האחד במאי – "יום הפועלים"

" האחד במאי

הרצאה בפני חוג לוחמי תש"ח 1.5.2016

האחד במאי – חגם של פועלי העולם תחת הסיסמה: "פועלי כל הארצות התאחדו!"
חג הפועלים הבינלאומי נקבע בוועידה השנייה של האינטרנציונל השני בפאריז ביולי 1889.

יום הפועלים הבינלאומי, ובשמו הידוע יותר אחד במאי, מצוין ב-1 במאי כביטוי לסולידריות בין ארגוני עובדים וכביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר.

מקורו של החג בהפגנות שנערכו בקנדה ובארה"ב בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. כיום הוא מצוין ברוב מדינות העולם באופן כלשהו. בעיקר במדינות מערב אירופה (צרפת, גרמניה ועוד), באמריקה הלטינית (ברזיל, מקסיקו ועוד) ובמדינות סוציאליסטיות וקומוניסטיות (הרפובליקה העממית של סין, קובה, ונצואלה, בוליביה ועוד).

ראשיתו של "האחד במאי" בהפגנה שהתקיימה בעיר טורונטו שבקנדה ב-15 באפריל 1872.

את ההפגנה ארגנה פדרציה של איגודי עובדים בטורונטו, בדרישה לשחרר ממעצר 24 פועלי דפוס שהנהיגו שביתה במטרה להגביל את יום העבודה ל-9 שעות. כיוון שהתאגדות עובדים ושביתות נחשבו אז בלתי חוקיות, הם נעצרו. הפדרציה של איגודי העובדים בטורונטו (Toronto Trades Assembly) ניצלה את האירוע לארגון הפגנה למען זכויות העובדים והגבלת יום העבודה. ההפגנה נקבעה לחג ההודיה הקנדי (שנחוג אז בתאריך שונה מהמקובל היום בקנדה).

ב-1884, בעקבות המאבק המוצלח בקנדה, קבעה הפדרציה של ארגוני העובדים בארה"ב (Federation of Organized Trades and Labor Unions) את 1 במאי 1886 כמעין אולטימטום בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. כיוון שדרישת איגודי העובדים האמריקניים לא נענתה עד לתאריך שקבעו, הם פתחו בשביתה כללית. ב-4 במאי 1886, בעיר שיקגו הידרדרו ההפגנות שליוו את השביתה למהומות, שבהן נהרגו פועלים מפגינים ושוטרים. מהומות אלה מכונות "מהומות היימרקט". בעקבות ההפגנות, שהסתיימו במותם של כ-60 מפגינים ו-7 שוטרים, הפכה התנועה הסוציאליסטית את הדגל האדום לסמלה הרשמי, לזכר "דם מעמד הפועלים שנשפך".

לזכר אירועים אלה קבעה הוועידה הראשונה של האיטרנציונל השני, שנערכה בפריז ביולי 1889, את האחד במאי כיום הפועלים הבינלאומי. מאז 1890 מצוין היום במדינות רבות. בוועידה השנייה של האינטרנציונל, שנערכה בבריסל ב-1891, התקבלה ההחלטה שביום הפועלים יתארגנו הפגנות בעלות אופי כלכלי בלבד, ואף נקבעה השבתת העבודה לאותו היום, בהתאם לתנאים.

ב-1 במאי 1892 ציינו פועלי האימפריה הרוסית היהודים לראשונה את יום הפועלים, בווילנה.

משטרים טוטליטריים בעלי גון סוציאליסטי כזה או אחר אימצו את האחד במאי כיום חג. המפלגה הנאצית בגרמניה, לאחר עלייתה לשלטון בשנות ה-30 של המאה ה-20, קבעה את האחד במאי כיום חג לאומי שנקרא "יום העבודה", אולם במקביל אסרה על הפגנות של ארגוני השמאל ופירקה את ארגוני העובדים שלא היו קשורים למפלגה הנאצית. גם בבריה"מ נקבע האחד במאי כחג הלאומי והעיקרי במדינה. בארץ, הוחג מ-1906 ומשנת 1921 לאחר ייסוד ההסתדרות כחגה של ההסתדרות.

היווצרותו של מעמד הפועלים:

המהפכה התעשייתית שהחלה באמצע המאה ה-19 שינתה באורח קיצוני את פניה של החברה ביבשת אירופה ובאמריקה. היא שינתה באופן קיצוני את מבנה החברה: עד אז האוכלוסיה נחלקה לשלוש קבוצות: אצולה, בורגנות ואיכרות (לעיתים גם הכמורה). עפ"י חוק לכל קבוצה היו זכויות ופריבילגיות משלה, והאדם, מיום לידתו, לא יכול היה לעבור מקבוצה לקבוצה.

המהפכה התעשייתית החלישה מאד את מעמד האצולה וצימצמה באורח דרסטי את האיכרות משום שעם המהפכה התעשייתית החלה הגירה מאסיבית של איכרים לערים לעבוד במפעלים החדשים. וכך, במקום האיכרות, נולד מעמד פועלים עירוני שגדל בהתמדה וזאת לצד התחזקותה של הבורגנות שעמדה מאחורי המהפך התעשייתי והיא הפכה לקבוצה החזקה והשלטת. הבורגנות הייתה איפוא הנהנית העיקרית מהמבנה החדש של החברה. המאה ה-19 נחשבה איפוא כמאה של הבורגנות. האצולה נחלשה מאד מהצמצום הדרסטי של מספר האיכרים שעבדו כאריסים בנחלות האצילים, ואלה מצבם הכלכלי התערער מאד.

האידיאולוגיה השמרנית-ליברלית הייתה לדגל אותו נשאה הבורגנות והיא נתנה את הטון במדינות בארצות אירופה ואמריקה. הבורגנות הפכה לקפיטליזם למי שעמדו מאחורי המהפכה התעשייתית והפכו לגורם השולט במדינה. המאה ה-19 נחשבת איפוא למאה של הבורגנות: כוחה הכלכלי, היקפה וזכויותיה הפוליטיות נמצאו בקו עלייה מתמיד.

המפלגות שהקימה – שמרנים וליברלים – היו נותני הטון במדיניות. אך לצידה, אמנם מתחתיה, הלך וצמח מעמד הפועלים – הפרולטריון – שחיזק גם הוא בהתמדה את מעמדו הפוליטי.

הסוציאליזם

מי היו בתחילה היריב העיקרי של הפועלים? האצולה או הבורגנות, עד שהתקבלה החלטה, כי בשלב הראשון על הפועלים לשתף פעולה עם הבורגנות כנגד האצולה והמונרכיה הישנה. רק בשלב השני לעבור למאבק נגד הבורגנות: בין בעלי ההון הקפיטליסטים, ובין חסרי ההון הפרולטרים. זאת עד שהאחרונים – הפרולטרים ינצחו. גישה זו קבע קרל מרקס בשותפות עם פרידריך אנגלס. השניים יסדו ב-1847 את "ברית הקומוניסטים", וניסחו את מצעם "במניפסט (מנשר) הקומוניסטי" בראשית 1848.

קטעים מהמניפסט

"ההיסטוריה של כל החברות עד כה, היא היסטוריה של מלחמה מעמדית. מדכאים ומדוכאים עמדו תמיד זה מול זה וניהלו מאבק מתמיד, לעיתים נסתר ולעיתים גלוי, שהסתיים תמיד בשינוי מהפכני של החברה כולה, או בשקיעה של המעמדות הנאבקים יחדיו".

"העידן שלנו, הוא עידן הבורגנות, מצטיין בכך שניגודי המעמדות בו נעשים ברורים יותר. החברה כולה התחלקה יותר ויותר לשני מעמדות עוינים זה לזה, לשני מעמדות גדולים בעימות ישיר – בורגנות ופרולטריון".

"הבורגנות מילאה בהיסטוריה תפקיד מהפכני ביותר בכל מקום שהיא הגיעה לשלטון, שם היא מוטטה את המשטרים הפיאודליים. אולם הנשק שבאמצעותו היכתה הבורגנות את הפיאודליזם, מופנה עתה נגד הבורגנות עצמה.

הווה אומר שאמצעי הייצור הקיימים מתגברים את המעמד המנוצל ע"י הבורגנות – אלו הפועלים.

הבורגנות לא רק יצרה את כלי הנשק שיביאו את מותה אלא היא גם יצרה את האנשים שיעשו שימוש בנשק זה נגדה – אלו הפועלים הפרולטרים. מאבקו של מעמד הפועלים מתחיל בעצם היווצרותו. זוהי מלחמת אזרחים נסתרת למחצה בתוככי החברה הקיימת, עד לאותו שלב שבו המהפכה תהפוך גלוייה, שבסופה יגיע הפרולטריון לשלטון, עקב נפילתה של הבורגנות שיתבצע באמצעים אלימים.

הקומוניסטים יכולים לסכם את התיאוריה שלהם במאמר אחד: "ביטול הקניין הפרטי".

הפרולטריון ינצל את שלטונו הפוליטי כדי ליטול מן הבורגנות את כל ההון, כדי למסור את כל אמצעי הייצור בידי המדינה.

במדינות המתקדמות יינקטו באופן כללי הצעדים הבאים:

הלאמת הקרקע, מיסים פרוגרסיביים גבוהים, ביטול זכות הירושה, ריכוז התחבורה בידי המדינה.

במקום החברה הבורגנית הישנה, על מעמדותיה וניגודי המעמדות שבה, תיווצר אגודה שבה תהיה ההתפתחות החופשית של כל אחד, התנאי להתפתחות החופשית של הכלל.

הקומוניסטים מכריזים בגלוי, שמטרותיהם יושגו אך ורק באמצעות התמוטטות אלימה של כל הסדר החברתי הקיים.

יגורו להם המעמדות השליטים מפני המהפכה הקומוניסטית. לפרולטרים אין דבר לאבד, מלבד כבליהם. להם עולם ומלואו לזכות בו. פרולטרים של כל הארצות התאחדו!

האנרכיזם – התנועה האנרכית:

אנרכיזם ביוונית – היעדר שלטון. תנועה חברתית במסגרת תנועת הפועלים, אולם אינה תנועה שיש לה חזון מדיני, מכיוון שהאנרכיזם מתנגד לקומה של מסגרת מדינית מכל סוג שהוא.

ראשית האנרכיזם בסוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים. האנרכיזם רואה במדינה את מקור הרע ומטיף לביטולה המוחלט ולאלתר והכוונה לכל מדינה.

הוגי הדעות שלה היו: קוֹרוֹפוֹטְקין ובָּאקוּנין ברוסיה, ופּרוּדוֹן בצרפת. אביו הרוחני של האנרכיזם היה ויליאם גורדון, ששלל כל חוק ושלטון מדיני. וזאת בשם חירותו המוחלטת של האדם.

האנרכיזם התפשט במיוחד בארצות אירופה שפיגרו בהתפתחותן הכלכלית, כמו: רוסיה, איטליה, וספרד. וכן בארצות בהן הייתה עדיין שכבה נרחבת של יצרנים זעירים ובעלי מלאכה שהמהפכה התעשייתית ובעקבותיה הקפיטליזם חתרו תחת קיומה.

החרדה לעתיד הצפוי לשכבה זו באוכלוסיה, היא שפיתחה שלילת המדינה כמסגרת הכפויה על הפרט. מסגרת שמקפחת את חירותו ופרנסתו.

האנרכיסטים ראו עצמם חלק בלתי נפרד ממעמד הפועלים, אולם סירבו לקבל את עקרונותיו של הסוציאליזם שקשר מאבק כלכלי עם מאבק מדיני ולכן התנגדו נציגיו באינטרנציונלים הראשון והשני להחלטות מדיניות בתובעם מאבק כלכלי בלבד.

על רקע זה הם סולקו מהאינטרנציונל השלישי.

האינטרנציונל

גוף  בינלאומי, קבוצה בינלאומית של אנשים המייצגים את מדינותיהם.

האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון ב-1864, הוקם כאיגוד של מפלגות ואירגוני פועלים סוציאליסטים בשנת 1864. כך גם האינטרנציונל השני. השלישי הפך לאינטרנציונל קומוניסטי (קומאינטרן) ופוזר ב-1943.

האינטרנציונל הרביעי נוסד ע"י חסידי טרוצקי ב-1938 כאופוזיציה לסטאלין

ולאינטרנציונל השלישי.

האינטרנציונל הסוציאליסטי נוסד ב-1951 כהתאחדות של מפלגות סוציאליסטיות המאמינות בדמוקרטיה פרלמנטרית ומתנגדות לקומוניזם ולדיקטטורה של הפרולטריון.

המנון האינטרנציונל:

האינטרנציונל, אחד מהשירים המוכרים ביותר בעולם במשך עשרות שנים. המילים המקוריות נכתבו בצרפתית ע"י ז'אן פואטיה ב-1871 והולחנו ע"י פייר דה-גיטר

ב-1888, לכבוד הקומונה הפאריזאית, לאחר המלחמה נגד פרוסיה ותורגם לעשרות שפות.

הגירסה הרוסית הייתה להמנון ברית-המועצות עד 1944. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בפקודת סטאלין, חובר המנון לאומי, אולם האינטרנציונל נותר המנון המפלגה הסובייטית. הוא מושר עד היום גם בפי סוציאליסטים, סוציאל-דמוקרטים ואנרכיסטים.

כינוס היסוד של האינטרנציונל הראשון, הייתה אסיפת העם בלונדון בספטמבר 1864, לשם הזדהות עם המרד הפולני שדוכא ע"י רוסיה. באסיפה זו נבחרה "המועצה הראשית" של  התאגדות הפועלים הבינלאומית שבראשה עמד קארל מארקס.

על המועצה הראשית הוטל לחבר את המצע והתקנון וכאן נתקבלה הצעתו של מארקס שנודעה לאחר מכן כ-"מגילת היסוד" של האינטרנציונל.

יסודותיה היו:

• שחרור הפועלים צריך להיעשות על ידיהם עצמם.
• מלחמתם תהיה לביטול כל שלטון מעמדי.
• את שחרורו הכלכלי של מעמד הפועלים צריכה לבצע תנועה פוליטית שתוקם ע"י האינטרנציונל.
• שחרור הפועלים הינו כורח סוציאלי בינלאומי והוא יושג ע"י מאבק סולידארי של כל מעמד הפועלים.
• מטרת האינטרנציונל: הקמת מרכז לאיחוד ולשיתוף פעולה בין אגודות הפועלים בארצות השונות, לשם אמנציפציה מלאה של מעמד הפועלים.

למגילת היסוד צורף תקנון זמני שחובר ע"י מארקס וב-1872 סופח אליה הסעיף בדבר תפקידיהם הפוליטיים של מפלגות הפועלים העצמאיות, כמכשיר למלחמה במנצלים ובשלטון.

מפלגת הפועלים בארצות השונות הוכרזו כסקציות של האינטרנציונל. כבר

באינטרנציונל הראשון – המייסד החלו הוויכוחים בין מי שתבעו שהאינט. ותנועת הפועלים בכלל יפעלו רק בתחום הכלכלי, לבין אלה, ומארקס בראשם, שעמדו על כך שהפועלים בכל מדינה יהיו מעורבים גם בתחום הפוליטי, על מנת שתוקמנה ממשלות שתהיינה מחוייבות להגשמת האינטרסים של הפועלים במדינתן.

בשנות קיומו של האינטרנציונל הראשון 1864 – 1872 התקיימו חמש ועידות שבהן השתתפו נציגים של רבבות פועלים שבמרוצת השנים היו למאות אלפים ולמיליונים.

האינטרנציונל השני 1880 – 1914

התאחדות בינלאומית של ארגוני הפועלים והמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, ניתן לו השם אינטרנציונל הפועלים הסוציאליסטי.

בשנות ה-70 וה-80 התרחש באירופה המערבית והמרכזית ובפרט בגרמניה תהליך של תיעוש מזורז. בתקופה זו הוקמו מפלגות פועלים המוניות, כמו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (1875), מפלגת הפועלים הסוציאליסטית בארה"ב (1877), מפלגת הפועלים של צרפת (1879) והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית (1889).

קונגרס פועלים בינלאומי – במסגרת האינטרנציונל השני, נתכנס בפריס ביולי 1889, בהשראתם של פרידריך אנגלס ואוגוסט בֶּבֶּל מנהיג המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית. השתתפו בו 400 צירים מרוב ארצות אירופה והיה זה האינטרנציונל הסוציאליסטי האחרון לפני הפילוגים.

האנרכיסטים: (באקונין, מייסד המפלגה ברוסיה).

תחילה השתתפו באינטרנציונל השני גם חברי התנועה האנרכיסטית אשר שללו את המאבק הפוליטי. כבר בקונגרס היסוד התחולל ויכוח איתם, אולם הרוב החליט על הצורך בהקמת מפלגות סוציאליסטיות המוניות למטרה של מלחמה מדינית, שתכליתה תפיסת השלטון בידי הפרולטריון.

בקונגרס של האינטרנציונל השלישי (1893) גונו האנרכיסטים והוחלט כי לאינטרנציונל רשאיות להשתייך רק המפלגות התומכות במאבק הפוליטי. ובקונגרס של האינטרנציונל השלישי האנרכיסטים הוצאו מהאינטרנציונל. נקבע כי רשאיות להשתייך רק המפלגות התומכות במאבק פוליטי והמרקסיזם הפך לתורה השלטת באינטרנציונל.

אולם כבר במאה ה-19 נתגלעו בקיעים באחדות הרעיונית הזו. הרביזיוניסטים מיסודו של אדוארד ברנשטיין, ממנהיגי הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, שלל את המהפכה וגרס כי רק מעבר "אורגאני" ללא זעזועים פוליטיים וצבאיים, בכוחו להעביר את הקפיטליזם לסוציאליזם. הוא הטיף לרפורמות במשטרים הקיימים שיושגו בעיקר ב-"מהפכה פארלמנטרית". כלומר רפורמיזם ולא סוציאליזם מהפכני.

בתקופה הממושכת של התפתחות שליווה ביבשת אירופה, כאשר המאבק המדיני זרם באפיקים פארלמנטאריים, ניטל העוקץ המהפכני מן התנועה הסוציאליסטית בפעולתה היומיומית.

את כשלונו המוחץ ספג האינטרנציונל השני, כאשר הפועלים בעלי הכרה סוציאליסטית הצטרפו לגל הלאומנות שפשט במדינות אירופה ובעטיו פרצה מלחה"ע הראשונה (1914), כאשר הפועלים התגייסו במדינותיהם ולחמו אלו באלו.

האינטרנציונל השלישי (1919 – 1944 )

נודע גם בשמו: האינטרנציונל הקומוניסטי (קומאינטרן). הפעם זו התאחדות בינלאומית של המפלגות הקומוניסטיות.

את הרעיון בדבר הקמתו של האינטרנציונל השלישי העלה לראשונה לנין ולדימיר איליץ עוד בסוף 1914. לאחר פרוץ מלחה"ע הראשונה והתמוטטות האינטרנציונל השני, כאשר כמעט כל המפלגות הסוציאליסטיות תמכו בממשלות הלוחמות. השמאל באינטרנציונל השני תמך בהצעתו של לנין להקמת האינטרנציונל השלישי. בעקבות מהפכת פברואר ברוסיה, נערכה בברלין באפריל 1917 שביתה של 300 אלף פועלי מתכת שהעלו תביעות כלכליות ומדיניות. בקיץ פשטו השביתות לחלקים אחרים של גרמניה – 2 מיליון שובתים. גם בצי הגרמני החלה תסיסה. גל השביתות גאה גם באנגליה ובצרפת.

נצחון מהפכת אוקטובר ברוסיה עשה רושם עצום בעולם המזועזע עקב המלחמה וסערה מהפכנית פשטה ברחבי אירופה, בצד מהפכת הפועלים בפינלנד (ינואר 1918), "מרידת האורז" ביפן (אוקטובר 1918) ולבסוף התמוטטות האימפריה ההאבסבורגית ומהפכת נובמבר בגרמניה.

במרוצת 1918 קמו מפלגות קומוניסטיות בארגנטינה, פינלנד, אוסטריה והונגריה (כאן הוקמה ממשלה קומוניסטית קצרת ימים), בגרמניה ובפולין.

המהפכה ברוסיה הייתה בעיני לנין ראשיתה של מהפכה באירופה, שבה ראה גם ערובה עיקרית להתבססות השלטון הסובייטי ברוסיה. וכתנאי להצלחתה ראה לנין הקמת מפלגות מהפכניות לפי דוגמת המפלגה הבולשביקית.

האינטרנציונל השלישי נועד לסייע לייסודן המהיר ולקיומן של מפלגות כאלה, שתוכלנה לנצל את הקוניוקטורה המהפכנית לתפוס את השלטון ולכונן בארצותיהן דיקטטורה של הפרולטריון.

בינואר 1918 התכנסה בלנינגרד התייעצות של נציגי קבוצות שמאליות שבמפלגות הסוציאליסטיות, בה הוחלט על כינוס בינלאומי של אינטרנציונליסטים מהפכניים. ההשתתפות בו הותנתה בהסכמה מראש למאבק מהפכני נגד הממשלות ובתמיכה במהפכת אוקטובר ובשלטון הסובייטי.

בינואר 1919 במוסקבה, הוחלט לקרוא לכנס קומוניסטי בינלאומי לשם ייסוד אינטרנציונל חדש.

ועידת היסוד של האינטרנציונל השלישי נערכה במוסקבה במרץ 1919, בהשתתפות 51 צירים משלושים ארצות באירופה, אמריקה ונציגים מסין, קוריאה ותורכיה.

ההחלטה על ייסוד האינטרנציונל השלישי נתקבלה בניגוד לדעתו של נציג המפלגה הקומוניסטית

הפגנת אחד במאי בארץ, בשנת 1937.

הגרמנית, שביקש לדחות את ההחלטה עד להתחזקותן ולהתארגנותן של המפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם.

האינטרנציונל החדש וכל הסניפים הארציים שלו קיבלו את התואר "קומוניסטי". זאת בעקבות המפלגה הבולשביקית ברוסיה, שהחליפה את שמה ל-"מפלגה הקומוניסטית של רוסיה". זאת כדי להיבדל מהמפלגות הרפורמיסטיות שנקראו "סוציאל-דמוקרטיות" או "סוציאליסטיות". לאחר הקונגרס וייסוד האינטרנציונל השלישי – הקומוניסטי נוסדו מפלגות קומוניסטיות רבות ברחבי העולם.

הנסיונות לשיתוף פעולה בין האינטרנציונל הקומוניסטי והאינטרנציונל הסוציאליסטי נכשלו.

ביוני 1943 פירסמה נשיאות הוועד הפועל של האינטרנציונל השלישי על פירוקו, משום שבמרוצת השנים אי אפשר לנהל את התנועה הקומוניסטית העולמית ממרכז בינלאומי אחד. למעשה פירוק האינטרנציונל השלישי נועד להקל, בשלבי מלחה"ע השנייה על הקומוניסטים לשתף פעולה עם גורמים אחרים בחזית האנטי-פאשיסטית וכן להקל על שיתוף הפעולה בין בריה"מ ומעצמות המערב במלחמה נגד הציר הנאצי-פאשיסטי.

האינטרנציונל הרביעי (או האינטרנציונל הטרוצקיסטי)

ארגון בינלאומי של קבוצות טרוצקיסטיות, שנוסד בפאריז ב-1938, ביוזמתו של ליאון (לייב) טרוצקי, לאחר שהאופוזיציה שבראשותו הוצאה מתוך המפלגות הקומוניסטיות והוקעה על ידיהן כאוייבי המהפכה.

האינטרנציונל הרביעי ראה את בריה"מ והמפלגות הקומוניסטיות הרשמיות כצורה מנוונת של הקומוניזם, הבולמים את קידום המהפכה הסוציאליסטית בעולם. עם זאת במלחמת העולם תמכו הטרוצקיסטים בעד הגנה בלתי מסוייגת על בריה"מ.

בו בזמן פעלו הטרוצקיסטים למימוש "המהפכה המתמדת" העולמית בכל הארצות הקפיטליסטיות, שעה שסטאלין התמקד בראש ובראשונה בענייניה של בריה"מ.

האינטרנציונל הרביעי לא ראה עצמו כהתאגדות עולמית, בינלאומית, של מפלגות, כי אם כמפלגה עולמית אשר יש לה חטיבות לטומיות ב-30 ארצות.

האינטרנציונל הסוציאליסטי

הארגון הבינלאומי של המפלגות הסוציאליסטיות החותרות להגשמת "סוציאליזם דמוקרטי", נוסד ביולי 1951 בהשתתפות נציגים מ-34 מפלגות סוציאליסטיות ולהן

כ- 10 מיליון חברים.

מפא"י הינה חברה פעילה בהאינטרנציונל הסוציאליסטי וכן ב"מועצה הסוציאליסטית האסיינית".