע מלספר אודותן והמבקשים ללמוד על כך יוכלו לעיין בספרים ששמותיהם מצויים בסוף הסקירה. ועתה אשוב ואעלה כאן חלק מסיפור זיכרונותיהם של חיים כהן ואברהם תורן, בני המושבה סהיידק שעלו ארצה.

איכרים יהודים במושבה שדה מנוחה הקטנה

חיים כהן:

" רשמים רבים מחיינו במושבה נחרתו בזיכרוני ועל כמה מהם אספר לך. ראשית תחושה קשה של בדידות. המרחקים העצומים בין מושבה למושבה  ובינן לבין המרכזים העירוניים בחבל גרמו לתחושה זו. צרכים אלמנטאריים וחשובים כמו ביקור אצל רופא, ביקור במשרדי השלטון, קניית ציוד ומצרכים ועוד היו כרוכים בנסיעות למרחק רב. אבל מעל לכל העיקה העובדה שקשה עד מאוד היה ליצור קשרים חברתיים עם אחינו בני ישראל במושבות המפוזרות.

בשנים 1850-1854 הסתיימה התוכנית בדבר הנחת מסילת הברזל בין חרקוב לניקולאייב. בתכנון היה שפסי המסילה יעברו בקרבת מושבתנו ואף תוקם במקום תחנת רכבת. משנודע הדבר אצלנו קמה זעקה וכל כך למה, האיכרים טענו כי רעש הרכבות יפחיד את התרנגולות בלולים והן תחדלנה להטיל את ביציהן.

שלא כמנהגם נענו השלטונות לזעקת השבר של המתיישבים, והם העתיקו את קו המסילה במרחק גדול מהמושבה וכן גם את תחנת הרכבת שהייתה אמורה לשרת בין היתר את מושבתנו. בדיעבד, בבוא היום עורר הדבר ובצדק את זעמם של הצעירים בני הדור הראשון למייסדים משום שהמעשה הכביד על בידודה של המושבה שבלאו הכי הייתה מרוחקת ומבודדת מיתר המושבות.

עם חלוף השנים חלק ניכר מהאיכרים אצלנו התבססו מבחינה כלכלית, אבל מאחר שהיו כאלה שנותרו בעוניים נוצר פער כלכלי וחברתי. במושבה קטנה כשלנו שמנתה כשלושים ושש איכרויות בלבד היה זה מצב שהעכיר לא פעם את האווירה. כאמור המשק החקלאי היה מבוסס על גידולי פלחה בתנאי בעל, בדומה למושבות בארץו בגליל התחתון. לכן יחידת הקרקע שעמדה לרשות האיכר הייתה כשלוש מאות דונם.

כאשר בני הדור הראשון היו קטנים התקשה מאוד אבי המשפחה לזרוע את כל השטח. משגדלו הבנים המצב הוטב לאחר שהם נרתמו לעבודה, אולם משהם בגרו ונישאו ומרביתם נשארו במושבה, היה על אבי המשפחה להפריש לבן חלק מאדמתו ולעיתים אף לשניים מבניו ואז החלו היחידות המשקיות להצטמצם. באותן מושבות שהיה בקרבתם אגם או נהר מטבע הדברים שניתן היה לקיים משק מעורב כמו גידול בקר, עצי פרי ואף ירקות. לא כן אצלנו שהמצוקה במחסור במים לוותה אותנו במשך כל השנים

למיטב זיכרוני בראשית שנות העשרים של המאה העשרים היו במושבה  איכרים שהתקשו להתפרנס. למרות שלא כל שטחי הערבה עובדו, הממשלה מטעמים השמורים עימה סירבה למכור או להחכיר  אדמה נוספת לאיכרים במושבות היהודיות. גורם נוסף שהכביד מאוד היה המרחק הגדול בין המושבה לתחנת הרכבת. להעביר תוצרת חקלאית לתחנה היה עלינו לעשות בעגלות, בדרכים בוציות בחורף ובדרכים שהעלו אבק רב בקיץ.  הנסיעה בעגלה עמוסה מהמושבה לתחנת הרכבת ארכה כשבע – שמונה שעות.

הגידולים העיקריים בחורף היו: חיטה, שעורה, שיבולת שועל ושיפון ובקיץ, אם החורף לא היה שחון: אבטיחים, תירס וחמניות. בדומה למושבות הפלחה בארץו בגליל התחתון.

המושבה נוהלה לכאורה בבחירות דמוקרטיות. מדוע לכאורה, כי ראש הכפר שכינויו היה שולץ, כינוי שנלקח מהמושבות הגרמניות בפלך, נבחר אחת לשלוש שנים, אולם ברוב המקרים האיש נבחר שוב ושוב וזאת לאחר שעלה בידו לרכז סביבו איכרים שהיו להם  טובות הנאה כאלה ואחרות, מהיותם מקורבים לראש הכפר. מציאות שהעכירה את האווירה במושבה וגרמה ללא מעט מריבות וסכסוכים שלא הוסיפו בריאות בחיי היומיום שלנו ואין ברצוני להרחיב בנושא זה.

כבכל קהילה יהודית  כיהנו גם אצלנו רב, שוחט ובודק, מיילדת וכמובן חובש- ה'פלדשר' הכול יכול שמילא את מקומו של הרופא. במשך כל שנות חיי במושבה, עד עזיבתי אותה בשנת 1921, לא ביקר אצלנו רופא. עד כמה שידוע לי שום רופא לא הסכים להשתקע באחת המושבות היהודיות.

אבי, הרב ישראל דב כהן זצ"ל, הקפיד על קיומו של 'חדר מתוקן' במושבה וברמה גבוהה. לשם כך דאג ואף הצליח להביא אלינו ממרחקים, תלמידים מהישיבה באודסה ומבוגרי הקורסים למורים עבריים בגרודנה. ב'חדר המתוקן' למדו לבד מלימודי קודש:  עברית, רוסית ופעולות חשבון בסיסיות. החרדים מקרב המתיישבים שלחו את ילדיהם לחדר  המסורתי לשלוש או ארבע שנות הלימוד הראשונות.

אני יכול לומר בוודאות שעם פרוץ המהפכה הבולשביקית הייתה המושבה ברובה ציונית. מכרו אצלנו את השקל הציוני ותרמו כספים לקרן הקיימת. פעילות שנכרתה לחלוטין עם התבססותו של השלטון הסובייטי. אולם המושבה ככזו המשיכה להתקיים עד הכיבוש הגרמני ב- 1943 במלחמת העולם השנייה. הנאצים בשיתוף פעולה הדוק עם שכנינו האוקראינים רצחו את תושבי המושבות היהודיות עד האחרון שבהם".

אברהם תורן:

 " סהיידק נמנתה על המושבות הקטנות בחבל שלנו ודומני שהייתה הקטנה ביותר. אני זוכר שמניתי אצלנו כמאה משקים. החקלאות כאן כמו ברוסיה של אותן שנים הייתה פרימיטיבית למדי, לכן המצב הכלכלי היה תמיד לא קל. בדיעבד נודע לי שארגונים יהודיים מחוץ לרוסיה ובראשם הג'וינט סייעו למושבות כמיטב יכולתם ובכך היו להן לעזר רב. כאשר הם עלו על הקרקע הממשלה הקצתה כשלושים דיסיאטינות – כשלוש מאות דונם לכל איכר במשק שהתבסס על גידולי שדה בתנאי בעל. אם האיכר הצליח לעבד את כל אדמותיו ניתן היה להתפרנס אם כי לא ברווחה, אולם כאשר הילדים גדלו ונישאו היה על ההורים, כפי שסיפר לך חיים כהן, להקצות להם חלק מהנחלה, מה שפגע במצבם הכלכלי.

מה שהכביד עלינו מאוד מיום העלייה על הקרקע היה המחסור במים אותם שאבו מבאר בפאתי המושבה. שואב המים הוא שחילק כמות מים מוקצבת מראש, שהייתה אמורה להספיק לשתיה, לרחצה , למשק הבית, לבהמות העבודה ולמשק החי. לכל איכר היו שתיים – שלוש פרות בלבד שהוצאו מדי בוקר למרעה על ידי רועה, גוי מאחת המושבות הסמוכות, כפי שהיה נהוג בארץ במושבות העלייה הראשונה. אולם בחודשי החורף, שהיו אצלנו קשים למדי אם כי לא תמיד עם משקעים רבים, היה על האיכר להאביסן בחציר שהיה ברובו מורכב מעשבי בר שקצר בערבה, אשר ערכן התזונתי היה ירוד למדי. לכן הפרות לא שפעו חלב. החלב שימש בדרך כלל לצריכה עצמית ולהכנת חמאה וגבינות. מפאת המרחקים העצומים כמעט שלא ניתן היה לשווק חלק ממוצרי החלב בערים הסמוכות.

שפר גורלן של מושבות שהוקמו בסמוך לנחלים ולאגמי מים, ולא פחות חשוב בסמוך לתחנת רכבת. בהן ניתן היה לגדל גפנים ועצי פרי בצד גידולי שדה וכן משק חי. לנו בסהיידק לא נתמזל המזל. גם כמות המשקעים באזור שלנו לא הייתה גבוהה, אם כי לא זכור לי שסבלנו משנות בצורת.

אשר לבתים למגורים ולמבני המשק גם אלה לא עלו לנו בקלות וזאת בלשון המעטה. במישורים העצומים שהקיפונו מכל עבר נשבו כל חודשי השנה רוחות עזות. בחורף היו אלה רוחות מקפיאות שבעטיין ירדו מאוד הטמפרטורות מתחת לאפס מעלות ושלגים לא חסרו, אולם אלה לא סיפקו לנו מים בשפע ולא העלו באורח משמעותי את מפלס המים בבארות. ומשהגיע הקיץ היו אלה רוחות עזות ולעיתים לוהטות מלוות בעננים של אבק שהכביד לא פעם על הנשימה. בדיעבד הוברר לי כי זו הייתה הסיבה מדוע חבל ארץ זה בחלקו הגדול לא היה מיושב ומעטים היו בו משקים חקלאיים.

את בתי המגורים ומבני המשק הראשונים בנו האיכרים במו ידיהם, חומר הבנייה היה טיט מעורב בקש, גם את הגג כיסו בשכבת קש מהודקת ככל האפשר. בעלי המקצוע המעטים היו בנאים, גויים מהמושבות בסביבה. למרבה הצער משגברו הגשמים בחורף הגגות דלפו ובמקרים לא מעטים התמוטטו גם קירות. בשנים הראשונות לאחר העלייה על הקרקע רק איכרים מעטים שנותרו להם חסכונות צנועים יכלו לבנות לעצמם בתים מאבן. מה גם שאבנים לבניין לא היו מצויות בכל מקום. רק עם חלוף השנים עלה בידי כל המתיישבים לשכלל את בתי המגורים ומבני המשק.

אשר להשכלה שרכשנו, חיים כהן הזכיר את מפעלו החשוב של אביו בייסודו של החדר המתוקן ובמורים מעולים שעלה בידו להביא אלינו ממרחקים. כאן עליי להוסיף כי הממשלה יזמה בכל מושבה הקמתו של בית ספר יסודי ובו שש כיתות. למדנו בו קריאה וכתיבה ברוסית כמובן, חשבון בסיסי ומשהו על תולדותיה ומלחמותיה של 'המולדת' הרוסית. אגב, הממשלה לא חייבה את המתיישבים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. באשר לי גאון גדול לא יצאתי ממנו, אולם לפני כן למדתי בחדר המתוקן ולמיטב זיכרוני נמניתי על ילדים ספורים במושבה שלמדנו עברית על בוריה.

המושבה, שלנו מכל מקום, חיה את חייה סגורה ומבודדת . ספורים היו האנשים שהיו מנויים על כתב עת ולכן מתי מעט ידעו על הנעשה בקהילות ישראל ברוסיה ובעולם היהודי בכלל. אנו היינו מנויים על כתב העת "הצפירה" וביודעי עברית על בוריה קראתיו בשקיקה. כך למדתי אודות המושבות בארץ ישראל שלחמו, בדומה למושבות שלנו, על עצם  קיומן. כנער הדבר ריגש אותי מאוד וכבר אז התחלתי לחלום על עלייה לארץ. נמנעתי מלגלות זאת לא בביתנו וגם לא לחבריי ומדוע? כי החיים אצלנו נעו סביב הצורך להתקיים ואיכשהו להתבסס.

הפעם הראשונה שיצאתי מחוץ לתחום המושבה ואף הגעתי לאחת הערים הסמוכות הייתה לפני בר המצווה שלי. נסעתי עם אבי ברכבת, אף זה לראשונה בחיי, על מנת לקנות לי זוג תפילין, חוויה שלא אשכח אותה. הפגישה עם עיר הומה ועם אוכלוסייה של גויים קצת הפחידה אותי משום שהמושבות היהודיות בחבל ארץ זה היו בבחינת איים בודדים ואנו הילדים הצעירים ולימים גם כשבגרנו לא הכרנו מציאות אחרת.

 בדיעבד גם לא נפגענו מיחסם הבוטה של הגויים ברוסיה לשכניהם היהודים. חיינו כאן בבחינה של 'עם לבדד ישכון'.  האם חשנו בדידות? כלל וכלל לא משום שלא ידענו ולא הכרנו מציאות אחרת. אלו היו החיים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה מלחמת האזרחים וכינונו של המשטר הסובייטי. עד אז רק צעירים מעטים עזבו את המושבה. היה לזה גם יתרון וגם חסרון: גדל במושבה דור ממשיך, אבל כפי שהזכיר חיים כהן, זה אילץ את האיכרים להפריש מאדמתם לבנים שנישאו וביקשו לייסד לעצמם נחלה. במרבית המקרים הנישואין היו בין צעירות וצעירים ילידי המושבה ולכן ככל שחלפו השנים בעיית הנחלות החריפה כאשר המשבצת הקרקעית ליחידת משק הצטמצמה בהדרגה. לו היו לנו מקורות מים וניתן היה לפתח ענפי משק בהשקיה המצב היה קל בהרבה ולא רק מהבחינה הזו.

חיים כבר הזכיר כי תחום הבריאות היה אצלנו רגיש ובעייתי, כי כל 'הנטל הרפואי' נפל על שכמו של החובש – הפלדשר. לי לא זכור שהתגוררה אצלנו מיילדת. למרבה המזל לפלדשר שלנו היו גם ידע וגם ניסיון והוא התמודד, בדרך כלל בהצלחה, עם בעיות רפואיות שלעיתים היו  רציניות למדי. כל שנות חיי במושבה לא ידעתי מה הוא בית חולים ולא זכורים לי מקרים שמישהו מתושבי המושבה הועבר לבית חולים.

בחלוף השנים וחרף הקשיים מושבתנו התבססה ודומה היה שהגענו לא רק לנחלה אלא גם למנוחה, אולם אז נתרגשה עלינו מלחמת העולם הראשונה שבעטייה ובמיוחד ברוסיה התחוללו משברים שאיימו לעיתים על עצם קיומנו. אולם כלל לא שיערנו כי מה שיתחולל בעקבותיה יהיה אף חמור יותר וכוונתי למלחמת האזרחים. במשך כשלוש שנים עבר האזור שלנו מיד ליד פעם 'לבנים' ופעם 'אדומים' וחוזר חלילה. במציאות של לית דין ולית דיין שוטטו בחבל כולו כנופיות של שודדים. לעיתים במסווה אידיאולוגי של אנרכיסטים ולעיתים 'סתם' שודדים. במושבה שלנו, כמו ביתר המושבות היהודיות אנו בני הדור הצעיר הקימונו יחידות להגנה עצמית חמושות בנשק כך שברוב המקרים עלה בידינו לבלום התפרצות של כנופיות למושבה. עם זאת נבצר היה מאיתנו להתמודד עם יחידות צבא משני הצדדים הלוחמים, שלעיתים נהגו ככנופיות שודדים לכל דבר.

אני עליתי ארצה ב- 1923 בהיותי בן 21 אולם במכתבים שהחלפתי עם הוריי, כל עוד הדבר היה אפשרי, למדתי עד כמה יצאה מושבתנו מוכה וחבולה, כך שפעולות השיקום נמשכו זמן רב ובסופם אל המנוחה הם כבר לא הגיעו. מצבן של המושבות שלנו עם כינונו של המשטר הסובייטי הוא פרק בפני עצמו הרצוף לא מעט צללים. הפעילות הציונית נאסרה ולוותה בעונשים כבדים שהוטלו על מי שניסו לקיימה במחתרת.

מכיוון ששנים רבות חלמתי על עלייה לארץ ישראל החלטנו כעשרה צעירים וצעירות מבני המושבה לצאת לדרך. הייתה זו החלטה ספונטנית כי מאחורינו לא עמד שום גוף שיסייע לנו. גם סיפור זה הינו פרשיה בפני עצמה. אציין כאן רק שירדתי בנמל יפו רק כעבור ארבעה עשר חודש מאז שיצאתי לדרך.

בארץ, באותן שנים קשות של משבר כלכלי וחוסר עבודה, מצבי היה כמצבם של כלל החלוצים בארץ. כתשע שנים חלפו עד שחבריי ואני תקענו יתד בעמק חפר והקימונו את כפר ויתקין ביתנו עד היום הזה.

כמאה שלושים ושש שנים (1807 – 1943 ) נתקיימו המושבות היהודיות ברוסיה חרף התמורות שהתחוללו בארץ זו, עד שעלה עליהן הכורת עם הכיבוש הגרמני. הצבא הגרמני בסיועה הפעיל של האוכלוסייה האוקראינית בחבל רצחו באכזריות את כולם עד האחרון שבהם. יהי זכרם שמור בתולדות עמנו".

מקורות נוספים לעיון:                      

עקיבא אטינגר: עם חקלאים יהודים בתפוצות. ספרית פועלים, מרחביה , 1942.

רפאל מאהלר: דברי ימי ישראל – דורות אחרונים. כרך ג' . ספרית פועלים מרחביה 1955.

ארתור רופין: ההתיישבות החקלאית של יהודים ברוסיה . גיליון "הפועל הצעיר" תרפ"ח.

שמעון דובנוב : דברי ימי עם עולם כרך ח'(חסר שמה של ההוצאה בשפה העברית והתאריך)