"הקיבוץ החשאי"
בגדוד העבודה וההגנה ע"ש יוסף טרומפלדור
1920 – 1926
פועלו ותרומתו של הגדוד שנשא את שמו של יוסף – אוסיה טרומפלדור, חקוקים בקורותיה של תנועת הפועלים בארץ ישראל, כמי שפתח דף חדש – דף נוסף בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ בעת החדשה. היו אלו שנים סוערות בתולדות היישוב היהודי בארץ, הנאבק לתקוע יתד נאמנה במולדתו הישנה – חדשה.
בעמודים הבאים אציב כמה ציוני דרך בדרכו של הגדוד וגם אספר קצת על יוסף טרומפלדור שעל שמו נקרא הגדוד. גם בחיבור זה המסַפרים הם מוותיקי הוותיקים שנטלו חלק בעלילות הגדוד, עימם נפגשתי ולהם האזנתי בשלהי המאה שחלפה ותיעדתי את ששמעתי מפיהם – דבר דבור על אופניו.
על מנת להקל על הקוראים בחרתי להתייחס תחילה בקצרה, לגופים – לארגונים אליהם השתייכו גיבורי העלילה.
"בר גיורא" ארגון ההגנה והשמירה הראשון בארץ ישראל.
מראשיתה ראתה הציונות את עצמה כתנועת שחרור של העם היהודי. כבר בראשית המפעל הציוני בארץ היה ברור כי לצידו של מפעל ההתיישבות צריכה להתפתח גם שמירה והגנה על היש. ארגון זה הוקם בספטמבר 1907 על ידי קבוצת צעירים אנשי העלייה השנייה שהיו פעילים עוד ברוסיה ביחידות הגנה עצמית נגד הפורעים בפוגרומים שהתחוללו שם. הם בחרו לארגונם את שמו של שמעון בר גיורא ,ממנהיגי המרד נגד הרומאים במאה הראשונה לספירה.
הסיסמה ששימשה את 'ההגנה העצמית' ברוסיה: " בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום " אומצה גם כאן על ידי קומץ המייסדים: ישראל שוחט, אבי הרעיון, יצחק בן צבי, יחזקאל חנקין, ישראל גלעדי, צבי בקר, אלכסנדר זייד, מאירק'ה חזנוביץ , יחזקאל ניסנוב ומשה (יוזבר) גבעוני.
באותה תקופה היו העות'מאניים שליטי הארץ והיו עוינים את מפעל ההתיישבות ולכן נוסד "בר גיורא" כארגון חשאי. חברי בר גיורא עברו לגליל התחתון והקימו שנה אחרי כן, ב- 1908, בסג'רה, בחוות הלימוד לפועלים חקלאים, את הקומונה החקלאית הראשונה בארץ, שנתיים לפני ייסודה של דגניה א'.
אגודת "השומר" :
נוסדה באפריל 1909 במסחה – כפר תבור. היה זה לאחר ניסיונם של הערבים מערב א- זביח, השבט הבדווי הסמוך למסחה, למנוע מהמתיישבים לעלות על אדמות שנרכשו עבורם על ידי חברת יק"א, וכן לתקוף את המושבה. חברי "בר גיורא" שקיבלו כבר את השמירה על המושבה סג'רה נחלצו לעזרה בהזעיקם את כל הפועלים העברים במושבות הגליל התחתון (שמספרם לא עלה על שלושים). הבדווים מערב א- זביח שנרתעו מהצעירים 'המוסקובים' שבו לאוהליהם בבושת פנים. גבולות השטח הוקפו בתלמים שנחרשו. היה זה החריש הפוליטי הראשון בארץ.
במעמד זה החליטו חברי "בר גיורא" להרחיב את השורות על ידי הקמת ארגון שומרים 'לגאלי' שימנה מספר גדול יחסית של חברים וייטול בהדרגה את השמירה במושבות מידי השומרים הערבים, שהיו בדיעבד שותפים לאחיהם בגניבות מהאדמות ומהרכוש של המתיישבים היהודים שעליהם הופקדו לשמור.
ארגון "השומר" מנה ערב מלחמת העולם הראשונה כ- 100 חברים. מייסדיו היו כאמור קומץ חברי "בר גיורא" שהמשיכו לשמר את המסגרת החשאית שלהם והיוו את 'הגרעין הקשה' של השומר. במרוצת מלחמת העולם הראשונה רדפו השלטונות העות'מאניים את חברי השומר, במיוחד בשלהי המלחמה לאחר חשיפתה של רשת הריגול (ניל"י). רבים מחבריו נאסרו, עונו והוגלו לתורכיה. לכן עם תום המלחמה השומר התקשה מאוד לתפקד, אולם קומץ הוותיקים שנטלו חלק בייסודו של גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור יהוו בו את 'חוד החנית הביטחונית', בהקימם למטרה זו ,במסגרת הגדוד, את ההתארגנות שנודעה בשם "הקיבוץ", או "הקיבוץ החשאי". שהוא נושא החיבור, שלפניכם הקוראים.
מכאן ואילך רשות הדיבור לוותיקים
אוסיה לא היה אחד מהחבר'ה
על המפגש שלו עם יוסף טרומפלדור סיפר דב- בוריה מטוס מכפר יחזקאל:
"השנה (השיחה בינינו התקיימה בקיץ 1970 ש.ד.) מציין אנוכי שני תאריכים חשובים בחיי: הגעתי לגבורות ואיכשהו צלחתי אותם, ושישים שנה מיום עלותי ארצה.
נמניתי על חלוצי העלייה השנייה ועליתי ארצה לבדי. כמובן שרציתי להיות פועל חקלאי וכמו רבים מעמיתיי עבדתי תחילה כפועל במושבות העלייה הראשונה. לא זכור לי איך התגלגלתי, כעבור שנה לערך, לקבוצת דגניה שעלתה כשנה לפני כן לאדמות אום ג'וני. כאן נתקבלתי כפועל ולמדתי להיות פלאח. באחד הימים, היה זה בקיץ 1913, נקראתי לאוהל המזכירות, ישבו שם יוסף בוסל מזכיר הקבוצה, תנחום תנפילוב ובחור (לא בחורצ'יק צעיר) חסון וחמור סבר. משהבחנתי שהוא קטוע יד שיערתי שהוא יוסף טרומפלדור שהילה של גיבור אפפה אותו, כלוחם וכמפקד ללא חת במלחמה שהתחוללה בין רוסיה ליפאן (1903 – 1904) ואשר במהלכה איבד את יד שמאל.
תכירו, אמר לי תנחום. הבחור קם, לחץ את ידי באומרו ברוסית: שמי אוסיה ובעברית יוסף. השבתי ושמי בוריה ובעברית דב. יוסף בוסל קם, טפח לי על השכם והודיע לי : אוסיה יתגורר איתך באוהל במיטה הפנויה, יעבוד איתך בחלקה שאתה מכשיר לתבואות חורף ואני בטוח שתסתדרו. בשמחה רבה, השבתי.
אוסיה נטל את חפציו ופנינו לאוהלי. הייתה שעת ערב והזמנתי אותו להילוות אליי לחדר האוכל. זכור לי שכל הפנים הופנו אליו בסקרנות ובפליאה. בתום הארוחה רמז לי תנחום שאגש אליו וכבדרך אגב אמר: אוסיה עברית עדיין איננו יודע וגם לא יידיש. באוהל, וביניכם בעבודה, אתם יכולים כמובן לדבר רוסית ובינתיים הוא ילמד לדבר עברית. לא התפלאתי משום שחברי דגניה היו חברי "הפועל הצעיר" והם לחמו להשלטת השפה העברית ובעניין זה לא היו מוכנים לשום פשרות.
אוסיה הגיע אלינו לדגניה לאחר שנכשל בניסיונו להכשיר חבורה קטנה שעלו עימו ארצה על מנת לייסד קומונה חקלאית, או כדבריו: "מושבה קומוניסטית בארץ ישראל". עם האידיאה הזו התהלך אוסיה כאשר ארגן לאחר שחרורו מהצבא את תנועת "החלוץ" ברוסיה. המטרה הייתה לעלות 'בסערה' לארץ ישראל ולהקים כאן "מושבות קומוניסטיות". בהגיעם ארצה ניתן לו ולחבריו להכשיר עצמם בעבודה חקלאית במגדל, שהוקמה אז על ידי ההסתדרות הציונית כחווה חקלאית לפועלים שניהל אותה משה גליקין, אולם בראשית שנות השלושים הפכה מגדל למושבה.
תנאי החיים הקשים, המלריה והעבודה הקשה שברו את הבחורים, שהיו בכמה שנים טובות צעירים מאוסיה , הם נואשו ונטשו את המקום. אוסיה שנותר לבדו החליט לרדת לדגניה ולבקש להעסיקו כפועל. החלטתי, כך הוא סיפר לי, לא לנטוש את תכניותיי בדבר הקמתן של מושבות קומוניסטיות ברחבי הארץ במתכונתה של דגניה אולם ביתר שיתוף ובמסגרות יותר גדולות. בהוסיפו: "רק בתנופה רבתי אפשר יהיה להכשיר את ארץ ישראל לעליית המונים, כשלב חשוב להקמתה של מדינת היהודים. ולכן להגשמת מטרה זו הקימותי ברוסיה את תנועת 'החלוץ' ".
השהות בדגניה הייתה עבורו מעין פסק זמן, שבמהלכו יכשיר עצמו בעבודות חקלאיות ויגבש את תכניותיו.
עבדנו והתגוררנו בצוותא כשנה ואוסיה, למרות שהיה שתקן מטבעו, סיפר לי את קורות חייו. אביו שירת בצבא הרוסי, כאחד מהילדים היהודים החטופים, עשרים וחמש שנים. הפליאה אותי העובדה, סיפר הוא לי, שחרף כל מה שעבר עליו, שמר אבי על זיקתו לעם היהודי ולמסורת. משפחת טרומפלדור התגוררה בצפון מזרח רוסיה הרחק מהמוני היהודים אותם צופפו השלטונות הצאריים האנטישמיים במה שנודע כ"תחום המושב". אביו ניהל בביתם מעין אורח צבאי נוקשה מה שמאוד השפיע על אוסיה בכל אורח חייו. הוא היה פטריוט רוסי ובהגיע המועד התגייס לצבא. היה זה בעיצומה של המלחמה בין רוסיה ליפאן ולבקשתו סופח לגדוד שלחם בחזית. על לחימתו בחזית סירב לספר לי. על כך שמעתי רק כעבור כמה שנים וכמובן לא ממנו.
מששב לשורות הלוחמים כמתנדב, לאחר שאיבד את ידו באחד הקרבות הקשים, כותרה המחלקה עליה פיקד והם נפלו בשבי. והנה במחנה השבויים היפאני הרחק במזרח הרחוק החל אוסיה בפעילות ציונית בקרב השבויים היהודים ואף יזם הוצאתו לאור של ביטאון ולא ברוסית אלא בעברית וביידיש. מסתבר שהיו בקרב השבויים היהודים (שמנו כמה מאות) אשר בנערותם למדו גם עברית. היה זה ביטאון ציוני ברוחו של תיאודור הרצל אותו אוסיה העריץ ואהב. הפכתי ציוני בשנת 1897 אמר הוא לי. בהוסיפו: הייתי אז בן שבע עשרה כאשר בעירנו נפוצה הידיעה אודות עיתונאי, יהודי וינאי, שכינס בבאזל שבשווייץ קונגרס ציוני בו הטיף להקמתה של מדינת היהודים. מאותו עת ואילך חלם טרומפלדור על הקמתן של יחידות צבא יהודיות שיכבשו את ארץ ישראל ויגשימו את חלומו של הרצל.
ואכן כעבור כמה שנים במחנה השבויים היפאני החל אוסיה לרקום תוכניות בדבר הקמתה ברוסיה של תנועת 'החלוץ' שאחת הייתה מטרתה, לעלות ארצה ולהיאחז בה בכל דרך על מנת להגשים את חלומו של הרצל.
אני מודע לכך שברבות השנים דברים אלה מצאו דרכם לספרי ההיסטוריה, אולם אנוכי שמעתים מפיו בלילות הארוכים באוהל שלנו בדגניה.
רבות סופר ונכתב אודות עלילותיו ועד לנפילתו בקרב בתל חי ולכן אני פטור מלספר על כך. את אוסיה אזכור עד יומי האחרון כדמות נעלה. איך נאמר אודות שאול המלך? צנוע, עניו ונחבא אל הכלים, אך גבוה מכל העם. כזה היה אוסיה.
לחבריו חניכיו הטיף על הצורך והחובה לעלות ארצה ולייסד כאן גדוד או גדודים שיכשירו את התנאים לעליית המונים. את צוואתו הם אכן הגשימו בהקימם חצי שנה לאחר נפילתו את הגדוד שנשא את שמו: "גדוד העבודה וההגנה ע"ש יוסף טרומפלדור".
ימים עגומים
פנחס שניאורסון – חבר אגודת "השומר"
מלחמת העולם הראשונה עמדה לפני סיומה, אולם אנחנו פה בארץ שילמנו מחיר יקר כשנחשפה רשת הריגול ניל"י. ג'מאל פאשה, השליט הכול יכול של ארץ ישראל וסוריה, הורה לאחד מנאמניו, הקצין חאסן בק ללמד את היאהוד לקח שלא ישכחוהו. משלחת העונשין בראשותו עברה ממושבה למושבה, אסרה את הגברים, 'חקרה' אותם באכזריות רבה, השליכה אותם לכלא ואת חלקם הגלתה לבסוף לצפון מזרח תורכיה. לפי הוראתו של ג'מאל פאשה הכבידו חאסן בק וחבורת הבריונים שלו את ידם עלינו חברי "השומר". כמה מחבריי ואנוכי שמרנו אז במטולה כאשר משלחת העונשין הגיעה אלינו. לא כאן המקום לספר את מה שעברו כמה מחבריי באותן 'חקירות' שבסופן הוגלינו לצפון מזרח תורכיה. היה זה בשלהי שנת 1917, כשנה לפני כניעתה של תורכיה למעצמות הברית ואנגליה בראשן. לא אפרט את שעבר עלינו בגלות, אציין רק כי בשלהי שנת 1918 הגענו, כמה שומרניק'ים, בחזרה למולדת. הגענו באניית פחם צרפתית, 'לאגיל' שמה , שהייתה הראשונה בה הפליגו עולים ארצה מתורכיה מאז 1914. הקדמנו את האוניה רוסלאן שהביאה את ראשוני העלייה השלישית. עוד בקושטא הגעתנו הבשורה המרה על מותו בטרם עת של ישראל גלעדי שהיה 'עמוד התווך המוסרי' של אגודתנו. קשה, קשה מאוד היה לי להשלים עם האבדה. איך נמשיך בלעדיו ועוד בימים הרי גורל.
בבואי לתל אביב ובהיפגשי עם ידידים לא הכרתי כלל את היישוב לאחר שנעדרתי ממנו כחמישה עשר חודשים בלבד. מה שהיה מקודש רק תמול שלשום נראה עתה חסר ערך. לאחר כמה ימים נפגשתי במושבה באר יעקב עם כמה מחברינו ומה ששמעתי מפיהם העכיר את רוחי משום שהם איבדו כל רצון לשוב ולהירתם לפעילות והעדיפו כדבריהם לעשות סוף סוף לביתם. זאת ועוד, הם התייחסו בביטול לאלה מחברינו ואנוכי בכללם, שהמשכנו לשמור על מורשתו של "השומר". היינו נחושים להמשיך ולפעול, ואם יש צורך גם בתנאי מחתרת, בהגנה על היש ועל כל מה שיצרו כאן חלוצי העליות הראשונה והשנייה. וכל כך למה? משום שכבר עתה נחשפה המדיניות האנטי ציונית של השלטונות הבריטיים בארץ. אינני יודע מה הייתה העמדה בחלונות הגבוהים בלונדון, אולם הגנרל אלנבי, משחרר הארץ ומי שעמד בראש השלטון הצבאי, הוא שהכתיב לכפופים לו מדיניות זו. אגב, עד היום אינני מבין מדוע קראו את שמו של אלנבי על רחובות ראשיים בכמה מהערים בארצנו.
לנו, קומץ חברי השומר, היה ברור שכל הכרזותיה של אנגליה בזכות הבית הלאומי היהודי שימשו מעין מסך עשן לשם כיבוש דעת הקהל היהודי באמריקה למען האינטרסים האימפריאליסטים שלה במזרח הקרוב. בהתנהגותם של ראשי הצבא והפקידות הבריטית כאן בארץ בלטה האיבה ליישוב היהודי. הערבים בארץ היו הראשונים שהבחינו בזה ואז נפוצה אצלם האמרה: 'אל דאולה מענה' – הממשלה איתנו. עובדה היא כי ברחוב הערבי גברה באותם ימים ההסתה נגד היישוב היהודי ולנו, קומץ חברי השומר, היה ברור שאסור לשבת בחיבוק ידיים. עלינו להתחיל לאגור נשק וזאת בכל דרך, תוך שאנו ממתינים לשובם מהגלות של ישראל ומניה שוחט.
התהליך של התפרקות חברתית וארגונית בקרב חלקים רבים ביישוב נתן את אותותיו גם בגליל. יישובי הגליל שהיו מרכזי הפעילות של חלוצי העלייה השנייה, אשר בהם נתגבשו הגרעינים הראשונים להתיישבות עצמית של פועלים אחרי דגניה וכנרת, פנה זיוום וירד ערכם. מרבית חיילי הגדודים העבריים במקום להישאר בארץ, להגן על היש ולפרוץ דרכים חדשות להקמת יישובים עבריים, עזבו את הארץ, אדישים לנעשה פה ולאשר עלול להתרחש כאן לאור האיבה שגילו השלטונות ליישוב ולמפעלו.
כחודש ימים לאחר שהמתיישבים המעטים והנצורים בתל חי, בכפר גלעדי ובמטולה נאלצו לנטוש את יישוביהם הותקפו גם יסוד המעלה ואיילת השחר. אולם התערערות חמורה של מצב הביטחון פקדה גם את מושבות הגליל התחתון. כל זאת כאשר האנגלים, שליטיה החדשים של הארץ, עמדו מנגד. ואנו קומץ קטן של חברי השומר, חרף התלאות שפקדו אותנו בשנות המלחמה, גמרנו אומר שלא לעמוד מנגד. הייתה זו המורשת של "בר גיורא: ו"השומר" שהיינו מחויבים לה.
כחודשיים לאחר הקרב בתל חי התכנסנו בחיפה, בביתם של ישראל ומניה שוחט, חברים ששירתו בגדוד העברי ובמשטרת הרוכבים, שהקימו האנגלים לפרק זמן קצר בטבריה ובסביבתה, על מנת להתארגן להגנת היישובים שלנו ובראש ובראשונה בצפון הארץ. באותה פגישה העלה ישראל שוחט לראשונה את הרעיון בדבר הקמתו של גדוד עבודה שתהיינה לו שתי מטרות: כיבוש ענפי עבודה יסודיים שבמסגרתם ייקלטו העולים שיגיעו ארצה, וארגון קאדרים לשמירה ולהגנה על היישובים הקיימים ואלה שיוקמו על ידי החלוצים שהתדפקו על שערי הארץ.
שוחט סיפר לנו כי כבר שוחח בעניין זה עם יהודה קופילביץ ומנדל אלקינד , נציגי תנועת "החלוץ". השניים נמנו על ראשוני החלוץ שעלו ארצה מרוסיה זמן קצר לאחר נפילתו של טרומפלדור בתל חי. הכול הסכימו כי יש להחיש ובכל דרך את עלייתם ארצה מרוסיה של הקבוצה הראשונה של חניכיו – חבריו של טרומפלדור שיהוו את הגרעין הראשון של גדוד עבודה והגנה שיישא את שמו של טרומפלדור ויגשים את מורשתו. ואכן הראשונים מהם חצו קבוצות קבוצות בספינות מפרש את הים השחור והגיעו לקושטא כשבראשם יצחק לנדוברג – שדה , חברו וידידו הקרוב של טרומפלדור שנמנה על מייסדי הגדוד והרוח החיה בו. לכל המשתתפים בפגישה בביתם של ישראל ומניה היה ברור, כי חילופי השלטון בארץ ויחסם המתנכר של שלטונות המנדט הבריטי למפעל ההתיישבות הציוני מחייבים אותנו ותיקי השומר לנקוט בשיטות מחתרתיות, מעבר לאלו שנהגנו בהם כאשר התורכים היו שליטי הארץ.
ואכן בקיץ 1920 החלו להגיע ארצה חלוצי העלייה השלישית במספרים גדולים מאוד, (זאת בקנה המידה של אותן שנים). וכך נוסד הגדוד.
מ"השומר" לגדוד העבודה
יוסף חריט – חבר אגודת "השומר".
ארבע שנות המלחמה כמעט שמוטטו אותנו כליל. הפגיעות שנפגענו על ידי השלטונות העות'מאניים היו כה אנושות עד כי נדמה היה שבא הקץ עלינו השומרניקים. משנסתיימה המלחמה הוברר שמספר היהודים בארץ פחת באורח דרסטי כמעט למחצית. משמונים אלף לערך ערב המלחמה לחמישים אלף. הגירושים ההמוניים לקפריסין ולמצרים של בעלי נתינות של ארצות אויב מחד, הרעב הכבד המחלות והמגפות שפקדו את הארץ תחת שלטון מושחת, עוין ומרושע מאידך עשו את שלהם ועתה צריך היה ללקט את השברים. התקוות שלנו שהרקיעו שחקים עם בואם של האנגלים, שהיינו בטוחים כי יפעלו למימושה של הצהרת בלפור, אולם כגודל הציפיות כך היה גודלו של השבר. תוך זמן קצר נוכחנו כי שליטי הארץ החדשים נוטים, משיקולים אימפריאליים, להעלים עין מהפעילות האלימה של שכנינו הערבים כלפינו ומאידך לכבול את ידינו בשמירה על היש ובהרחבתו של מפעל ההתיישבות שלנו.
למרבה הצער המנהיגות שלנו המשיכה לשגות באשליות ולא פעלה בארץ ובחוץ לארץ על מנת לעמוד בפרץ. היא לא טרחה לסייע לחלק האקטיביסטי בתנועת הפועלים בארץ גם להתגונן וגם להשיב מלחמה שערה. משפרץ בשנת 1921 גל של מאורעות דמים בארץ היחידים שהתארגנו לעמוד בפרץ היו קבוצות קטנות מקרב ותיקי העלייה השנייה וצעירים מחלוצי העלייה השלישית אשר זה מקרוב עלו ארצה. היו אלה חניכיו של יוסף טרומפלדור שהעפילו בסערה על מנת להגשים את חזונו. כך נרקמו הקשרים הראשונים בינינו, קומץ השומרניקים שלא נשברנו, לבין החבר'ה הצעירים – הנלהבים. כור ההיתוך היה "גדוד העבודה וההגנה ע"ש יוסף טרומפלדור". מטעמי קונספירציה, בעטיים של עיניהם הבולשות של אדוני הארץ החדשים הושמטה המילה 'וההגנה'.
באחד הימים נקראתי על ידי מניה וישראל שוחט לבוא בדחיפות לביתם בחיפה. פגשתי אותם מתוחים ומודאגים. התברר להם כי השלטונות האנגלים לא רק שאינם בולמים את הפעילויות האלימות נגדנו של חוגים לאומנים ברחוב הערבי, אלא החלו לפקוח עין על צעירי העלייה השלישית ובמיוחד עלינו ותיקי אגודת השומר שהיינו מעורים בנעשה בקרב שכנינו הערבים ובוודאי לא נשב בחיבוק ידיים. לי הדברים לא היו חדשים. סיפרתי למניה ולישראל על שיחות אקראי שהיו לי עם כמה קצינים בצבא ובמשטרה על המדיניות האימפריאלית שהדריכה אותם, לרצות את המוני הערבים ומאידך לפקוח עין עלינו היהודים שהיינו מיעוט מבוטל בארץ ובאיזור.
בפגישה שנמשכה כמה ימים, שאליה הוזמנו כמה חברים נוספים הוחלט למהר ולייסד מסגרת חדשה, מעין המשך לאגודתנו, לגייס חבר'ה מתאימים מקרב צעירי הגדוד ולהכשירם לפעולות ביטחון במציאות החדשה שנוצרה. וכן להכשרת קאדרים להגנה על מפעל ההתיישבות שלנו. בדיעבד כך נולדה המסגרת החשאית של "הקיבוץ" או "הקיבוץ החשאי" בתוך גדוד העבודה.
בסוד העניין הובאו מי שעמדו אז בראש הגדוד: יצחק לנדוברג – שדה, יהודה קופילביץ – אלמוג ומנחם – מנדל אלקינד.
שוחט סיפר לנו אודות פגישה שהייתה לו עם טרומפלדור בשלהי 1919. טרומפלדור הגיע אז ארצה (בשנית) על מנת להכין תנאים ומקומות לעלייתם של חניכיו חברי תנועת החלוץ ברוסיה שבראשה עמד. המטרה, כפי שהוא הגדיר אותה: "הקמתן של מושבות קומוניסטיות בארץ ישראל" הכוונה כמובן ליישובים שיתופיים דוגמת דגניה, אבל ברחבי הארץ ובקנה מידה גדול.
שוחט ביקש מטרומפלדור שהוא כאיש צבא בעל עבר קרבי יעלה לגליל העליון שם מצב הביטחון הורע מאוד, יבחן את הנעשה שם וייעץ לנו איך וכיצד לנהוג. הסוף ידוע, הוא אכן עלה צפונה אולם לא היה לו לב לנטוש את קומץ המתיישבים והוא נפל בקרב תל חי.
בשיחתם ביפו העלה שוחט את ההצעה להקים בארץ גדוד עבודה דוגמת לגיון העבודה שהקימונו במסגרת השומר ב – 1910 ואשר לצערנו לא צלח. המשימות לגדוד: כיבוש אדמות שעליהן יוקמו יישובים חקלאיים עבור המוני הצעירים שיעלו ארצה והכנת קאדרים להגנה על המפעל הציוני. טרומפלדור, לדבריו של שוחט, קיבל בהתלהבות את תוכניתו אך כידוע לא זכה להגשימה.
לאחר נפילתו של טרומפלדור התקשר ישראל שוחט עם יהודה קופילביץ – אלמוג ומנדל אלקינד במטרה להקים לאלתר את גדוד העבודה . השניים, שהקדימו להגיע לארץ, נמנו על חניכיו של טרומפלדור, שהתרכזו בחצי האי קרים בהמתינם להוראתו של טרומפלדור לעלות ארצה. ואכן משנודע דבר נפילתו של טרומפלדור בתל חי מיהרו "הקרימצ'אקים" לעלות ארצה ובכל דרך כשבראשם יצחק לנדוברג- שדה, מי שהיה ידידו ואיש סודו של טרומפלדור. הבאים החלו לעבוד בסלילת הכביש מצמח לטבריה וזאת ללא התארגנות ראויה לשמה.
בתום השיחות וההתייעצות בביתם של ישראל ומניה הוחלט, כי בד בבד עם כיבוש העבודה ניטול אנו, קומץ חברי השומר, את היזמה להעמיד לרשות הגדוד כלי נשק ותחמושת מהמחסן הסודי שלנו בכפר גלעדי ולהתחיל לאמן חבר'ה בגדוד באימון בנשק, בשמירה בלילות ובהתנהלות בשטח בשעות היום והלילה. משמע, אלה מאיתנו השומרניקים שיצטרפו לגדוד יפעלו בתחום זה. כך נרקם הקשר בינינו ותיקי העלייה השנייה לצעירים חלוצי העלייה השלישית.
למיטב זיכרוני הצטרפו מקרב חברינו לגדוד: האחים חיים וזליג שטורמן, צבי נדב, אפרים צ'יזיק, האחים יעקב וטוביה אברמסון ואחותם אידה. יחיאל לוקאצ'ר, מרדכי יגאל, נחום הורביץ, פנחס שניאורסון, משה לויט, משה איליוביץ, בנימין ביכמן, יוסקה מלמוד, אברמל'ה דובנוב , מניה וישראל שוחט ואנוכי יוסף חריט. לוועד הראשון בגדוד נבחרו: יצחק לנדוברג שעמד בראשו. אלקינד ואלמוג, ומשלנו: צבי נדב, משה לויט ואנוכי. לישראל ומניה לא היה תפקיד רשמי בגדוד אולם הם היו מעורבים בכל הנעשה בו ובראש ובראשונה בענייני הביטחון.
מהגדוד העברי לגדוד העבודה
משה לויט- חבר אגודת "השומר"
בהיותי בגדוד העברי נבצר ממני להשתתף באסיפה השנתית, השלוש עשרה במספר, של אגודתנו, שהתכנסה בתל עדש בחודש סיוון תר"פ (מאי 1920) שהייתה גם האסיפה האחרונה כיוון שהוחלט בה על פירוק האגודה. השומר, כך הוחלט, יסייע ככל שיוכל בארגונו, ביסוסו ועיצוב מסגרותיו של ארגון “ההגנה”. לצערנו, מטעמים פוליטיים ואנוכיים סירבו מייסדי "אחדות העבודה", המפלגה שהוקמה זה מקרוב על ידי איחוד בין מפלגת "פועלי ציון" והבלתי מפלגתיים שבראשם עמד ברל כצנלסון, להסתייע בנו. הם אף השתדלו להרחיקנו מעמדות המפתח בארגון “ההגנה” שעשה אז את צעדיו הראשונים. אולי בהמשך דברי אתייחס לכך. כאמור שלוש עשרה שנים חלפו מאז ייסדה החבורה הקטנה את הארגון החשאי "בר גיורא" ואחת עשרה שנים מיום ייסודה של אגודת "השומר". היו אלה שנות גאות ושפל, של הישגים בצד כישלונות. אך מעל לכל שנות המלחמה אשר כמעט המיטו כליה על היישוב היהודי בארץ בכלל ועל אגודתנו בפרט. אמנם ידענו שאגודת "השומר" כגוף מגובש חדלה לתפקד, אבל המשיכה להתקיים. איך אמר ישראליק היקר שלנו (ישראל גלעדי): " את השומר אין עוזבים, אלא אם מרחיקים אותך. את השומר איש לא יוכל לפרק מפני שהוא ספון בנשמותיהם של חבריו".
ואכן כך היה במרוצת שנות המלחמה, חרף ניתוק הקשרים בינינו וחרף הרדיפות של השלטונות, מילא כל שומרניק משימות שהוא נטל על עצמו וזאת חרף הסיכונים שריחפו מעל ראשינו.
מחברים שנטלו חלק באותה אסיפה שמעתי על עצב נורא והתרגשות רבה של המשתתפים. סיפרו לי שכמה מהחברים קמו וזעקו: " אם אין לנו השומר אין לנו חיים!" משבר נוסף פקד אותנו עם מותו בטרם עת של ישראליק שלנו שנודע 'כמצפון של השומר'.
שמחנו שזמן קצר אחרי המלחמה שבו ארצה מגלותם ישראל ומניה שוחט. ישראל הוגה רעיון "בר גיורא" ו"השומר", שנודע בינינו כראש האגודה, מיהר ליטול את ההגה לידיו בבקשו להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית אלא שהעיתים נשתנו. הנסיבות החדשות בארץ חייבו הקמתה של מערכת ביטחונית נרחבת שייטלו בה חלק מאות חברים. הנהגת "אחדות העבודה" – מפלגת הפועלים המאוחדת החדשה – הפעילה לחץ כבד על ישראל שוחט לפרק את המסגרת הקטנה שלנו שלדבריהם הייתה סגורה ומסוגרת, בהצהירם כי בדעתם לשלב אותנו בבניית המסגרת החדשה הוא ארגון “ההגנה”. אשר ימשיך לדבריהם את מורשת השומר. אולם ההיפך אירע, הם עשו הכול על מנת להרחיקנו. וכפי שאמרתי הם נהגו כן מסיבות פוליטיות ואנוכיות.
אנחנו בגדוד העברי עקבנו בערנות ובדריכות אחר המתרחש וכשהוברר לנו שלא נוכל להמשיך במבצעים של לקיחת נשק ותחמושת ממחסני הצבא והם אף מונעים מאיתנו ביצוע של פעולות ביטחון שוטף חרף התגברותם של מעשי אלימות בארץ על ידי שכנינו הערבים, ציפינו ליום השחרור ואף גרמנו לכך ששלטונות הצבא ימהרו להיפטר מאיתנו.
נפילת תל חי ובעטיה פינוי חמארה, כפר גלעדי ומטולה, חוללו תמורות ותהליכים מרחיקי לכת בתנועת הפועלים בארץ שהבולט בהם היה ייסודו של "גדוד העבודה וההגנה ע"ש יוסף טרומפלדור" שחלם ולא זכה.
חברי וידידי יוסף חריט היה בסוד העניינים בדבר הקמתו של גדוד העבודה ואני פטור מלהרחיב את הדיבור על כך.
הידיעה על נפילתו של טרומפלדור הכתה בתדהמה את חניכיו שהמתינו בחוות הכשרה בחצי האי קרים, לאות ממנו לקום ולעלות ארצה. עתה קמו כאיש אחד והחלו במסעם לארץ בכל הדרכים והם הם שיהוו את הגרעין הקשה של גדוד העבודה. היות והם עלו מחצי האי קרים דבק בהם הכינוי "קרימצ'אקים". ראשוני הקרימצ'אקים הגיעו ארצה בלא שידעו לאן יפנו ומה יעשו. התוכנית שנרקמה בביתם של מניה וישראל שוחט הייתה עדיין בשלביה הראשונים. עם זאת הם היו חדורים הכרה שבגורלם עלה לחולל כאן בארץ משהו גדול ויוצא דופן. משהו שעליו חלם והגה מורה דרכם.
את טרומפלדור הכרתי לראשונה בביקורי בחווה במגדל ב- 1912 שם ניסה טרומפלדור להכשיר תריסר מחניכיו להקמתה של המושבה הקומוניסטית הראשונה בארץ, שלא תסתגר כדגניה בדלת אמותיה אלה תהווה 'ראש גשר' להקמתן של מושבות כאלה ברחבי הארץ. התרשמתי עמוקות מהאיש ומחזונו. ששמעו כגיבור מלחמה הלך לפניו.
בפעם השנייה פגשתיו כאשר הוא הגיע ארצה ב – 1919 מייד בתום המלחמה כאשר חבריי ואנוכי עדיין שירתנו בצבא הבריטי במסגרת "הגדוד העברי". בהיותנו במחנה בסרפנד הופיע אורח לא צפוי, יוסף טרומפלדור בכבודו ובעצמו. אז כבר ידענו על פרק נוסף בחייו, כסגן מפקד "גדוד נהגי הפרדות של ציון" ששהה בחצי האי גליפולי – חזית עקובה מדם. השמועה על בואו עברה תוך רגעים ספורים בכל אוהלי הגדוד והחבר'ה הנרגשים מיהרו לראות את האיש שכבר אז היה לאגדה. מה שאירע לו בארץ לאחר מכן, הדברים חקוקים בדפי ההיסטוריה של ארץ ישראל המתחדשת.
חניכיו הקרימצ'אקים, שמיהרו לעלות ארצה לאחר נפילתו, הקימו מחנה אוהלים סמוך לחמי טבריה והחלו לעבוד בסלילת הכביש צמח – טבריה ומהם צמח תוך זמן קצר גדוד העבודה וההגנה שנשא את שמו של מנהיגם הנערץ. בעלייתם של החבר'ה האלה ובנכונותם למעשים יוצאי דופן ראה ישראל שוחט את הגשמת חלומו שלו – הקמת 'צבא עבודה' – ארגון שהיה כה נחוץ באותם ימים הרי גורל. לישראל ומניה שוחט ולנו, קומץ השומרניקים שהתקבצנו סביבם, היה ברור, שעלינו אנשי העלייה השנייה הוותיקים בארץ והמכירים מקרוב את שכנינו הערבים, גם לטוב וגם לרע, להקנות לאנשים בגדוד ידע וניסיון בסיסי בענייני ביטחון.
בפעם הראשונה נפתחו בפנינו אפשרויות שכמותן אפילו לא העלינו בחלומנו בתקופה כשהתורכים היו אדוני הארץ. במיוחד האפשרות ל'כבוש' את הארץ בסערה באמצעות גדודי עבודה שחבריהם יאומנו לשאת נשק ולהשיב מלחמה שערה כל אימת ששכנינו הערבים יתנכלו להם. ידם של הגדודים תהיה בכל: בהקמת יישובים חקלאיים, בסלילת כבישים ואפילו בבניית ערים.
הפרידה מחבריי באיילת השחר וההליכה לגדוד העבודה:
עם שחרורנו מהצבא שבתי לאיילת השחר שהיה ביתי. הייתי נרגש ואסיר תודה לקומץ חבריי בקבוצה שקיבלוני בזרועות פתוחות ובחמימות רבה. הם, שלא כמוני ויתרו על 'הרפתקאות', נשאו בנטל הכבד של עיבוד האדמות והמשק. על מנת לפצות את חבריי בתקופה הקשה בה נעדרתי שקעתי ראשי ורובי בעבודה במשק. אלא שלא כך התגלגלו הדברים, הידיעות בדבר הקמתו של גדוד עבודה המתכונן להסתער ולכבוש את הארץ לא נתנו לי מנוח. עוד אני תוהה כיצד אנהג ולחדרי נכנסו שניים מחבריי הטובים אשר יחד שירתנו בגדוד העברי. חריט, ידידי משכבר הימים באגודת "השומר", ויעקב אברמסון מהמושבה כנרת שהצטרף בגדוד לחבורת השומרניקים שלנו.
ללא הקדמה ארוכה הודיע לי חריט על החלטתם שלו ושל אברמסון להצטרף לגדוד העבודה והם באו לקחת אותי עימם. כך, חד וחלק. לא אפרט כאן את 'חיבוטי הנפש' שהיו לי. בסופו של דבר נפרדתי מחבריי כאן באיילת, ביודעי שלא אשוב לכאן יותר.
את הדרך עשינו כמובן ברגל בלא שידענו על הנעשה במחנה האוהלים אשר לחוף הכנרת בו התגוררו חברי הגדוד שעבדו בסלילת הכביש מצמח לטבריה. לא ידענו דבר אבל חשנו שמקומנו איתם. שאנו, אנשי העלייה השנייה שצברנו בארץ קצת ותק וניסיון, נוכל לסייע לחבר'ה האלה שעשו כאן את צעדיהם הראשונים. כצפוי מצאנו במקום עזובה רבה, חדר האוכל בצריף עץ פרוץ לכל רוח, אוהלים שחלקם היו בלויים מפוזרים ללא כל סדר. המטבח והמכבסה, אם אפשר היה לכנותם כך, היו מתחת כיפת השמיים. עם ערב הגיעו הבחורים מהעבודה בכביש. הם בירכונו לשלום אולם ניכר היה שהם תוהים על קנקננו. מה לחבר'ה הזקנים האלה אצלנו? לבסוף הגיע מנהיגם הלא הוא יצחק לנדובג. סיפרנו לו מי אנחנו וכי באנו להצטרף לגדוד ולתרום כאן מניסיוננו בעבודה וכחברי "השומר" בתחום הביטחוני. לנדובג ששמח מאוד על בואנו אמר בין היתר: הידיעות על פועלכם בארץ בנושאי הביטחון תחת שלטונם של התורכים עשו להן כנפיים ולכן אני בטוח שעם הצטרפותכם אלינו תעלו את המוראל של החבר'ה בכל התחומים.
ואכן השמועה אודותינו עשתה לה כנפיים ועוד באותו לילה היינו לחברים פעילים בגדוד. וכמו על פי פקודה הגיעו אלינו חברים נוספים, ביניהם ותיקים כמו: צבי נדב, צבי ניסנוב. אריה אברמסון ויעקב פת. תוך זמן קצר מצאנו עצמנו במרכז העניינים. ואכן כשנבחר הוועד הראשון של הגדוד הוא מנה שישה חברים: מאנשי הגדוד: יצחק לנדוברג- שדה, יהודה קופילביץ- אלמוג ומנדל אלקינד, ומאיתנו השומרניקים: צבי נדב, יוסף חריט ואנוכי. ישראל שוחט, אף שלא נבחר לוועד הגדוד, התבלט בו כאחד הפעילים המרכזיים.
בליל י"א אלול תר"פ, חצי שנה לאחר נפילתם של טרומפלדור וחבריו בקרב בתל חי, הוכרז באורח חגיגי במחנה פועלי הכביש ליד חמי טבריה על הקמתו של גדוד העבודה וההגנה שנשא את שמו של יוסף טרומפלדור.
הגדוד אמנם הוקם כמה חודשים לפני בואנו, אולם המסגרת גובשה, ויעדים נקבעו רק לאחר בואנו. אנו ותיקי "השומר" והעלייה השנייה היינו הראשונים שהתפכחנו מהחלום שהבריטים אכן יגשימו את הצהרת בלפור. היינו הראשונים גם ב"אחדות העבודה" -מפלגת הפועלים המובילה, שהתרענו על כך שהשלטונות מובילים מדיניות אנטי ציונית בכל הקשור לגידולה ולהרחבתה של ההתיישבות העברית בארץ, גישה בה נקט כבר השלטון הצבאי בארץ. לכן בניגוד לתפיסתם של מנהיגי "אחדות העבודה", מכל מקום בראשית התקופה, שאין צורך וטעם להתארגן לפעילות מחתרתית או חצי מחתרתית, אנחנו, קצת יותר ממניין חברים בגדוד העבודה, שומרניקים ומשוחררי הגדודים העבריים החילונו בבניית התשתית הביטחונית בגדוד העבודה.
חיי היומיום בגדוד היו קשים ואפילו בלתי נסבלים, האשמה הייתה במידה רבה באנשים. בכל שררה הזנחה. במטבח ובחדר האוכל שררו עזובה וכך גם בכל מקום שפנית. התברר שמצב דומה שרר גם בעבודה בכביש וזה היה חמור מכל. המצב היה קטסטרופאלי מכיוון שכמעט מדי יום הגיעו לגדוד חבר'ה שזה עתה ירדו מהאוניה ולא היה מי שיקלוט אותם. תוך כמה חודשים מנה הגדוד כאלף איש וכצפוי התוצאות לא איחרו לבוא. והיכן הייתה צמרת ההסתדרות הכללית שזה מקרוב קמה? תחילה הביעו החברים שם קורת רוח מעצם הקמתו של הגדוד כגוף שאפשר לסמוך עליו ואף השתדלו לסייע לו סיוע כלכלי ובמיוחד במציאת מקורות תעסוקה, אולם בחלוף הזמן החלו לחשוש ממנו כארגון העשוי לתפוס את מקומה של ההסתדרות. אנו הוותיקים היינו הראשונים בגדוד שזיהינו את המפנה לרעה ביחסה של ההסתדרות הכללית לגדוד העבודה. וכל כך למה? משום שקברניטי ההסתדרות שללו את הצורך להפוך את גדוד העבודה גם לגדוד להגנה. הם חששו מאיתנו קומץ השומרניקים שנבנה בגדוד את המסגרת הארגונית האוטונומית המסוגרת כפי שנהגה באגודה שלנו.
הגנה בגדוד העבודה:
באותם הימים, אביב 1921, קיבל הגדוד את עבודת הסלילה של התוואי מהמושבה מגדל בואך טבריה. התמקמנו, כמאתיים חברים, על חוף הכנרת סמוך למגדל. בגליל גבר באותם ימים אי שקט. הגיעו אלינו ידיעות על חבורות של בדווים שתקפו יישובים בגליל התחתון והתנכלו לתחבורה שלנו שהייתה עדיין בחיתוליה. החבר'ה הקרימצ'אקים סירבו להשלים עם ההתערערות החמורה של הביטחון בסביבתנו. הם טענו בלהט:" מה אנחנו ברוסיה? אנחנו לא נשלים כאן עם פוגרומים"! ובפנותם אלינו החברים בוועד הגדוד הם תבעו שיינתן להם נשק בהכריזם:"אנחנו נצא לכפרים הערבים ונלמד אותם לקח כזה שיזכרו אותו זמן רב!"
הסברנו להם שהמצב בארץ סבוך למדי מאחר שהשלטונות לוטשים עיניהם עלינו ומעלימים עין מהערבים. לכן עלינו לפעול בנחישות אולם בשיקול דעת. הבטחנו לחבר'ה כי תוך ימים ספורים נביא נשק מהמחסן שלנו בכפר גלעדי ואז נתחיל מייד בסדרת אימונים וכך אמנם אירע. צבי נדב יצא לכפר גלעדי ושב כשבעגלתו, בעלת תחתית כפולה, רובים, תחמושת ורימוני יד. אנו ותיקי "השומר" לא העברנו בזמנו את הנשק שרכשנו בעמל רב למפקדת ארגון “ההגנה” שהוקמה זה מקרוב מכיוון שהיא עדיין לא הייתה ערוכה לזה. בדיעבד התברר, כשהתפשטו מאורעות הדמים בארץ, שנהגנו נכונה. גם חברנו יוסף נחמני תרם לנו רובים ותחמושת מהמקורות 'הפרטיים' שלו. באותם ימים חבר נחמני ליהושע חנקין ברכישת אדמות עבור חברת יק"א ובפגישות הרבות שהיו לו עם ערבים רכש הוא מהם כלי נשק שהיו להם בשפע וזאת במחירים זולים.
כשהגיע הנשק מכפר גלעדי פתחנו בסדרת אימונים שכללה הכרת הסביבה ותנועה בשטח ביום ובלילה, מטווחים בירי ובהטלת רימוני יד וגם אימונים באש חיה חרף הסיכון שבדבר. אתם רואים, העיר חברנו יוסף חריט, הפקנו בכל זאת תועלת משירותנו בגדוד העברי. האימונים נערכו בערבים ובלילות לאחר יום עבודה מפרך, וכמובן גם בימי שבת וחג. הרבינו במסעות כדי לחשל את הבחורים וכדי שיכירו היטב את הסביבה. פעילות זו נשאה פרי. חברים מגדוד העבודה השתלבו מהר בפעילות הביטחונית ברחבי הארץ במאורעות הדמים ב- 1921 -1922 וכן במאורעות הדמים ב- 1929. במבט לאחור צדקנו, אנו ותיקי אגודת "השומר", ששמרנו על המסגרת שלנו גם לאחר שהוקם ארגון “ההגנה”. וכל כך למה? משום שחלפו כמה שנים עד שארגון “ההגנה” עמד על רגליו.
באותו פרק זמן פעלנו, אנו השומרניקים בגדוד העבודה, בכעין מחתרת שנודעה לימים כמחתרת 'הקיבוץ', או 'הקיבוץ החשאי'. לכך ראוי להקדיש פרק מיוחד. עד כמה שהדבר ישמע מוזר אם אגלה שפעלנו במחתרת לא רק משום שחששנו מעיניהם הבולשות של השלטונות, אלא העלמנו את הפעילות הביטחונית שלנו גם מהנהגת ההסתדרות הכללית ומהנהגת מפלגת "אחדות העבודה" שבה היינו חברים ואפילו ממי שנתמנו לעמוד בראש ארגון “ההגנה” שעשה אז את צעדיו הראשונים. וזאת מדוע, משום שחרף הסיכומים שנתקבלו בוועידת היסוד של "אחדות העבודה", בהם נאמר במפורש שאנו חברי אגודת "השומר", שהתפרקנו זמן מה קודם לכן, נשובץ בפעילות הביטחונית של גדוד העבודה ונתרום לה מהידע ומהניסיון שצברנו הן באגודת "השומר" והן בגדוד העברי – ההיפך אירע ואנו נדחקנו הצידה. חששו, מאיתנו השומרניקים, משום ששמרנו לדבריהם על מסגרת אוטונומית. הם שכחו באילו תנאים ובאיזו מציאות פעלנו בתקופת השלטון העות'מאני. אנו שראינו נכוחה את ההידרדרות המהירה של מצב הביטחון בארץ, ראינו את גדוד העבודה כגוף היחיד אז שיוכל להתמודד עם האלימות הגוברת של שכנינו הערבים ולכן נרתמנו לפעול בגדוד במסגרת חצי מחתרתית. מה גם שאת כלי הנשק הבלתי לגאליים הבאנו מהמחסן החשאי שלנו בכפר גלעדי. זה היה אז המקור הכמעט יחיד של נשק ותחמושת שהיה אז ברשותו של היישוב היהודי בארץ. אנו קומץ השומרניקים מילאנו את המשבצת בשמו של הגדוד: עבודה בצד הגנה.
'הסליק' הראשון בבית הספר הצבאי החשאי בתל יוסף:
יוסקה מלמוד: חבר אגודת "השומר":
בתל יוסף, הקיבוץ שהוקם על ידי חברי הגדוד להנצחת זכרו של יוסף טרומפלדור, התקבצו חברים רבים וקיבוץ זה היווה את הפלוגה הגדולה מכל פלוגות הגדוד. אני וחברי אברמל'ה דובנוב עלִינו לשקם את כפר גלעדי שנהרס כולו לאחר שחבריו עזבוהו לאחר פינוי תל חי. עלִינו חבורה קטנה של חברים מגדוד העבודה. בראשנו צעד חברנו,השומרניק הוותיק פנחס שניאורסון שכידוע נטל חלק בקרב בתל חי. לאחר שהות של חודשיים לערך בכפר גלעדי הגיעה אלינו הידיעה שהגדוד החל ב'כיבוש' אדמות נוריס בעמק יזרעאל המזרחי שנרכשו על ידי יהושע חנקין גואל האדמות הנודע. ועוד, שהחבר'ה הקימו את תל יוסף.
להישאר בכפר גלעדי כאשר הגדוד עושה היסטוריה בעמק? נטלנו אברמל'ה ואני את הפעקלאך וירדנו לעמק. כאן נרתמנו לעבודות החריש ולאחר מכן לזריעת תבואות חורף, עבודות שנעשו על ידי יהודים בעמק הזה בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה.
תל יוסף היה מצבור של אוהלים והאוהל שלנו היה בפאתי המחנה. באחד הערבים נכנס אלינו אריה אברמסון, אף הוא שומרניק וותיק שהצטרף לגדוד, וביקש מאיתנו לסייע לו בחפירת בור עמוק באוהל שלנו. חשוב מאוד, אמר הוא לנו, לסיים את החפירה לפני אור ראשון ומדוע ? על כך סירב תחילה להשיב. לבסוף גילה לנו כי בבור תוצבנה שלוש חביות שבתוכן יאכסנו רובים, תחמושת ורימוני יד שיובאו מכפר גלעדי. אברמל'ה ואנוכי, שהצטרפנו לארגון "השומר" סמוך לתום המלחמה, היינו עדיין מחוץ לעניינים. למרות ששהינו בכפר גלעדי כחודשיים לא ידענו על קיומו של מחסן נשק חשאי במקום. מסתבר שהערבים, ששדדו כל מה שיכלו לאחר העזיבה הזמנית של המקום, לא גילו את מקומו של מחסן הנשק. חברינו השומרניקים הוותיקים, רכשו באמצעים הדלים שהיו ברשותם, וחרף הסיכון שהיה כרוך בזה, רובה ועוד רובה, כדור ועוד כדור, רימון ועוד רימון וזאת לפני פרוץ המלחמה כשהטורקים היו עדיין אדוני הארץ.
עבדנו אותו לילה בפרך, נזהרים שלא להעיר את החבר'ה באוהלים השכנים. לפני עלות השחר כאשר סיימנו את החפירה והכנסנו פנימה את החביות שאריה הביאן לפנות ערב, כיסינו את פתח הבור בלוחות עץ, פיזרנו עליהן אדמה, הכנסנו את המיטות שלנו כדי להספיק לחטוף תנומה לפני היציאה לעבודה. בלילה שלאחר מכן המתנו בלא מעט מתח ליד גדר המחנה לשתי עגלות שאמורות היו להגיע מכפר גלעדי. אינני יודע כמה שעות הם עשו את הדרך הארוכה אלינו. הייתה כבר שעת חצות כאשר שתי העגלות הגיעו. העגלונים היו פנחס שניאורסון ונחום הורביץ. המשלוח הוטמן בשתי התחתיות הכפולות שהותקנו בעגלות. הרובים, הכדורים ורימוני היד היו עטופים בבד ברזנט שעליו מרחו גריז. בלא אומר ודברים הכנסנו את המשלוח היקר לחביות, אטמנו אותן כראוי, כיסינו בלוחות עץ ופיזרנו עליהם שכבת אדמה, כפי שעשינו בלילה הקודם.
עבדנו במהירות כשאיש לא פוצה פה. כאשר סיימנו צייד אריה את השניים במים ובשתי כיכרות לחם. לחצנו ידיים והם מיהרו לצאת לדרכם. אז הואיל אריה אברמסון לספר לנו כי נטלנו חלק בהקמתו של בית הספר הצבאי החשאי שהיוזם להקמתו היה ישראל שוחט. כך החלו חברינו יוסף חריט, משה לויט, יעקב אברמסון וחברים נוספים משוחררי הגדודים העבריים, לאמן קבוצות חברים בגדוד העבודה. כך החל לפעול בחשאי בית הספר הצבאי בתל יוסף שאנחנו, אברמל'ה ואנוכי היינו בסוד העניינים.
מדוע ייסדנו את "הקיבוץ" כארגון חשאי
יוסף חריט:
כידוע בשלהי 1920 חצי שנה לאחר נפילתו של טרומפלדור בתל חי הוקם לזכרו על ידי חבריו וחניכיו “גדוד העבודה וההגנה". המילה הגנה הושמטה מטעמי סודיות מעיניהם הבוחנות של שליטי הארץ החדשים. לגדוד הצטרפנו קבוצת חברים מ"השומר" כדי לקדם הקמתם של יישובים חקלאיים ברחבי הארץ אך בעיקר בסְפר. ביקשנו להגשים את חלומו של ישראל גלעדי חברנו היקר ומורה דרכנו.
משהוקם גדוד העבודה הוא הציב לנגד עיניו כמה מטרות: הקמת קיבוצים (כמו עין חרוד, תל יוסף ורמת רחל) וכיבוש העבודה בסלילת כבישים, בעבודות בניין ובשאר עבודות תשתית, שתקדמנה מהר ככל האפשר יצירת תנאים לעליית המונים ארצה. זה היה החלום.
יחד עם זאת עוד ברוסיה נושא ביטחון היישוב היהודי בארץ היה קרוב לליבם של רבים מאנשי הגדוד. אולם מהיותם מגובשים ונחושים בנושאי חברה וכלכלה, שררו לא פעם יחסים מתוחים ביניהם ובין 'המימסד' – הנהגת הסתדרות העובדים ומפלגת "אחדות העבודה" שהייתה אותם ימים מפלגת הפועלים הגדולה ביותר שבמסגרתה הוקם ארגון “ההגנה” כמסגרת 'ביטחונית עממית'. על כן הוחלט בצמרת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית שעל אגודת "השומר" להתפרק ולפנות את מקומו לארגון “ההגנה”.
אולם אנו חברי "השומר" נוכחנו שהארגון החדש מתקשה מאוד לבצע את שהוטל עליו. הדבר בא לביטוי בכישלונו של ארגון “ההגנה” לבלום את מרבית מעשי האלימות במאורעות הדמים ב- 1921 – 1922. בוועידה הראשונה של מפלגת אחדות העבודה, בכנרת בחודש סיוון תר"פ – יוני 1920 הוחלט כי, ואני מצטט "אחדות העבודה מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות היסטורית את האיניציאטיבה המוטלת עליה מאת הסתדרות השומר לדאוג לסידור ענייני ההגנה, לארגון השתתפותם של העובדים בה ולהבטחת תוכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ על ידי סידור חבר עובדים אקטיביים העומדים על המשמר בכל ענייני ההגנה, ביצירת הגדודים ובהשתתפות במשטרה".
"הוועידה מוסרת ייפוי כוח לוועד שנבחר בהשומר לגשת בקשר עם הוועד הפועל של אחדות העבודה לארגון הסתדרות ההגנה".
מצער היה לקבוע כי מכל זה לא בוצע דבר. נהפוך הוא, חברינו הורחקו מכל שטחי הפעילות עליה הוחלט בוועידה. תשאלו מדוע? לדעתי משום שמנהיגי אחדות העבודה והסתדרות העובדים, שאנו היינו בהם חברים מן המניין פשוט פחדו מאיתנו כי ראו בנו מעין ארגון סגור ומתבדל שאינו מוכן לקבל את מרות המוסדות. כל זאת שעה שאנו צייתנו לדרישה של צמרת המפלגה להתפרק. עשינו זאת בלא מעט כאב לאחר כל מה שעברנו ומה שעבר על חברינו בשלוש עשרה שנות קיומה של אגודתנו. התנאים המחפירים שהיו מנת חלקם של החברים ששמרו במושבות כאשר התורכים היו השליטים הכול יכולים בארץ. ומעל לכל הסבל הרב והקשה מנשוא שעברו רבים מחברינו בשלהי המלחמה לאחר חשיפתה של רשת הריגול. למרות כל זאת רק מעטים מבינינו, עייפים ורצוצים, פרשו לביתם ואילו חלקנו הגדול כרתנו ברית עם צעירי גדוד העבודה על מנת לתרום להם מניסיוננו והם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות.
או אז החלטנו להתארגן באורח חשאי במסגרת הגדוד כאשר מטרתנו להעניק לחבר'ה הצעירים מניסיוננו ב"השומר" ולבנות במסגרתו את הזרוע הביטחונית שכה הייתה חיונית באותם ימים בארץ, כאשר הלאומנות הערבית הרימה ראש. ואכן לא עבר זמן רב ומאורעות דמים פקדו את הארץ: בשנים 1921 – 1922 ואחריהם המאורעות ב – 1929 כישלונותיו של ארגון ההגנה בעת המאורעות היו קשים ביותר. הוכח שללא שיתוף פעולה אמיתי איתנו, יוצאי "השומר" עלולים להתרחש כישלונות נוספים ואף חמורים מאלה שהתרחשו. במצב שנוצר החלטנו, קומץ חברי "השומר" לשעבר, ליטול אחריות בענייני הביטחון של גדוד העבודה שחבריו היו פזורים ברחבי הארץ כולל באיזורים שהיו מועדים לפורענות. ההתארגנות שלנו הייתה חשאית ובראש ובראשונה משום שהשלטונות החדשים, שהצהירו על עמדתם הניטראלית בסכסוך בין שני העמים, נקטו למעשה בעמדה של 'ניטראליות אוהדת' כלפי הערבים. אולם העלמנו את ההתארגנות שלנו גם מעיניהם של הנהגות "אחדות העבודה" ו"הסתדרות העובדים". הארגון החדש שהקימונו זכה לכינוי "הקיבוץ" או "הקיבוץ החשאי". למען האמת לא זכור לי אם הייתה אצלנו החלטה 'רשמית' במתן שם להתארגנות החדשה. זה צמח איכשהו מלמטה.
אנו 'הבדלנים' היינו הראשונים שחתרנו לבניית כוח המגן של היישוב בארץ
פנחס שניאורסון:
בחודש מאי 1924 יצאנו לברלין: ישראל שוחט, ירחמיאל לוקאצ'ר (לוקא) ואנוכי, לבצע עסקה גדולה של רכישת נשק. הייתה לנו גם מטרה נוספת, שילובם של שני חברי "הקיבוץ" בבית הספר לטייס בגרמניה. עניין הכשרת טייסים נבע מהרושם העז שהשאיר עלינו מטוס בריטי קל , שהצליח להדוף את ערביי אבו- קישק שתקפו בכוח גדול את פתח תקוה. אש שנורתה מהמטוס במקלע כבד הפילה בקרב התוקפים עשרות הרוגים והם נסוגו בבהלה. למרבה הצער לא עלה בידינו לשלב בקורס שניים מחברינו. ביקשנו לרכוש נשק משלטונות צרפת וברית המועצות אך גם זה לא עלה בידינו. הרוסים חשדו בנו שזהו תרגיל של הבריטים ולכן השיבו פנינו ריקם. בכל זאת עלה בידו של שוחט, בהסכמת השלטונות בגרמניה, להקנות ללוקאצ'ר השכלה צבאית נרחבת על ידי קצין משוחרר ששב לגרמניה מאחת ממושבותיה באפריקה. למרבה הצער היה אותו קצין בעל השקפת עולם קומוניסטית אותה היקנה ללוקאצ'ר. בשובנו ארצה הדריך לוקאצ'ר ובכישרון רב בבית הספר הצבאי שלנו בתל יוסף, אולם נאלץ לפרוש כעבור זמן, לאחר שהצטרף למפלגה הקומוניסטית.
הקורס הראשון למפקדים של ההגנה התקיים בתל יוסף בספטמבר 1924. המדריכים הראשיים בו היו שני קצינים ששירתו בצבא האוסטרי.ישראל שוחט הוא שהסדיר את בואם ארצה בעת ששהינו באירופה .
בקורס זה, כמו בבאים אחריו, נטלו חלק חברים מגדוד העבודה, כמובן בידיעתו ובאישורו של ועד הגדוד.
הקורס השני למפקדים אף הוא נערך בתל יוסף בחורף 1925 כשנה וחצי לאחר תום הקורס הראשון. פיקד עליו חברנו יוסף חריט שנמנה על 'בוגרי הגדוד העברי' והיה יד ימינו של ישראל שוחט.
עם שובו של לוקאצ'ר מגרמניה פתחנו במסגרת בית הספר הצבאי בתל יוסף קורס גבוה למפקדים של "הקיבוץ", בו הדריך עדיין לוקאצ'ר ולצידו בנימין ביכמן ואנוכי. הקורס התקיים בצריף מיוחד שנבנה לשם כך מחוץ לנקודה. החניכים עבדו חצי יום ולמדו חצי יום. קיימנו שלושה מחזורים וכל מחזור שנמשך כשלושה חודשים מנה כעשרים איש והרמה הייתה לדעתי גבוהה. תרם לכך במיוחד לוקאצ'ר שכאמור הוכשר כמעט כשנה על ידי הגנרל בגרמניה. לימדנו שדאות, טקטיקה , אסטרטגיה ותפעול רובה, אקדח, תת מקלע (מסוג שמייסר) ורימון יד. כל מדריך הדפיס את החומר לחניכיו בהקטוגרף (מכונת שכפול). הרבינו באימונים בשטח ביום ובלילה בהם שיתפנו עשרות מחברי הגדוד. נערכו גם מטווחים באש חיה למרות הסיכון שנטלנו.
האם הפעילות הענפה שלנו נעלמה מידיעתם של ראשי ארגון "ההגנה"? בדיעבד נודע לנו שלא, אולם הם בחרו להעלים עין וזאת משום שארגון "ההגנה" טרם השתחרר משורת הכישלונות שפקדו אותו במאורעות הדמים בשנים 1921 – 1922. תודות לפעילות הביטחונית שלנו בגדוד רבים מחבריו, והם היו אז יחידים, גוננו על יישובים שלנו ברחבי הארץ ולא רק ביישובים כפריים, כמו בירושלים, בחיפה ובפאתי תל אביב. "הקיבוץ" (או "הקיבוץ החשאי") אכן מילא את תפקידו כנושא ההגנה בגדוד, שנשא ובצדק, את שמו של יוסף טרומפלדור.
הייתה לי הזכות להימנות על מייסדי גדוד העבודה ומחתרת "הקיבוץ":
משה לויט:
גם אנוכי ,כפי שכבר הזכרתי, נטלתי חלק בתחום הביטחוני בגדוד. ונמניתי על כעשרים החברים שנטלנו חלק במעמד החגיגי, אך החשאי מאוד, בו הוקם "הקיבוץ".
אנו העשרים נדחקנו ממש למערה שבקצה הדרומי של כפר גלעדי. דומני שהיה זה סמוך למעיין. מערה זו שימשה מחסן נשק מרכזי של ארגון "השומר" גם לאחר שהתפרקנו באופן רשמי. בפנים שררה אפלולית והאורות שהבליחו מכמה עששיות עוד הוסיפו נופך לאווירת המסתורין. האווירה הייתה קצת מוזרה: להתכנס בחשאי ולהסתיר התארגנות זו מחברינו בגדוד, במפלגה וב"ההגנה". בקצרה, להקים מחתרת. לי מכל מקום הייתה הרגשה של אי נוחות, כאילו מתכנסת כאן חבורה של חתרנים. אולם לאחר הדברים שנשאו ישראל ומניה שוחט התפוגגה בקרבנו אותה הרגשה ומדוע? מפני שבאותו מעמד נערך חשבון נפש והונפה אצבע מאשימה כלפי אלה שאילצו אותנו לפרק את ארגון "השומר",
אולם בבוא יום פקודה, כשפרצו מאורעות דמים, לא היה מי זולת חברינו שיעמוד בפרץ. ההתכנסות הייתה כה סודית שאפילו חלק מחברי כפר גלעדי לא ידעו עליה. הדיונים נמשכו יום שלם והדוברת הראשית הייתה מניה שוחט שבמידה רבה עיצבה את האווירה. בדבריה תקפה קשות את חוסר האונים שגילה היישוב במאורעות מאי 1921. זוכר אני היטב את ההתרגשות שלה באומרה :" אינני מבינה היכן אנחנו?! שוחטים כאן יהודים כמו בפוגרומים ברוסיה ואיש לא מגיב! ואם לא די בזה הרי שהאנגלים הכניסו למשטרה קצינים ערבים שהתברר שהם מסייעים לפורעים! לדעתי צריך לחסל את אותם קצינים ולא להמתין אפילו יום אחד! אם ביישוב, בהסתדרות ובמפלגה לא מבינים את חומרת המצב אז על אנשי "השומר" להתארגן אפילו בחשאי!" ובפנותה אלינו המתכנסים הוסיפה: "ואתם חברים שלא יהיו לכם ייסורי מצפון. ייסורי מצפון צריכים להיות למנהיגי המפלגה וההסתדרות שהכריחו אותנו להתפרק וחשפו את היישוב בארץ לרוצחים!"
דבריה של מניה סחפו את ההיסוסים של החברים. ואז הקריא ישראל שוחט את התקנון והתווה קווים לפעולה של הארגון החדש. למיטב זכרוני באותה התכנסות לא ניתן להתארגנות שלנו השם "קיבוץ" אלא "החברה". המעמד היה מרגש מאודו ובסיומו אנו המשתתפים התחבקנו ולחצנו ידיים בהתרגשות".
ואנוכי הכותב ראיתי לנכון לצטט קטעים ספורים מהתקנון שהכין וקרא ישראל שוחט.
"התאספנו כאן הפעם הראשונה אחרי הפסקת "השומר" בצורה ארגונית, אף כי בעבודה לא הייתה לנו הפסקה במשך הזמן הזה … עבודתנו דורשת ראשית כל קונספירציה גמורה. אם בזמן השומר הקונספירציה לא הייתה כל כך הכרחית, הנה עכשיו לא תתואר עבודתנו לגמרי בלי קונספירציה… התנאי השני העיקרי, שצריך להיות בינינו רצינות ומה שנקבל ונחליט נצטרך להוציא לפועל ולשמור על זה בכל חומר הדין, כי יהיו בזה תלויים חייו של חבר."
" מטרתנו: השגת אמצעים לעבודתנו המעשית. בית ספר צבאי חשאי, בית חרושת לכדורים, גדודי עבודה, אקטים טרוריסטיים, ענייני הגנה וטרנספורטים, ארגון משמעת ואמצעים כספיים".
"שמעתם את סדר היום והוא די גדול ועבודות רציניות . אצל כל אחד יכולה להתעורר השאלה: קיבוץ כל כך קטן של איזה עשרות אנשים מעמיד לו מטרות כל כך חשובות וקשות? ישנה אגדה המספרת על מרד בר כוכבא. ר' עקיבא דיבר לפני חמישה חברים הכי קרובים לו על המרד הזה בהתלהבות ובאמונה. אחד מן השומעים שאל אותו: רבי האם אנו חמישה אנשים נוכל להעיז לחשוב על דבר גדול וחשוב זה? ענה לו ר' עקיבא: אם אתה ספקן ומציג שאלות כאלה אז אנחנו כבר ארבעה חברים, כי אחרי שהצגת שאלה כזו לא תוכל יותר להיחשב לחברנו. זה אני אומר כלפי חברינו, הספקן לא יוכל להימצא בינינו …"
"המטרה: יצירת גרעין שבו יהיו מרוכזים הכוחות האקטיביים של העם, שבמומנטים היסטוריים ידועים, יוכל לרכז את כוח העם להוציאו למטרה ידועה … החבר נמסר כולו לעבודת הקיבוץ, הולך לכל מקום ולעבודה ששולחים אותו. שומר סוד. החבר שומר על כבוד חברת העובדים, על דגלו, על נשקו ועל כבודו. כל חבר נכנע למשמעת הוועד גם אם זה פוגע אפילו באינטרסים שלו.
בעד אי משמעת נמסר החבר למשפט חברים ועד המשפט מורחק מהעבודה. בעד בגידה מענישים בהרחקה מהקיבוץ עד מוות".
מקורות:
פנחס שניאורסון: בשורה הראשונה. ספריית פועלים – 1978.
שולמית לסקוב: טרומפלדור, סיפור חייו. הוצאת כתר –1982 .
יעקב גולדשטיין:בדרך אל היעד, "בר גיורא" ו"השומר". משרד הביטחון- ההוצאה לאור -1994.
אלקנה מרגלית: גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. עם עובד 1980 .
עובד מיכאלי והדסה אביגדורי- אבידוב: עלילות גדוד העבודה. קיבוץ עין חרוד מאוחד 2004 .
שאול דגן: בין תל עדש לחמארה. החברה להגנת הטבע 1988 .
שאול דגן:ראשונים באום ג'וני- האברמסונים: משפחת אברמסון 1986 .
ראיונות אישיים שערך שאול דגן עם ותיקי הגדוד בין השנים 1980-1970
הקלטות של השיחות בארכיון שאול דגן במוזיאון העלייה הראשונה:
יוסף חריט, תל אביב
פנחס שניאורסון, תל אביב
משה לויט, באר טוביה
דב מטוס, כפר יחזקאל
יוסקה מלמוד, כפר גלעדי
ראשונים בארץ ישראל 