השיבה לנחלת אבות והשאלה הערבית

השיבה לנחלת אבות  –  והשאלה הערבית

לקט מקורות

                                          " הסופות בנגב"                                        

העלייה לארץ ישראל מראשית שנות השמונים של המאה הי"ט יצגה ברובה הגדול ציבור שונה מבני היישוב היהודי שהתגוררו בארץ (שלימים כונו 'היישוב הישן'). בכך נפתחה תקופה חדשה בתולדותיו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

אין חולקים כי הדחף העיקרי לעלייה היווה פועל יוצא ממאורעות הדמים – הפוגרומים שהתחוללו ברוסיה הצארית, שהחלו לאחר הירצחו של הצאר אלכסנדר השני במרץ 1881 ונמשכו בהפסקות עד קיץ 1882. הפוגרומים התחוללו בעיקרם בדרומה של רוסיה באיזור 'תחום המושב' בו נתרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית. לכן הם כונו לימים "הסופות בנגב".

השבר הגדול שפקד את המוני בית ישראל בעטיים גרם לבריחה מבוהלת של רבבות למערב אירופה על מנת להגר מכאן לארצות שמעבר לים – בעיקר לארצות הברית. רק זרם דק, אחוז זעום של מהגרים, החליטו לשים פעמיהם לארץ ישראל. כך החלה 'העלייה הראשונה'.

מוטיב הגאולה                         

העולים, חלקם עשו זאת מטעמים דתיים ולאומיים וחלקם מסיבות חומריות בהנחה שיוכלו להיקלט בארץ. אולם משום שכאן לא היו אז תנאים אלמנטאריים לכך מרביתם של האחרונים ירדו ממנה כעבור זמן קצר.

מי שעלו מטעמים לאומיים ודתיים ייסדו את המושבות הראשונות שלימים נודעו כמושבות העלייה הראשונה. רבים מקרב העולים היו שומרי דת ומצוות שראו בפועלם זה את מוטיב הגאולה: גאולה אישית מצרת הנכר והגלות והיכולת לקיים את המצוות התלויות בארץ: שמיטה, תרומות ומעשרות.

אולם מעל לכל, קיום המצווה המפורשת בתורה – גאולת האדמה בארץ הקודש. גאולת האדמה מידיהם של זרים – נכרים שכבשוה לאחר שבניה גלו ממנה. אדמת ארץ ישראל נתפסה במורשת ישראל כישות חיה ולכן כאשר בניה נטשוה היא חשה עצמה נבגדת וכאשר נכרים יושבים עליה הם מטמאים אותה. והדברים נאמרים מפורשות בתורה.

בספר ויקרא פרק י"ח :" אל תיטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה".

" ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קָאָה את הגוי אשר היה לפניכם".

השיבה לנחלת אבות מטרתה איפוא כפולה, להיגאל מהישיבה בנכר ולגאול את אדמת ארץ ישראל מהטומאה שהטילו בה נכרים. העולים לארץ הקודש גאולים הם, כדבריו של הנביא ישעיהו בפרק ל"ה: "והיה שם מסלול ודרך, ודרך הקודש יקרא לה..",

"ולא יהיה שם אריה, ופריץ- חיות בל יעלנה והלכו שם גאולים".

" כי כה אמר ה', חינם נמכרתם ולא בכסף תיגאלו".

על מנת לבטא את הכמיהה לעלות לארץ הקודש ולהיאחז באדמתה בחרתי לצטט מזיכרונותיו של הרב יוסף צבי פאליק. הרב פאליק עלה ארצה בעודו ילד בגיל עשר שנים עם בני משפחתו. אביו הרב חיים פאליק עמד בראש חבורה מהעיירה מוינעשט ברומניה שעלתה לארץ הקודש בשלהי שנת 1881. החבורה הפליגה מרומניה בספינה 'טטיס' בצוותא עם חבורה שהתקבצה מכמה ערים ברומניה. החבורה ממוינעשט תייסד את המושבה ראש פינה והחבורה השנייה את זכרון יעקב. משפחתו תעבור אחר זמן קצר לזכרון יעקב ואביו יכהן בה כרב, הראשון במספר, של המושבה.

החבורה ממוינעשט ציידה שני שליחים מחבריה בסכום כסף שנאסף מהחברים והללו הפליגו לארץ ישראל על מנת לקנות לחבריה נחלה בטרם יעלו ארצה. בארץ ניהלו השניים משא ומתן עם מי שקנו אדמה מערביי הכפר ג'עונה – במורדותיו המזרחיים של הר כנען. היתה זו קבוצה קטנה של צעירים בני היישוב הישן בצפת שנאחזה במקום בשנת 1878 וייסדה את "גיא אוני". למרבה הצער הם לא החזיקו מעמד וכעבור שנתיים לערך שבו לצפת. באמצעות מתווכים נפגשו שני השליחים ממוינעשט עם בא כוחם של בני החבורה מצפת ובסיומו של המשא ומתן רכשו המוינעשטים את אדמת גיא אוני ומיהרו לבשר זאת לבני החבורה.

את זיכרונותיו העלה הרב יוסף צבי על הכתב בחודש חשון תרצ"ח 1938 והוא בן 68 שנים. וכך כותב הרב יוסף צבי על ההתארגנות לקראת העלייה לארץ:

"…. אחרי איזה חודשים בא אבי ז"ל ואמר לי: שמע בני יש לי עבודה בשבילך בעניין ארץ ישראל וגם תרוויח כסף. אמרתי לו, בשביל ארץ ישראל אני עובד בחינם. מה העבודה? שאלתי אותו. אמר לי, היות שבאו מכתבים מהצירים ששלחנו לקנות אדמה ונחלות בשבילנו ואלו המכתבים ששיגרו לנו, צריכים להעתיקם ולשלוח אותם לחברים בכמה מקומות ואתה יש לך כתב נאה, על כן תעתיקם ותעתיק כל פעם מכתבים שיבואו מארץ ישראל מהשני הצירים. הסכמתי ולקחתי מאבי ז"ל המכתבים ונכנסתי לחדר הפנאי לקרוא אותם מקודם. קראתי אותם וכשבאתי לאלה השורות שכתב הרב משה דוד שו"ב. שהיות שבא להכפר נ'עונה שאנשי צפת הציעו שיקנה שם את אדמתם, ראה הצבע האדום כדם של האדמה התחיל לבכות ואמר: הנה פה נשפך דם אחינו כמים ועוד רואים פה הצבע האדום . עוד לא נבלע הדם של אחינו באדמת הארץ. ובכה בדמעות שליש. גם אני כשקראתי את זאת התחלתי לבכות . (כידוע אדמת ההרים צבעה אדמדם, בלטינית "טררה רוסה").

בהמשך כותב הוא: גם אבי ז"ל אמר לי, כי כשהנאספים שמעו את כל מה שכתוב בהמכתבים כולם בכו בדמעות שליש וצעקו בקול גדול: עלה נעלה כי יכול נוכל, במסירות נפשנו, כוחנו ומאודנו! והיו שם התעוררות רבה בעניין חיבת הארץ ויישובה…ובעוד איזה שבועות היתה אסיפה גדולה ועשו סעודה, והיו שמחה וריקודים וששון עד אור הבוקר".

בהמשך מספר הרב יוסף צבי על ההפלגה ארצה: "…רק יצאה האוניה מזמירנה (במהלך ההפלגה עגנה הספינה בנמל איזמיר בתורכיה) נתאספו כל הגברים למקום אחד, להקומה התחתונה, והיו שם אסיפה גדולה ודיברו שם, שהיות שאנחנו קרובים לארצנו הקדושה צריכין אנחנו ללמוד הלכות שמיטה, תרומות ומעשרות. ישבו כולם ביחד ואבי ז"ל לימד עמהם הלכות תרומה, מעשרות ושמיטה וכל המצוות התלויות בארץ. והיו באמת שמחה והתרוממות הרוח".

את המוטו של גאולת הארץ הטמיעו חלוצי העלייה הראשונה בממשיכי דרכם חלוצי העליות השנייה והשלישית. כך שבטרמינולוגיה הציונית כמעט שלא השתמשו במינוח של רכישת אדמות או קניית אדמות , אלא דובר ונכתב אודות גאולת האדמה.

בין מי שקנו את שמם כגואלי האדמה נודעו: יהושע אוסובצקי, חיים מרגליות קלווריסקי ויהושע חנקין, שרכשו עבור ההתיישבות העברית בשלהי המאה ה19 ובראשית המאה ה20 שטחי קרקע נרחבים . יהושע חנקין למשל נודע בהיסטוריה הציונית כמי שגאל את אדמות עמק יזרעאל.

יסלחו לי הקוראים אם אצטט שני בתי שיר שנחקקו בזיכרוני חרף השנים הרבות מאוד שחלפו מאז. הבית הראשון היה כעין המנון לקופסת הקרן הקיימת, שנפתח במילים: ,אַת קופסה קופסתנו אַת גואלת אדמתנו, אַת מרבה שדות בכפר אילנות בגיא בהר".

והבית הראשון של השיר הבא: "אספר לך ילדה וגם לך הילד איך בארץ ישראל אדמה נגאלת. דונם פה ודונם שם רגב אחר רגב, כך נבנית אדמת העם מצפון עד נגב".

בקיץ 1881 החלו להיווסד ברוסיה וברומניה אגודות ליישוב ארץ ישראל שנודעו כאגודות "חובבי ציון". ברומניה בלבד נוסדו אז כשלושים אגודות אולם רק שתיים מהן הקימו מושבות בארץ. האגודה הראשונה שנשאה את השם "חובבי ציון" נוסדה בעיר סובאלק  שעל גבול ליטא פולין. בשלהי שנת 1881 או בתחילת 1882 הגיע ארצה בשליחות אגודה מהעיר קרמנצו'ג ברוסיה נציג מוכשר ונלהב, זלמן לבונטין שמו, שרכש עבור שולחיו את אדמות עיון קרא עליה הוקמה בקיץ 1882 המושבה ראשון לציון, הראשונה  מבין מושבות העלייה הראשונה. (אם איננו רואים בעלייתם של מייסדי פתח תקוה בשנת 1878 את הראשונים, מאחר שהם נטשו את נחלתם באורח זמני בעטיין של הביצות הממאירות והמלריה שעשתה בהם שמות).

באותה תקופה נעשו ניסיונות לרתום את חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) למפעל ההתיישבות בארץ  אולם ראשיה דחו את הפניות בהשיבם, כי הם משקיעים מאמצים רבים בסיוע להמוני הפליטים שיצאו בבהלה מרוסיה.  כידוע היה זה הבארון אדמונד דה רוטשילד שנרתם למשימה בהצילו מקריסה את מפעל ההתיישבות בארץ שהיה בחיתוליו.

תקוות וחלומות  שנתפוגגו     

תורכיה העות'מאנית – שלטון עוין                                  

המציאות בה נתקלו חלוצי העלייה הראשונה הן בדרכם ארצה והן לאחר שנכנסו אליה טפחה על פניהם. השלטונות העות'מאניים, אז שליטי הארץ,  התייחסו בחשד למגמתם ולתוכניותיהם של הבאים. השלטון המרכזי בקושטא חשש, ומבחינתו בצדק, מפני היווצרות בעיה לאומית חדשה באימפריה התורכית – העות'מאנית רבת הלאומים, כזו שתתווסף למסכת הסכסוכים הלאומיים שנתגלעו אותן שנים על רקע התביעה להיפרדות של אותם לאומים מהממלכה העות'מאנית וחתירתם לעצמאות, כמו: היוונים, העמים בבלקן, הרומנים ואף הערבים. לכן ככל שגבר הלחץ של עליית יהודים, בעיקר ממזרח אירופה, גברה בקרב השלטונות המגמה לעצור זאת בכל דרך. ההוראות שפרסם הממשל המרכזי בקושטא היו חד משמעיות, למנוע מיהודים מרוסיה ומרומניה להיכנס לארץ  לרכוש כאן אדמות ולהקים עליהן יישובים חדשים.

באפריל 1882, כשהחלה ההתעוררות לעלייה ארצה מרוסיה ומרומניה, פירסם הקונסול הכללי של תורכיה באודסה הודעה שנתלתה על דלת לשכתו אשר בה נכתב, כי נאסר על יהודים להשתקע בארץ ישראל בכל דרך שהיא. עם זאת, נאמר בהודעה, מותר להם להגר לשאר חלקי הממלכה ולהשתקע בה, אולם בתנאי שיקבלו את האזרחות העות'מאנית וימלאו חובתם כאזרחים עות'מאנים על כל המשתמע מכך. בדיעבד יודעים אנו שהיתה זו ההודעה הרשמית הראשונה אודות מדיניותה של תורכיה בנושא זה.

במציאות בה נמצאה אותן שנים האימפריה התורכית, בשלבים מתקדמים של התפוררות פנימית ושחיתות רבה, היישום בשטח של הוראות 'השער העליון' בקושטא היה בידי מושלי החבלים והמחוזות, כמו גם בידיהם של מפקדי המשטרה והז'נדרמריה. אגב, יותר ממחציתם לא היו תורכים ובארץ ישראל הם היו ערבים, מהם בעלי השקפה לאומנית.

עקיפת מדיניות השלטון המרכזי בכל הקשור ברכישת אדמות חקלאיות על ידי מי שלא היו אזרחים עותמ'אנים בעיקר היהודים וכן רישומם בספרי האחוזה ובניית בתי מגורים ביישובים שהוקמו על אותן אדמות, כל אלה תלויים היו 'ברצונם הטוב' של השלטונות המקומיים וכאן ל'בקשישים' היתה עדנה. נדרשו לכך סכומי כסף נכבדים והמעמד של מי שעמד מאחוריהם. במבט לאחור, אין ספק שללא ידו הפתוחה של הבארון רוטשילד ומעמדה המיוחד של משפחת רוטשילד באירופה לא ניתן היה להמשיך בפעילות התיישבותית בארץ  כל עוד היא נשלטה על ידי תורכיה. לא כאן ניתן לפרוש את היריעה הרחבה ממנה ניתן ללמוד אודות המאמצים המרובים והתחכום הרב שליוו את הקמתן של כל מושבות העלייה הראשונה.

בחרתי לצטט לעניין זה שני דיווחים של מי שכיהנו באותן שנים כקונסולים של גרמניה בארץ . המכתב הבא ממוען לקאנצלר גרמניה הנסיך אוטו פון ביסמארק.

א. מיוליוס רייטץ הקונסול הכללי של גרמניה בארץ,  מחודש יולי 1882 .

"אל הוד מעלתו הרוזן ביסמארק .

הנדון: איסור התיישבות יהודים בפלשתינה".

"לפני זמן מה הודיעו למושל פלשתינה מטעם השלטון המרכזי בקושטא, כי הממשלה העות'מאנית החליטה שלא להתיר התיישבות יהודים בפלשתינה . המושל לא מילא אחר ההודעה הזו משום שלא  היו בה פרטים על דרכי הביצוע. משום כך הגיע  בארבעת החודשים האחרונים מספר ניכר של מהגרים מרוסיה בלא הפרעה מצד השלטונות. אבל בואן של כחמישים משפחות פליטים מרוסיה עוכב. הסיבה כנראה, תשומת לב המושל לסכנה של הצפת הארץ על ידי משפחות מהגרים. המושל הודיע רשמית לקונסול הכללי הרוסי, שלפי הוראת השער העליון בקושטא נאסרה כניסתם של יהודים מרוסיה לפלשתינה".

ב. מפאול פון –טישנדורף הקונסול הכללי של גרמניה שישב בירושלים. השנה: 1897 .

"אל קאנצלר הרייך – ברלין"

"גידולה של האוכלוסייה היהודית בפלשתינה על ידי הגירת יהודים זרים אליה בדיוק בעשור האחרון, לא זו בלבד שלא התעודדה על ידי הממשלה התורכית, אלא גם עוכבה ככל האפשר על ידי איסורים שהוטלו על הגירה זו ועל רכישת נדל"ן. זאת אף על פי ששטחים ניכרים פנויים עדיין להתיישבות ואף על פי שהכנסות הממשלה גדלו במידה ניכרת על ידי הכנסות המיסים מן המושבות היהודיות שנוסדו לפני זמן רב. בכל זאת הועמדו מכשולים בפני ייסוד מושבות חדשות, כגון האיסור על רכישת אדמות מירי (אדמות חקלאיות). רק מעטים מבין המהגרים יכולים להתיישב במושבות הקיימות… ביטול חלקי של איסור רכישת נדל"ן נזקף לזכות הצעדים של גרמניה. נציגי המעצמות  האחרות לא פעלו בכיוון זה… אולם חרף כל הקשיים שנערמו בפני היהודים, לא זו בלבד שגדל מספר המהגרים. כל זה הודות לעקיפה יעילה של האיסורים השונים, אלא גם נתחזקה מאוד השפעת היהודים וביטחונם העצמי".

השיקולים של מעצמות המערב לסייע לעקיפת האיסורים של השלטונות באשר לכניסתם של עולים יהודים לארץ, לרכישת אדמות חקלאיות על ידם ולהקמת מושבות, לא נבעו מטעמים הומניטאריים אלא משיקולים קרים של קוניוקטורה פוליטית. כך גם אותה מדינה, שבתקופה מסוימת סייעה, יכולה היתה לפתע לעמוד מהצד. המצב היה נזיל מאוד, רגיש מאוד ונתון ללחצים ולאינטרסים שונים של כל מדינה ממדינות המערב שתורכיה פושטת הרגל נאלצה להתחשב בה.

המושבות הראשונות כמו: פתח תקוה, זכרון יעקב, ראש פינה, יסוד המעלה וגדרה , נאלצו לנהל מאבקים ממושכים עם השלטונות להקמת בתי המגורים במושבה ולמנוע הריסתם של אלה שנבנו ללא היתר רשמי. משפטים רבים נוהלו על הבנייה 'הבלתי חוקית' במושבות וממון רב הושקע במתן הבקשישים לכל הנוגעים בדבר. רבות סופר אודות חוק ששרר בתחום זה , שאין הורסים בית שנבנה ללא התר אם הוא כוסה בגג למרות שבנייתו טרם הושלמה. ואכן כך נהגו, מיהרו לבנות את השלד ולכסותו בגג. לימים הוברר שחוק כזה לא היה ולא נברא. למפקחים מטעם השלטונות היה נוח לאשר בשתיקה את קיומו ולא לתבוע הריסתו של המבנה באם שקלו לידיהם 'דמי לא יחרץ'.

היה כאן מעין משחק של חתול ועכבר שהיו לו כללים ברורים הידועים לשני הצדדים. רק לעיתים רחוקות נמצאו במסדרונות הממשל כאלו שסירבו לקבל שוחד ואיתם אכן קשה היה להסתדר. אחד המאפיינים של כל העליות לארץ היתה המודעות בצורך למהר ולקבוע עובדות בשטח, מה שהקל אחרי כן את המשא ומתן עם השלטונות העות'מאנים ומאוחר יותר  גם עם שלטונות המנדט הבריטי, אם כי בפרמטרים שונים בהרבה. הצד השווה בכל העליות על הקרקע והקמתם של יישובים חקלאיים בארץ , הן בתקופת השלטון העות'מאני והן בשנות המנדט הבריטי היה, של 'דונם ועוד דונם, בית ועוד בית פרה ועוד פרה'.

אל לנו לשכוח כי מאבק עקשני ומתמשך, לעיתים סמוי ולעיתים גלוי היה עם שכנינו הערבים. ועל כך בעמודים הבאים.

 

הערבים בארץ ישראל – זעם הנישול                     

למן ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נתגלעו סכסוכים, בדרך כלל על רקע מקומי, בין המתיישבים היהודים לשכניהם הערבים. מרביתם היו סכסוכי קרקעות וחלקם סכסוכים על מקורות מים ושטחי מרעה.

למרבה הצער הרוב המכריע של האדמות החקלאיות בארץ היו בבעלותם של אפנדים עשירים. לדוגמה: כל אדמות עמק יזרעאל – המזרחי והמערבי – עשרות אלפי דונמים שהיו בבעלותה של משפחה אחת עתירת ממון, היא משפחת סורסוק. אותם אפנדים עשירים שישבו בדרך כל בערים כמו: בטבריה ובצפת, בעכו, בצור ובצידון ואף בבירות התעשרו בדרכי עושק ומרמה. בהיותם מקורבים לשלטונות ניתן היה להם לרכוש אדמות ממשלה במחירים מוזלים. מהן היו אדמות שהופקעו על ידי השלטונות מפלאחים שהתקשו בתשלום מיסיהם ומהן אדמות שעברו לבעלותם מפלאחים עניים שלוו מהם סכומי כסף בריבית קצוצה ונבצר היה מהם להחזיר את חובם. והיו לא מעט מקרים שהאפנדי העשיר שהיו לו מהלכים במסדרונות השלטון 'ניאות' להעניק את חסותו לפלאח שנאנק תחת נגישות השלטונות ולקבל את אדמותיו של הפלאח 'כפיקדון' לפרק זמן מוגבל, אולם באותו פרק זמן דאג נותן החסות להעביר את הפיקדון לבעלותו במשרד לרישום המקרקעין  ( בטאבו).

והפלאחים, אלה קצרה ידם מלהושיע ובלית ברירה היו לאריסיו של אותו תקיף בעל ממון על אדמתם הם. ביודעם שאין להם כל אפשרות וכל סיכוי להתמודד עם אותם תקיפים המקורבים לשלטון כבשו את זעמם והרכינו את ראשם, שהרי האדמה אותה עיבדו כאריסים נגזלה מהם. במרוצת שנות השלטון העות'מאני בארץ  ישראל שנמשך כמה מאות שנים עברו כפרים שלמים לרשותם הבלעדית של אותם בעלי ממון ושררה.

לכן כשהחלו יהודים לעלות ארצה שלא על מנת למות בה אלא על מנת לחיות בה כחקלאים עובדי אדמה יכלו הם לרכוש קרקע אך ורק מאותם אפנדים עשירים ובכסף מלא. המוכרים ביודעם שהחוק העות'מאני אוסר על יהודים לקנות קרקע בארץ ישראל, לא טרחו כלל לסלק מהשטחים שמכרו את אותם פלאחים שעיבדון כאריסים הם ואבותיהם, ועתה נושלו מהם לפתע  על ידי היאהוד, אלה שבאו לכאן ממרחקים ועתה גזלו לא רק את אדמתם אלא גם את מקור פרנסתם. והרוכשים, לבד מכך שקנו את האדמה מהאפנדי במחיר מלא, העניקו פיצוי כספי לאריסים המנושלים ובלבד שיפנו את השטח בלא לעורר מהומות ולעורר את השלטונות 'מרבצם'. והמוכרים, אלה חיככו ידיהם בהנאה, שהיאהוד ישברו ראשיהם עם האריסים.

ומכיוון שמבעליה החדשים של הקרקע  הפלאחים לא  יראו, החלו ההתנכלויות של השכנים הערבים למושבות העבריות מיום עלותן על הקרקע. פורקן לתחושות הזעם והתסכול שקיננו בהם. הם גם סירבו להשלים עם העברתם של מעיינות ובארות שהיו בתחום האדמות שנמכרו ליהודים, כפי שסירבו להשלים עם אבדן זכויות 'החזקה' שהיו להם על שטחי מרעה. מרבית הסכסוכים היו אלימים והמתיישבים נאלצו להתמודד, מיום עלותם על הקרקע, עם בעיות של ביטחון הנפש והרכוש.  באשר למקורות מים וה'חזקה' על זכויות מרעה הסכסוכים היו לרוב עם שבטי בדווים. סכסוכים אלה נמשכו בחבלי ארץ מסוימים, כמו בגליל התחתון, גם בכל שלושים שנות המנדט הבריטי עד להקמתה של ישראל העצמאית. ככלל, גניבות ומעשי שוד לא היו מעשים שהתביישו בהם, במיוחד בקרב הבדווים. רק עם קום מדינת ישראל חל שיפור של ממש בתחומים אלה.

                              "יחוסנו אל הערביים" – השאלה הערבית                

                מאת ד"ר יצחק אפשטיין  – פורסם ב"השילוח" אב תרס"ז 1907 

 בחרתי להביא כמה מובאות מהמאמר אותו פרסם ד"ר אפשטיין היום לפני מאה וחמש שנים, אשר עם פרסומו גרם לתדהמה רבה בקרב כל החוגים בארץ שהיו קשורים בצורה זו או אחרת למפעל ההתיישבות, שלא לדבר כבר על המתיישבים עצמם. אין בדעתי לעסוק כאן בסוגיות השונות שהעלה המחבר, ברצוני רק להעיר, כי למרבה הצער כמה מהן שהעלה המחבר אז, הינן לדעתי עדיין אקטואליות גם בימינו, והקורא ישפוט אם אכן כך הם פני הדברים. תחילה  על זהותו של כותב המאמר.

יצחק אפשטיין נולד ברוסיה בשנת  1864 ונפטר בירושלים בשנת 1943 .למד ב"חדר" ובישיבה עד שנסחף בזרם ההשכלה. בהיותו בגיל 14 עבר עם בני משפחתו מעיירת מגוריו לעיר אודסה. כאן למד בבית הספר הריאלי אותו סיים בהצטיינות. כבן למשפחה ציונית ביקש להמשיך לימודיו בבית הספר הגבוה לחקלאות אף הוא באודסה אולם יהדותו היתה לו למכשול והוא נדחה.

באותם ימים הוצע לבארון אדמונד דה רוטשילד, שהיה כבר מעורב במפעל ההתיישבות בארץ, לקבל למושבותיו שישה צעירים יהודים מרוסיה אותם יעלה ארצה ואלה,לאחר שיוכשרו בעבודות החקלאיות, ישמשו מדריכים לאיכרים במושבותיו ואפשטיין נמנה על השישה. בתחילת דרכו בארץ עבד בכרמים ובמטעים בזכרון יעקב ומכאן עבר לעבוד במשתלה הניסויית ביסוד המעלה. לאחר פרק זמן עבר אפשטיין לראש פינה ובהדרכתו כאן עבדו פועלים רבים מצפת, מרביתם בני עדות המזרח אשר מהם למד אפשטיין את הלשון הערבית ואת הדיבור העברי במבטא הספרדי. כמי שדובר ערבית החל אפשטיין להתחקות אחר הבעייתיות במירקם היחסים בין היהודים לשכניהם הערבים. תוך כדי כך החל חש בצורך לחתור ליחסי שלום בין שני העמים. בעיה שהטרידה אותו כל שנות חייו.

מאחר שעוד בנעוריו גילה אפשטיין נטייה לעבודת ההוראה, ניאות להורות בבית הספר העברי בצפת שעשה אז את צעדיו הראשונים. היה זה בשנת 1891 . למרות שלא היתה לו השכלה פדגוגית ואף לא ניסיון בהוראה פיתח אז שיטת לימוד אותה השתית על עקרון השפה העברית. ספרו "עברית בעברית" ראה אור בשנת 1901 ונועד למורים שלימדו את השפה העברית בכיתות א – ג בבית הספר היסודי. בדיעבד חולל אפשטיין מהפכה בשיטת ההוראה של השפה העברית גם בארץ וגם בגולה.

בשנת 1902 נסע אפשטיין להשתלם בפדגוגיה באוניברסיטה בעיר לוזאן בשווייץ. כאן השתלם גם בפסיכולוגיה ובספרות השפות השמיות כמו גם במדעי הטבע. כאן חיבר גם את הספר "המחשבה וריבוי הלשונות", כפרויקט לקבלת התואר ד"ר.

בשנת 1919 , בתום מלחמת העולם הראשונה,שב ארצה ונתמנה למפקח על בתי הספר שפעלו אז במסגרת ההנהלה הציונית. זמן מה אחרי כן נתמנה כמנהל בית המדרש למורים ולגננות ע"ש לווינסקי ביפו.

רגישותו לבעיית היחסים בארץ בין יהודים לערבים הניעה אותו להצטרף למייסדי "ברית שלום" ששמה לה למטרה לפעול למען השכנת שלום בין יהודים לערבים.

 להלן כמה מובאות ממאמרו:                                

"בין השאלות הקשות הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת השקולה כנגד כולן, שאלת יחוסנו (יחסנו) אל הערביים שבפתרונה הנכון תלויה תקומת תקוותנו הלאומית. שאלה זו לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציוניים ובצורתה האמיתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו."

" אף על פי ששיעור המתיישבים היהודים בארץ ישראל מכלל האוכלוסייה הכפרית בשנים 1878 – 1907 לא עלה על שלושה אחוזים היתה ההתיישבות היהודית גורם מפריע ומרגיז בעיני הפלאחים הערביים. קניית הקרקעות מן האפנדים העשירים בעלי האחוזות הגדולות ומימוש הבעלות עליהן על ידי יהודים, שהיתה כרוכה בהרחקת הפלאחים שעיבדו אותן כאריסים של אותם אפנדים גרמה לא פעם לסכסוכים אלימים בינם לבין המתיישבים היהודים. אותם פלאחים גם טענו כנגד סימון  גבולות האדמה מפני שלדעתם מכרו האפנדים ליהודים שטח אדמה גדול מזה שהיה בבעלותם ושהיה  עדיין בבעלותם של אותם פלאחים. סכסוכים פרצו גם סביב שאלת זכויות המרעה וכן בשל הזרות הלשונית והתרבותית בין שתי האוכלוסיות."

"אמנם בשנים האחרונות נמלטו מפי סופרים אחדים דברים מקוטעים בנידון זה, אבל אלה היו טענות הארציים שבאו להוכיח את אי האפשרות של כל פעולה ממשית בארץ  או בירור הדברים עם התנועה הערבית. הציוניים הנאמנים לא נגעו עד עתה בשאלה מה צריך להיות יחוסנו אל הערביים כשאנו באים לקנות קרקעות בארץ ישראל, לייסד עליהן מושבות ובכלל ליישב את הארץ. בוודאי הציוניים לא נתכוונו לעבור בשתיקה על אחד מעיקרי תנאי היישוב והם לא הרגישו במציאותו. וזאת מחוסר דעתם את המדינה ואת יושביה. ועוד יותר – מהיעדר חוש עממי ומדיני.

העובדה שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו ולאחרי שלושים שנות עבודה יישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה, מוכיחה למדי את קלות הדעת השוררת בתנועתנו ומראה שעדיין אנו מרפרפים על פני העניינים ואין אנו יורדים אל תוכם ואל עיקרם.

מיום שצמחה התנועה הלאומית ועד עתה, לא חדלו העסקנים הציוניים מלהתעניין בסדרי הארץ ובחוקיה, בעוד ששאלת העם היושב בה, עובדיה ואדוניה האמיתיים עדיין לא נתעוררה."

"לכל ענייני ארצנו אנו שמים לבנו, על הכול אנו דנים ומתווכחים. את הכול אנו מהללים וגם מחללים, אך דבר אחד של מה בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה."

"כבר הגיעה השעה לשרש את הדעה המשובשת שהתפשטה בקרב הציוניים, כי בארץ ישראל יש אדמה בלתי נעבדת מחוסר ידיים עמלות ומעצלות התושבים. אין שדות שוממים. להפך, כל פלאח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת הבור הסמוכה לה אם אינה דורשת עבודה יתירה… ובכן כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה מה יעשו הפלאחים אשר את שדותיהם נקנה אנחנו? … הלא נודה כי איוולת תהיה מצדנו אם לא נדע מראש עם מי יש לנו עסק ואם לא נביא בחשבון תחילה את כוחנו שלנו ואת הכוחות שכנגדנו. אפשר לומר בהחלט שלכל הפחות בארץ ישראל אין לעת עתה שום תנועה ערבית במובן הלאומי והמדיני של המושג הזה. אבל באמת אין לעם הזה צורך בתנועה: עצום ורב הוא ואינו טעון תחיה, כי מעולם לא מת ולא חדל לחיות אף רגע. אל לנו להתגרות בלביא נרדם! אל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת. זיק אחד יתמלט ויהיה לתבערה שלא תכבה.

רחוק ממני הרעיון שבארצנו צריכים אנו להתרפס ולהיכנע לפני התושבים, אך באומץ ובעוז נוכל להכבד בתוכם ולשבת בטח במושבותינו …צדקת  פועלנו ותום דרכנו, כל עוד נחזיקה באלה גיבורים אנחנו ולא נירא מאיש. אבל אם נעזבם, שווא כוחנו וגבורתנו אין."

במאמר מציע המחבר כמה פתרונות המושתתים כולם על הבסיס כדלהלן:

" אנו באים לארצנו לתפוש שם מה שלא תפשו אחרים. להיאחז בכל המקומות שעדיין לא נאחזו בהם אחרים. למצוא מה שלא מצאו אחרים. לגלות לטובתנו ולאושר כל יושביה את העושר הטמון בשכבות אדמתה ואת הברכה הצפונה בשמיה ובשמשה. בנוגע להתנחלות נשתדל לרכוש מתחילה את כל האדמה שאינה נעבדת, מפני שהיא דורשת הכשרה פחות או יותר קשה ורבת הוצאות. חלק ארצנו זה אולי עולה בשטחו על החלק הנעבד בה. כי הוא כולל את כל אדמת ההרים והגבעות וגם בקעות ועמקים הרבה. פרוצנט (אחוז) קטן של אדמה זו לא יצלח כלל, אבל ברובה הגדול היא ראויה לנטיעות שונות ובייחוד לתאנה, לזית ולגפן, וחלק חשוב ממנה יוכשר אחרי העיזוק והסיקול גם לזרע. ובמקום שהשקאה אפשרית, אף לעיבוד אינטנסיבי."

המבקש לקרוא את המאמר בשלמותו, ימצא אותו בספר העלייה השנייה, כרך שני, מקורות.    כפי שכר ציינתי אין בדעתי לחוות דעה, לכאן או לכאן, אולם המאורעות שהתרחשו בארץ עד שנת 1943, השנה בה הד"ר אפשטיין הלך לעולמו, טפחו במידה מסוימת על פניו, וכוונתי לחלק לא מבוטל של חבלי ארץ בהם הוקמו ישובים חקלאיים על ידי יהודים. עובדה היא שלא מעט מהם נאחזו באדמות בהר כאלה שלא עובדו על ידי ערבים. שטחים שהוכשרו לנטיעות בעמל רב ובהשקעה כספית עצומה: בכפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים  בהר חברון. בקריית ענבים, מעלה החמישה ונוה אילן בהרי יהודה. במצובה, חניתה ואילון בגליל המערבי. בכל היישובים האלה נבנו טראסות במדרונות ובוצעה עבודה עצומה של עיזוק וסיקול. חשפו כמו שאמרו את האדמה מהסלעים ונטעו עליה עצי פרי. האם שכניהם הערבים ראו זאת בעין טובה?  למרבה הצער זה לא אירע.

קיץ תשע"ב  –  2012                 .

   מקורות:

* תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל – מאז העלייה הראשונה. התקופה העות'מאנית.

  חלק ראשון. עורך: ישראל קולת.

*ארץ ישראל וישובה במאה הי"ט  1777  – 1917 . מאת מרדכי אליאב.

*ספר העלייה הראשונה חלק ב' – תעודות וביוגרפיות. עורך:מרדכי אליאב.

*בדרך הראשונה לציון – מסיפורי מושבות העלייה הראשונה. מאת: רות ושאול דגן.

*ספר העלייה השנייה –חלק ב', מקורות. עורך:יהושע קניאל.

*ספר העלייה השנייה – חלק ג', אישים. עורך זאב צחור.

*זכרונות מימי קדם, מאת הרב צבי יוסף פאליק. כתב יד, מצוי באוסף שאול דגן .