"האמת בעניין פאלעסטינא"

נקודת מבט חיצונית ושונה מאד על מעשה ההתישבות הציונית בארץ ישראל

הספר ראה אור בספריית הפועלים של הפדרציה היהודית – הסוציאליסטית באמריקה – ניו-יורק 1917
תקציר הפרקים והתרגום מיידיש – שאול דגן

פתח דבר:

החיבור שלפנינו, שראה אור בניו יורק בשנת 1917, הוא מעין דין וחשבון שכתב יעקב לווין עבור "הפדרציה היהודית הסוציאליסטית של הפועלים היהודים באמריקה "".
ארגון זה הוקם באמריקה על ידי חברים מארגון ה”בונד”, שהיגרו לכאן מרוסיה הצארית בגל העלייה הגדול של היהודים ממזרח אירופה בשלהי המאה הי "ט.
ה "בונד " בשמו המלא : "אלגעמיינער יידישער ארבעטר –בונד, אין ליטע, רוסלאנד און פוילן" – " הברית העולמית של הפועלים היהודים בליטא, רוסיה ופולין ". שנת ומקום ייסודו: וילנא, אוקטובר 1897, אותה שנה בה נוסדה בבאזל שבשוויץ ההסתדרות הציונית העולמית.

לא כאן המקום לפרט מדוע שלל ארגון ה "בונד "" את הציונות והעלייה לארץ ישראל. נציין רק כי העובדה שהמושבות היהודיות בארץ הוקמו על אדמות שנרכשו מבעלי הון ערבים והאריסים שלהם שעיבדו את אותן אדמות נאלצו לרדת מהן, קוממה את חברי ה "בונד " – ארגון פועלים בעל השקפה סוציאליסטית.
חברי ה”בונד” שהיגרו לאמריקה חתרו לייסד בארץ החדשה ארגון זהה לארגון האם במזרח אירופה, בהקימם כאן את הפדרציה היהודית הסוציאליסטית שאף היא ביטאה קו אנטי ציוני. את זאת מבטא היטב א. ליטוואק במבוא לחיבור זה. ולכם הקוראים, לשם הרחבת הדעת בפרק כה חשוב בתולדות עמנו בעת החדשה, בחרתי להעלות הדברים על הכתב.
ש. ד.

הקדמה מאת א. ליטוואק:
כבר מזה זמן רב צריך היה להופיע ביידיש ספר, בו תפורסם האמת אודות הנעשה בפלשתינה. הציוניסטים שכותבים רבות על הנעשה שם מרבים במליצות ומציירים תמונה מאוד אידילית – תמונה הרחוקה מאוד מהאמת. ציוניסט המגיע לפלשתינה לביקור קצר מתבונן במתרחש סביבו במשקפיים רומנטיות ובעיקר במה שנוצץ מבחוץ.
החברות הציוניסטיות והקולוניסטים עצמם למדו במשך הזמן היטב להציג לאורחים את הצד החגיגי ומסתירים את הדלות והאביונות בהם חיים רבים מהם. והאורחים? אלה נוח להם מאוד להיות מרומים. הם הרי באו מלכתחילה לארץ הקודש כדי "לתפוס" התפעלות ולרוות נחת. האינפורמציה שהציוניסטים מפיצים בעולם נרשמת כרקלמות זולות מלאות בגוזמאות. כאן הם ממירים עובדות במליצות.
את התושבים היהודים המתגוררים זמן רב בארץ הם מחביאים ואלה פוחדים לדבר פן יבולע להם. מפני שאם הם יאמרו את האמת יוקיעו אותם כשונאי ציון.
הציוניסטים המכירים היטב את המצב העגום והמתמשך בפלשתינה, משכנעים את עצמם ואת אלה המגיעים לכאן כי בעבודה קשה יצליחו להסתדר עם השכנים הערבים ולשנות כאן את המציאות מעיקרה. מספרים לנו שהחיים בקולוניות בפלשתינה הם בגדר של גן עדן. ועוד, שפלשתינה הולכת ונהיית למרכז של תרבות יהודית ישנה – חדשה. והנה מגיע לשם איש משכיל ונבון כמו אחד העם והוא להפתעת כולם אומר את האמת (די ריינע אמת) והיא לא כל כך נעימה למאזינים. המאמרים שאחד העם פרסם בעיתונות היהודית זיעזעו את הציוניסטים בחוץ לארץ. אבל לא את כולם אפשר, כמו שאומרים, להוביל באף.

בפלשתינה רואה אור עיתון "הפועל הצעיר". זהו כתב עת של מפלגת "הפועל הצעיר" שהוקמה בפלשתינה על ידי פועלים שהצהירו שהם אינם סוציאליסטים, אבל הם חיים כסוציאליסטים גמורים. והם בעיתונם מפרסמים את האמת על הצרות הצרורות שהן נחלתם של הפועלים בחיי היומיום שלהם. ועוד, כי גם מצבם של מרבית הקולוניסטים קשה למדי. הם אינם מהססים לפרסם את האמת אלא שכל זה מתפרסם בעברית שרק מעטים מאוד בפלשתינה יודעים אותה. גם הפועלצורניקים ( חברי הפועל הצעיר) מסרבים לפרסם בעיתונם אינפורמציה ביידיש וזאת מפני שבפלשתינה מחרימים בכלל את היידיש שהיא כידוע שפתם של המוני היהודים באירופה. כך שגם לציוניסטים נאמנים בחוץ לארץ אין ידיעות אמיתיות על הנעשה בפלשתינה.
מי שמתבונן באובייקטיביות במה שנעשה עד עכשיו בפלשתינה למעלה משלושים שנים מאז שנבנו כאן הקולוניות הראשונות יגלה, שכמעט אף אחת מהן אינה עומדת על רגליה שלה ולולא התמיכה שהן מקבלות מגבירים גדולים כמו הבארון רוטשילד ספק רב אם הן היו מחזיקות מעמד.
הפרסומים המעטים ש"פועלי ציון" פרסמו שם חוברו עבור פועלים יהודים בחוץ לארץ ולצערנו לא תמצאו שם אינפורמציה מקיפה ואמיתית למדי. המצב הוא כזה שאפילו לציוניסטים נאמנים בחוץ לארץ אין ידיעות אמיתיות על הנעשה בפלשתינה. יתר על כן , בזמן האחרון יצאו בחוץ לארץ כמה פרסומים ביידיש על הנעשה בפלשתינה המיועדים לקהל הרחב, אבל אחרי שקראתי בהם הוברר לי, שהם רצופים חצאי אמיתות ואלה גרועים משקרים.

אומרים אצלנו שפלשתינה היא ארץ אבותינו ומביאים הוכחה לכך שחיים בה עד היום יהודים שהם צאצאים למי שחיו כאן ברציפות מאז ימי אבותינו. ניתן למצוא אותם בקהילות זעירות בגליל העליון בכפרים ערבים כמו: פקיעין וירון (יראון), כפר יאסיף וחצביה . יעקב לווין שביקר שם נוכח, שהם מדברים ערבית, לבושים כערבים, מאכליהם כמאכל שכניהם הערבים וכל מה שבשכניהם הערבים דבק בהם. והיהודים החיים בארץ כיום מכנים אותם יהודים – ערבים, ערבישע יידן. וישנם יהודים ספרדים צאצאים ליהודי ספרד שהיגרו לכאן מאירופה לפני מאתיים שנים לערך והם מכונים: די ספארדישע יידן -יהודים ספרדים. משלימות את התמונה שתי קהילות קטנות, האחת של יהודים שהגיעו מבוכרה והשנייה של יהודים שהגיעו מהקווקז. המתבונן בהם ייווכח, שאין בהם כמעט 'סימנים יהודיים'. תרבותם איננה יהודית וגם איננה כללית. ואני מעז לומר כי גם בתחום הדת הקשר בינם לבין המוני היהודים ביבשת אירופה הינו קלוש מאוד אם בכלל.
לכן אי אפשר שלא להגיע למסקנה שגם אם פלשתינה הייתה ארץ אבותינו, היא אינה כיום המקום הראוי, לא לנו ולא לצאצאינו.

מולם מצויים אחינו היהודים שהיגרו לפלשתינה מרוסיה, פולין ורומניה. מהם שהתיישבו בערים הישנות: צפת וטבריה, ירושלים וחברון. רובם אנשים באים בימים שהיגרו לכאן על מנת להיקבר כאן בבוא יומם באדמת הקודש. אלה, כל עיסוקם בלימוד תורה בבתי מדרש כמו בארצות מולדתם וחיים מנדבות ששולחים להם בני קהילותיהם בחוץ לארץ, אלו כספי החלוקה הידועים לשמצה שעליהם יעקב לווין מרחיב את הדיבור. וכמובן הקולוניסטים שאף הם היגרו לכאן מיבשת אירופה אשר גם אודותם פרק נרחב בחיבורו של יעקב לווין. אומר רק שיש להצטער מאוד שאנשים צעירים אלה מקרב בני עמנו שהיו חדורים אידיאלים נסעו לפלשתינה, התיישבו כאן בארץ נידחת ומפגרת והשקיעו כאן את כל אונם ומרצם ואת כל תקוותיהם וכיום לאחר שלושים שנה הם ניצבים בפני שוקת שבורה.

הקולוניזציה היהודית בפלשתינה:
מאת יעקב לווין

ראשית, מדוע ולמה נסעתי לפלשתינה.
בשנת 1911 נאלצתי לעזוב את האוניברסיטה בפטרבורג בה למדתי אגרונומיה. החלטתי ללמוד נושא זה משום שכל מאוויי היו לעבור להתגורר בכפר, בחיק הטבע, הרחק מהדוחק ומההמולה בעיר ובעיירה. אני נולדתי וגדלתי ב "תחום המושב" שם הותר ליהודים ברוסיה הצארית להתגורר. הצפיפות ב'תחום' הייתה רבה וכך גם מימדי העוני. איכשהו הסתדרתי להתגורר בפטרבורג ולהתקבל כאן לאוניברסיטה. תחילה עבר הכול כשורה אולם לאחר זמן החלו סטודנטים אנטישמים להתנכל לי ובין היתר איימו עלי שאם לא אפרוש מלימודיי הם ימסרו את שמי לשלטונות כמי ששוהה מחוץ ל"תחום המושב" בלא היתר רשמי.
לאחר עזיבתי החלטתי לבקר את המושבות היהודיות בחבל חרסון. מושבות אלו נוסדו בראשית המאה הי"ט בפקודת הצאר במטרה שיהודים יעברו לעסוק בעבודה פרודוקטיבית. מאחר שקראתי בפרסומים של הציוניסטים אודות הקולוניות היהודיות שהוקמו בפלשתינה משנת 1882 ואילך, החלטתי להגר לשם ולהשתלב באחת מהן כקולוניסט לכל דבר. החלטתי לבקר במושבות בחבל חרסון משני טעמים: להכיר מקרוב מושבה יהודית חקלאית ועל מנת להתרגל קצת לאקלים החמים בחבל ארץ זה הדומה לאקלים בפלשתינה.
כתבתי על תוכניתי לאחד מידידיי הקרובים שהיגר לאמריקה והוא מיהר לענות לי ולהניא אותי מהנסיעה לפלשתינה ומדוע? לדבריו הפרסומים של הציוניסטים אודות הקולוניות בפלסטינה אינם אמינים ולמיטב ידיעתם, שלו ושל רבים מחבריו החברים ב"פדרציה של הפועלים הסוציאליסטים היהודים באמריקה" , הם מסולפים ביודעין. לאחר שהשבתי לו כי בכל זאת גמרתי אומר לנסוע, הוא הציע לי שבבואי לשם אעבור בקולוניות, אראה את הנעשה שם ואחבר עבור הפדרציה דין וחשבון מפורט ככל האפשר ממראה עיני וכן את התרשמותי ממהלך הדברים שם. לשם כך החליטו בפדרציה לסייע לי במענק כספי צנוע. קיבלתי את הצעתם ונסעתי לפלשתינה בלא שאבקר במושבות היהודיות בחבל חרסון.
וכך באביב 1911 ירדתי מהאוניה בנמל יפו. איני מחדש דבר בדבר הרושם הקשה שהשאירה עלי העיר הערבית, ההומה, הצפופה והמזוהמת. קבלת פנים מאוד לא מלבבת לבאים בשעריה של "פלשתינה התורכית".
מיהרתי לצאת לסיור אותו התחלתי בקולוניה קסטינה, שהיא הדרומית ביותר בארץ וסיימתיו בקולוניה מטולה שנמצאת בצפון. את מרביתה של הדרך עשיתי ברגל, מסע שארך כשישה חודשים.
מקסטינה הגעתי לעקרון וממנה לרחובות, לוואדי חאנין (נס ציונה), ראשון לציון, פתח תקוה, חדרה, זכרון יעקב ועתלית, מושבה קטנה הסמוכה לחוף הים.
ואז פניתי מזרחה ובקרתי במרחביה שהייתה ספק קולוניה וספק קואופרטיב של פועלים. כמו כן ביקרתי בקולוניה כנרת שעל חוף אגם כנרת. סמוך לקולוניה זו נאחזה בקרקע קבוצת פועלים שהקימה, כך סופר לי, את הקומונה החקלאית הסוציאליסטית הראשונה בפלשתינה.
מכאן המשכתי צפונה. תחילה ביקרתי בקולוניות שהוקמו בגליל התחתון: במלחמיה (מנחמיה), ימה (יבנאל), בית גן, סג'רה, מסחה ובקולוניה הזעירה מצפה. ואז עליתי לגליל העליון וביקרתי במושבות: ראש פינה ומשמר הירדן, יסוד המעלה ומטולה.
בשובי מהמסע הארוך והמפרך ישבתי להעלות על הכתב את רשמי מכל מה ראיתי וחוויתי. לאחר ביקורי בקולוניות ראיתי לנכון שלא לפסוח על הקהילות הזעירות של יהודים אשר לפי המסופר הם צאצאים של יהודים שמעולם לא יצאו את הארץ. אלה מתגוררים בקרב שכניהם הערביים בגליל העליון בכפרים: חצביה, פקיעין, ירון וכפר יאסיף. לו לא היו אומרים לי מראש שהללו בני עמנו, בכלל לא הייתי מבחין בכך משום שהם דוברים ערבית, לבושים כערבים, אוכלים את מאכליהם ומתגוררים כשכניהם בבתי חמר או אבן עלובים, ללא חלונות, בצוותא עם בעלי החיים שלהם. אינני בטוח אם הם מקיימים את מצוות הדת כמו אחינו ביבשת אירופה.
גם מהביקורים שערכתי בקהילות של אחינו האשכנזים בצפת ובטבריה, בירושלים ובחברון יצאתי בהרגשה קשה, משום שאלה אינם עובדים כלל לפרנסתם אלא חיים מנדבות אחיהם בחוץ לארץ.
כאשר סיכמתי לעצמי את רשמיי מכל מה שראיתי ושמעתי, הגעתי למרבה הצער למסקנה שהארץ הזו הייתה אמנם ארץ אבותינו, אולם היא אינה ראויה לא לנו ולא לצאצאינו. לכן בהרגשה עגומה זו יצאתי אותה בלא לשוב אליה.

ניו יורק מאי 1916
השגיאות שנעשו ואיך לא לשוב ולשגות
איך שלא נתבונן על הקולוניות היהודיות בפלשתינה, הן הוותיקות והן הצעירות יותר, נגלה כי מצבן של הקולוניות הצעירות יותר, כמו: באר יעקב, כנרת ומצפה, אינו טוב משל הקולוניות הוותיקות שמלאו לייסודן כשלושים שנים. לא רק שהן אינן עומדות עדיין על רגליהן ואף לא התקדמו מבחינה כלכלית, אלא יש מהן הנמצאות בנסיגה מהבחינה הכלכלית מה שמשפיע על התערערות המצב החברתי והתרבותי.
המבקר בהן יחוש אצלם מעין נכות מסוימת. אני מכל מקום חשתי בזה. מזלן שהן נהנות עדיין ממענקים כספיים, אם מקופתו של הבארון רוטשילד ואם ממקורות אחרים. השאלה היא מה יעלה בגורלן כאשר התמיכות הללו תיפסקנה.
כידוע החליט הבארון רוטשילד לפני כעשר שנים לשנות את מדיניותו ולהעביר את הטיפול בקולוניות שלו בפלשתינה לחברת יק"א מיסודו של הבארון מוריץ הירש. הוא נהג כך משום שנואש מהיכולת שלו לקדם את הקולוניות שבחסותו. את התמיכה שלו בהן בחר להעביר דרך חברת יק"א וזו כצעד ראשון להבראת מצבן של הקולוניות החליטה לצמצם באורח ניכר את התמיכה הכספית בהן.
כצפוי, המעבר לחברת יק"א גרם לשורת משברים בעיקר במושבות הוותיקות בהן התרגלו האיכרים לקבל מענק כספי מידי חודש בחודשו ללא קשר למאמץ שהשקיעו בעבודתם.
התברר שלא מעט קולוניסטים פשוט התנוונו משום שלא היה להם כל תמריץ לפתח ולקדם את נחלתם. בכמה קולוניות שבהן ביקרתי, שאני נמנע מלנקוב בשמותיהן, סיפרו לי על איכרים שהחכירו את אדמתם לערבים ואינם מתעניינים כלל בנעשה בשדותיהם, למרות שחברת יק"א אילצה את הקולוניסטים להפוך לאריסים של החברה על אדמתם הם. עוד סופר לי שידה של חברת יק"א קפוצה בכל האמור למתן הלוואות, שעניין המענקים חדל לחלוטין ומקבלי ההלוואות נדרשו לחתום על שטרות שמועד פרעונן נקבע מראש. מה הייתה התוצאה? רק אותם איכרים חרוצים ובעלי יזמה התמודדו ומתמודדים עם מדיניות החברה ולא תמיד בהצלחה.
מי שלא נכונו באותן תכונות ולא היו נחושים די הצורך הרימו ידיים, קמו ונטשו את נחלותיהם ואת הקולוניה בידיים ריקות, זועמים ומרי נפש ונפוצו לכל רוח. לא מעטים מהם עזבו את הארץ לצמיתות. היו ששבו למולדתם הישנה והיו שהיגרו לאמריקה, לאוסטרליה ולקנדה.
איך ניתן להסביר שבקולוניות כמו סג'רה, ימה ומטולה שלאחר עשור לקיומן התחלפו שם חלק לא מבוטל מהקולוניסטים ואף מצויות בהן נחלות שבעליהן עזבון והן עדיין נותרו ריקות. במצב דומה נתקלתי בביקורי בקסטינה , בכנרת, במלחמיה ובמשמר הירדן. הנך מתקשה להבין כיצד מחליט איכר לנטוש את נחלתו בידיים ריקות לאחר שנות עמל. היכן האידיאות הציוניסטיות בדבר יישובה מחדש של ארץ אבותינו? זאת ועוד, מדוע חרף התמיכה הכספית, במידה זו או אחרת, עדים אנו כיום לקולוניות ההולכות וקטנות? במקום לנסות ולהתגבר על המצוקות בחרו העוזבים לצאת למרחקים בלא שיידעו אל נכון מה ממתין להם שם. אידיאליסטים השלמים עם אמונתם אינם נוהגים כך. לא עלה בידי בביקורי בפלשתינה לשוחח עם איכרים שנטשו את נחלותיהם. האם הם נותרו עדיין ציוניסטים? הדעת נותנת שלא.
אני נוטה להסכים במידת מה עם מה שהשיבו לי בני שיחי להם הצגתי את שאלותי, המדובר הוא כדבריהם בנפולת, במי שמלכתחילה צריך היה לנפותם עוד לפני ההיאחזות בקרקע. אולם אין להתעלם מהרוח הרעה המרחפת באותן קולוניות בהן פגעה הנטישה. אי אפשר גם להתעלם מהמדיניות שניהלו ומנהלים אותם גופים שהעניקו ומעניקים סיוע כספי למתיישבים. תחילה זה גביר אדיר שהשפיע מכספו על הקולוניות אותן נטל תחת חסותו בצד אלה שהקים, וכשנוכח שהוא ניצב לפני שוקת שבורה החליט בלא לחשוב פעמיים להעביר את הקולוניות שלו לניהולה של חברה מסחרית לכל דבר. חברה שהמדיניות שלה לא רק לא ציוניסטית אלא לדעתי במידה מסוימת אפילו אנטי ציוניסטית.
אין ספק שבארץ כמו פלשתינה למרות שהינה קטנה ואפילו מצומצמת, הקומוניקציה מאוד מאוד לקויה. למסקנה זו הגעתי כאשר נוכחתי עד כמה למדיניות של האדמיניסטראטור מטעם חברת יק"א בכל קולוניה היא הקובעת את גורלה. מדיניות הסותרת את זו של הממונים עליו, לעיתים לטוב ולעיתים לרע.
בשנה בה סיירתי בארץ סופר לי כי בראשית אותו חורף היו איכרים שחסרו להם בהמות עבודה על מנת להכין את שדותיהם לזריעת תבואות חורף, או שחסר להם ממון לרכישת זרעים ורק תודות לסיוע הכספי שהעניק להם האדמיניסטראטור – נציג חברת יק"א הם יכלו לעבד ולזרוע את שדותיהם. לדברי אותו אדמיניסטראטור, עימו שוחחתי, הוא נהג כן, למרות שזו לא הייתה המדיניות של החברה שקפצה ידיה בכל דבר ועניין. לא אשכח את אותו קולוניסט שהמתין ארוכות כנוע, כאשר כובעו בידו, בפתח דלתו של האדמיניסטראטור על מנת לבקש הלוואה כלשהי.
התהליך הזה של נטישת נחלות בקולוניות במימדים כאלה ואחרים נמשך כבר כעשרים וחמש שנים. לכן יש קולוניות שבעטיין של העזיבות נקלעו למצב כלכלי וחברתי קשה וכמה מהן עצם קיומן נתון בספק. כך למשל התפרקה המושבה מחניים בגליל העליון וכל הניסיונות לאכלס אותה מחדש עלו בתוהו.
בשיחה שקיימתי עם אחד מפקידיה הבכירים של חברת יק"א הודה האיש כי החברה מתבוננת על הצד המסחרי של המפעל, שאם לא כן הקולוניסטים שהורגלו למשטר של הבארון רוטשילד, מרביתם יהיו נרפים. והאידיאה היכן היא? שאלתי את בן שיחי. הלה התבונן בי והשיב בערך כך: הראשונים, לפחות רובם, נאחזו כאן בקרקע מטעמים אידיאולוגיים, אבל המציאות כאן בפלשתינה שברה אותם. הייתכן, הקשיתי עליו, שהאידיאולוגיה בדבר השיבה לארץ האבות לא גברה על אבני הנגף? הלה שב והתבונן בי ארוכות והפטיר: כפי הנראה שאידיאולוגיה פניה לעתיד ולא לעבר הרחוק.
לעניות דעתי פטר אותו פקיד את עצמו בבטלו במידה רבה את האידיאולוגיה הציוניסטית. וכל כך למה? משום שאי אפשר להתעלם מהמצב הכלכלי, החברתי ובעיקר הביטחוני השורר כאן בפלשתינה. השלטונות התורכיים עושים מלאכתם רמייה. אותם מעניינים שני תחומים בלבד: גביית מיסים וגיוס לצבא. האדמיניסטרציה כאן מושחתת לחלוטין בכל הרמות וככל שהרמה גבוהה יותר השוחד משחית יותר. פלשתינה היא מחוז נידח של אימפריה שוקעת ומצויים כאן איזורים בהם איש הישר בעיניו יעשה. במחוזות אלה משוטטים שבטים ערבים נודדים הקרויים בדווים ואלה חיים על שוד וגזל ואין עליהם אימת השלטון. זאת יודעים שני הצדדים. יושבי הקבע הם אלה הפולחים את אדמתם והקרויים פלאחים, שאף הם ערבים ובני אותה דת, ולמרות זאת סובלים מתגרת ידם של הבדווים, ועל אחת כמה וכמה הקולוניסטים היהודים שהממשלה התורכית מתבוננת בעין רעה על הקמת קולוניות יהודיות בפלשתינה. מאחר שעובדה זו ידועה לבדווים הפראים מרבים הם לפשוט עם עדריהם על שדות המזרע של הקולוניסטים היהודים, לשדוד ולגנוב מרכושם ולהשחית את עמלם. ואם בכך לא די חייבים האיכרים להפריש מפרי אדמתם עשירית לשלטונות וזהו מס כבד למדי. מה גם שבמציאות נאלץ האיכר להפריש עשרים אחוזים מפרי אדמתו עבור חוכרי המס והפקידים הנלווים להם. מה פלא כי גם חלק מהטובים והמסורים מקרב הקולוניסטים היהודים נשבר ונוטש.
לכן בשיחות שקיימנו אברום ליטוואק (מי שכתב את המבוא לחיבור הזה) ואנוכי, הסכמנו כי אין כל טעם שבני עמנו ישקיעו את כוחם ואונם, את כל האנרגיות שלהם בפינה הנידחת הזו, משום שמכאן לא תבוא הישועה לבני עמנו.

בתקנון של הקולוניות לא הוכנס סעיף מחייב בדבר עזרה הדדית לאותם קולוניסטים שנזקקו לכך. בתחום זה היו למרבה הצער טרגדיות רבות. העבודה המפרכת בתנאי חיים קשים למדי הכריעה לא מעט קולוניסטים כבר בראשית דרכם. המצב היה טראגי במיוחד באותן קולוניות שמחלת המלריה פקדה את מרבית התושבים כמו בחדרה, במשמר הירדן וביסוד המעלה. רבים מאוד נפטרו אז ממחלה ארורה זו והיו בתים רבים שאבי המשפחה נפטר בעוד ילדי המשפחה היו קטנים ומהאלמנה, לבד ממקרים יוצאים מהכלל, נבצר לנהל את המשק בגפה, ובהיעדר עזרה הדדית לחצה חברת יק"א על המשפחה האומללה לנטוש את הנחלה ולעזוב את הקולוניה כאשר החברה העניקה לאלמנה סכום כספי פעוט. ולאן תלך המשפחה? לאן שתישא אותה הרוח. בדרך כלל את איש זה לא הטריד, לא את הקולוניסטים ובוודאי שלא את חברת יק"א. עם זאת ראוי לציין כי היו בקולוניות מקרים של מתן עזרה וסיוע למי שנזקקו לכך אם במסגרת משפחתית ואם על ידי קולוניסטים בעלי לב ורחמנים. מרבית הקולוניות היו אמנם מאוגדות במסגרת של התאחדות מקומית אולם בסיורי התרשמתי כי בחיי היומיום הדבר לא ניכר לא בקולוניות ולא בקרב הקולוניסטים.
מה בכל זאת יש לעשות? לדעתי יש לנתק את הקולוניסטים והקולוניות מהחברות התומכות בהם ובעיקר מאלה המנהלות אותם ובראש ובראשונה חברת יק"א, זו הפועלת כחברה קפיטליסטית לכל דבר. די להזכיר את מדיניותה באשר למשפחתו של קולוניסט כאשר אבי המשפחה נפטר בטרם עת.
על המנהיגות הציוניסטית, המשבחת ומפארת את הקולוניות שנוסדו בפלשתינה, לסייע באורח ישיר לקולוניסטים, גם בממון וגם בהדרכה חקלאית. לשם כך עליה לגייס אגרונומים בעלי חזון שיהיו מסורים לעבודתם כמו האגרונום חיים מרגליות קלוואריסקי שסופר לי כי הציל את הקולוניה משמר הירדן מהתמוטטות. על ההנהלה הציוניסטית למהר ולהקים קרן כספית למתן הלוואות לקולוניסטים וזאת בתנאי פירעון נוחים וללא ריבית.
(כאן שגה המחבר, משום שחברת יק "א העניקה הלוואות למתיישבים בתנאי פירעון נוחים מאוד בהחתימה אותם על שטרות שמועדי פירעונם נתמשכו על פני שנים רבות. ש.ד).
והמשימה הדחופה ביותר היא, למהר ולאכלס את הנחלות בקולוניות, שנעזבו על ידי בעליהן והפעם במועמדים שייבחרו בקפדנות וזאת על מנת לסלק את הרוח הרעה הפוקדת את הקולוניות. לשם כך יש לסייע בהקמת מוסדות עצמאיים בקולוניות ובדרך זו להכניס לתקנון נושאים כמו עזרה הדדית וסיוע לקולוניסטים המתקשים לנהל את נחלותיהם.
ואחרון אחרון חשוב וחיוני הוא עניין חינוך הילדים. יש להעניק להם השכלה במקצועות בסיסיים ובמקצועות חקלאיים מובהקים. לא ייתכן שהדורות שיגדלו בקולוניות יהיו בורים ועמי ארצות כמו שכניהם הפלאחים הערבים ועל אחת כמה וכמה הבדווים הפראים.
אם רק רוצים אפשר לשקם ולשכלל את כל הקולוניות היהודיות בפלשתינה ובמיוחד את אלו מהן המצויות במצב קשה.

הפחד מהשכנים הערביים וההסתייגות מהפועל –הפרולוטאר היהודי.
אלה הם שני נושאים קשים וכאובים הקיימים בבסיסן של הקולוניות היהודיות בפלשתינה. אעז לומר שהם מעיבים על עצם קיומן והתפתחותן של הקולוניות היהודיות שכבר נוסדו ועל אלה שתיווסדנה (אם תיווסדנה) במרוצת השנים.
לאחר שחקרתי באופן יסודי את הסיבות לכישלונות שפקדו ופוקדים את הקולוניות נחשפה בפניי עובדה שפשוט הדהימה אותי. מי שהגו את הקמת הקולוניות בפלשתינה עוד לפני הציוניסטים וגם לאחר שההסתדרות הציוניסטית העולמית נכנסה לתמונה, התגוררו מחוץ לפלשתינה בעיקר בארצות אירופה. הם לא ידעו דבר וחצי דבר על מצב הקרקעות כאן כמו גם על היושבים בה. הם חיו באשליה כי פלשתינה ריקה ואת מרבית אדמותיה אין מעבדים ולכן אפשר לרוכשן בכסף ולהקים עליהן קולוניות חקלאיות באין מפריע. על כך למדתי מפיו של יצחק אפשטיין, מורה ומחנך בבית הספר הכפרי בקולוניה ראש פינה שבגליל העליון, אחת מארבע הקולוניות הראשונות בארץ שהוקמו לפני כשלושים שנה. גיליתי בשיחתנו איש הגות והומניסט רחב אופקים. הוא סיפר לי כי במסה שכתב לפני שנים ספורות העלה על הכתב את הבעיה הכאובה שנחשפה לעיני מייסדי הקולוניות כאן בפלשתינה והיא, שרוב האדמות הראויות לעיבוד לא היו פנויות, עיבדו אותן אריסים של בעליהן הערבים, עשירים מופלגים, שחיו חיי רווחה וניצלו את עובדיהם. וכשהגיעו מאירופה הרחוקה יהודים שרצו להקים כאן קולוניות והיו מוכנים לשלם לאותם בעלי ממון סכומים נכבדים עבור חלקות אדמה הם מכרו אותן ליהודים, והאריסים שהם ואבותיהם עיבדו את אותן אדמות? אלה סולקו מהן תמורת פיצויים מזעריים.
מארחי המלומד שחקר את הנושא הכאוב הזה הגיע למסקנה, כי כאן שורש הסכסוך בין הערביים לקולוניסטים היהודים. בהוסיפו שאם לא יימצא פתרון לבעיה כאובה זו עתידן של הקולוניות שנוסדו ואלה שתוקמנה כאן ברבות הימים ספק אם נדע. לא ארחיב כאן את הדיבור אודות הפתרונות שבאמתחתו של בן שיחי ולדעתי ספק אם ניתן להגשימם. יתר על כן, אם המצב כיום בכל הקולוניות הוא כפי שהתרשמתי מביקוריי בקולוניות ומשיחות שקיימתי שם, חובה על מי שעומדים בראש המפעל הזה להסיק מסקנות וטובה שעה אחת קודם.
את המציאות הזו מנצלים בעיקר אלמנטים פליליים מקרב הערבים ובראשם הבדווים הפראים המתנכלים לחייהם ולרכושם של הקולוניסטים היהודים בכל דרך ובכל עת, ביודעם שהשלטונות התורכיים, שעינם רעה בכל הקשור לקולוניות היהודיות בפלשתינה, מעלימים עין ממעשיהם. מה גם שאף הם, מטעמים השמורים עימם, מתנגדים לייסודן של קולוניות של יהודים בפלשתינה. לכן לבד מקשיים כלכליים המכבידים מאוד על הקולוניסטים ניצבות במקום ראשון בעיות הביטחון של הנפש והרכוש. הפחד מפני שכניהם הערביים אילץ את הקולוניסטים להציב שמירה על הקולוניה ועל שדותיה, משימה שהם התקשו ומתקשים לעמוד בה מפאת שעות עבודה ארוכות וקשות שהיו מנת חלקם. לכן הם בחרו לשכור שומרים ערבים אותם מינה התקיף המקומי והם היו עושי דברו. נוצר מצב שהקולוניות היהודיות כאן היו לבנות חסות של השכנים הערביים ואיפה? כאן בפלשתינה. מצב עגום ומצער.
מצב זה אילץ את הקולוניות לשכור שומרים יהודים ונמסרה לי רשימה של ארבעים ושלושה שומרים יהודים שנשכרו על ידי כמה מהקולוניות. אלה הינם חברים בארגון, "השומר" שמו, ששם לו למטרה לשמור על הביטחון של הנפש והרכוש ולהראות לערבים שאין הם יכולים לנהוג בשכניהם היהודים כראות עינם. המעבר הזה, כך סיפרו לי, לא עבר בשלום, השומרים הערבים שפוטרו ניסו בכל דרך להתנכל ולפגוע הן בשומרים היהודים והן בקולוניסטים, בנפשם וברכושם. למרבה הצער המאבק הזה טרם נסתיים. לא מעט התנגשויות אלימות מתרחשות בין הקולוניסטים ואנשי "השומר" לבין שכניהם הערבים, כאשר האחרונים ממשיכים לנסות ולהשחית שדות תבואה ולהשתלט על מעיינות ובארות מים שבתחום אדמותיהם של הקולוניסטים היהודים. לדבריהם משום שהאדמות ומקורות המים שבתחומן היו בעבר בבעלותם, או שהם, אבותיהם ואבות אבותיהם עיבדו אותן כאריסים. לדידם היהודים עשו יד אחת עם בעלי הממון הערבים שרכשו את אותן אדמות בכחש ובמרמה ממי שעיבדו אותן, עובדי אדמה ערבים.
תשאלו והשלטונות היכן הם? דומה כי כבר ציינתי שאדוני הארץ, השלטונות התורכיים, אם משום שראו בעין רעה הקמת קולוניות יהודיות בפלשתינה ואם משום שהיו מושחתים, לא עשו ואינם עושים דבר. כל עוד אלה יהיו אדוני הארץ מצבן של הקולוניות היהודיות לא ישתנה לטובה, לא מהבחינה הכלכלית ולא מהבחינה הביטחונית.
זו גם אחת הסיבות להסתייגותם של חלק ניכר של הקולוניסטים מהפועל- הפרולוטאר היהודי שבדיעבד תופס את מקומו של הפועל הערבי. אבל זו איננה הסיבה היחידה. יש לדעת כי מרביתם של הקולוניסטים היו אדוקים בדתם ואילו הצעירים האידיאליסטים- הציוניסטים שהיגרו לכאן בשנים האחרונות הינם סוציאליסטים בעלי הכרה שנטשו את אורחות הדת ואלה עלולים להביא עימם לקולוניה רוחות חדשות בתחום חיי החברה והדת.
ואם לא די בכל אלה: בנוסף להתנכלות לקולוניסטים היהודים על ידי הערבים והשלטונות התורכיים, קפץ עליהם גם זעמם של אחיהם היהודים האשכנזים האדוקים, המתגוררים בירושלים ובצפת, בטבריה ובחברון. יהודים אלה היגרו לפלשתינה על מנת לעסוק כאן בלימוד תורה בלבד, כאשר אחיהם בקהילות ברוסיה ובפולין שולחים להם כספים לפרנסתם. יהודים אלה, שלא כולם מתמידים בלימוד תורה, היו כאן לפרזיטים גמורים וטוב להם בכך. משהיגרו לכאן מאותן קהילות מי שבחרו להיות עובדי אדמה, חוששים אותם פרזיטים שחלק מכספי התמיכה בהם יישלחו מעתה לקולוניסטים ולכן הם משחירים את פניהם ככל שרק יוכלו.
עד כאן עשיתי כמיטב יכולתי להציג לכם הקוראים תמונה מהימנה, אם כי רחוקה משלימות, אודות מצבן של הקולוניות והקולוניסטים היהודים בפלשתינה, אשר היא לפי המסורת ארץ אבותינו.

משהו על חייהם של היהודים 'הוותיקים' בפלשתינה
למיטב ידיעתי והשכלתי אין בשום מדינה תערובת אנושית כזו של אנשים ממקומות שונים ומתרבויות שונות כמו היהודים בפלשתינה. לעיתים נדמה שהיהודים מכל קצווי תבל שלחו לכאן נציגים: מאזור הפרת, מפרס ומאסיה המרכזית, מתימן ומצפון אפריקה. מרוסיה, ליטא ופולניה. מגליציה ומרומניה. מארצות במערב אירופה ואפילו מאמריקה. היהודים כאן דוברים בשפות שונות זו מזו. היהודים הערביים- די אראבישע יידן, דוברים, כך נאמר לי, אראבישן ז'ארגון – ניב ערבי מיוחד להם. היהודים מספרד- די ספאראדישע יידן, דוברים בשפת 'לדינו', זהו הז'ארגון של השפה הספרדית. והיהודים האשכנזים דוברים יידיש שזה הז'ארגון של השפה הגרמנית. בסקירתי אתעכב רק על כמה מאותן קבוצות.
די אראבישע יידן: הם אינם קבוצה אחידה. חלק מהם הגיעו לכאן בעבר הרחוק מבבל ומדמשק והתיישבו בצפונה של פלשתינה- בגליל העליון, בצפת ובטבריה. הקהילה שלהם מונה כעשרת אלפים נפשות. באורח חייהם ובלבושם דומים הם מאוד לשכניהם הערבים. נשותיהם לבושות בבגדים רחבים מאוד וכשהן יוצאות לרשות הרבים הן, כמו המוסלמניות, מסתירות את פניהן בצעיף. הם מתגוררים במבנה שקוראים לו 'חושה' בו חדרים קטנים נמוכים ומלוכלכים שבהם חלון יחיד וקטן וללא שום ריהוט. הם אוכלים לחם שטוח שקוראים לו 'פיתה' אותה אופים על פח שטוח. אין להם מיטות והם ישנים על הרצפה. כך הם חיים. פרנסתם על מלאכות שונות ומסחר בפירות וירקות. מעטים מהם יודעים קרוא וכתוב ורק מעטים מאוד ביניהם בעלי השכלה בסיסית. נותרו בקרבם רק מעט מאוד מנהגים יהודיים המוכרים לנו.
היהודים התימנים: אלה מהווים קהילה בפני עצמה שהגיעו לארץ מדרום חצי האי ערב. הם מאושרים שהצליחו להגיע לכאן לפלשתינה משום שבתימן מולדתם סבלו סבל רב מרדיפות ומהתנכלויות של שכניהם הערבים. בעטיין של הרדיפות גברה בקרבם האמונה במשיח. לדעת רבניהם המשיח קרוב לבוא והוא יתגלה לראשונה בארץ ישראל. לדבריהם זו הסיבה העיקרית שחלק מהם הותירו בתימן את בתיהם ורכושם ומיהרו לנסוע לארץ ישראל. משום כך הם הגיעו לכאן חסרי כל אולם איש לא נחלץ לסייע להם. בתחילה הם התיישבו רק בירושלים אולם חלקם עברו ברבות הזמן להתגורר בכמה קולוניות על מנת להרוויח את לחמם. זאת, לבד ממעטים שנותרו בירושלים שהועסקו כצורפים במוסד לאומנויות 'בצלאל'. בקולוניות, כך סופר לי, הם מועסקים על ידי הקולוניסטים בעבודות הקשות ביותר, משולם להם שכר זעום והיחס אליהם מצד מעבידיהם גרוע. זאת משום שהקולוניסטים, שתחילה כלל לא האמינו שהם יהודים, בזו להם. אכזבה, עלבונות ומחסור זו מנת חלקם בארץ בה ציפו להיפגש ראשונים עם המשיח. קהילתם מונה כשלושת אלפים נפשות.
היהודים הספרדים- די ספאראדישע יידן: אלה הם צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל. שרק חלק קטן מהם היגרו לפלשתינה. מרביתם מתגוררים בערים: ירושלים, יפו, חיפה וחברון. יש בקרבם בעלי השכלה ואנשים אינטליגנטים. נשותיהם מטופחות ויפות ומקפידות לענוד תכשיטים רבים. לא מעטים מהם עוסקים בבנקאות, בחלפנות כספים ובמסחר בזכות בקיאותם בשפות זרות כמו ערבית, תורכית, ספרדית וצרפתית, לכן הם ידועים בציבור כאנשים אמידים וככאלה רואים הם עצמם מורמים מעם. בעלי גאווה שאינה במקומה. זו קהילה גדולה המונה כעשרים אלף נפשות.
על הקהילה הספרדית נמנים משום מה גם יהודים שהגיעו מארצות הקווקז, כמו היהודים מבוכארה שבמרכז אסיה.

לבסוף אתייחס לאחינו היהודים האשכנזים שהיגרו לכאן מיבשת אירופה, בעיקר ממזרחה.
כפי שכבר ציינתי, מרביתם לא הגיעו לפלשתינה על מנת לבנותה ולפתחה, אלא לבלות כאן את שנותיהם האחרונות ולהיקבר כדבריהם באדמת הקודש. הם החלו מגיעים לכאן לפני כמאתיים שנים. להוציא מתי מעט איש מהם לא עבד לפרנסתו. מהם שהתקיימו על חסכונות שהביאו עימם ומרביתם נתמכים על ידי קהילותיהם בחוץ לארץ. לכן דבק בהם ובצדק הכינוי 'יהודי החלוקה'- חלוקה יידן. משהחלה הגירתם לארץ של מי שהקימו את הקולוניות החקלאיות, חששו 'יהודי החלוקה' ש'פרנסתם' תתקפח, שחלק מכספי התמיכה יועברו לקולוניסטים ולכן הם מנסים להשחיר את פניהם בחוץ לארץ, כמי שאינם מקפידים כלל לקיים את מצוות הדת כהלכתן. ברבות השנים דבק בהם גם הכינוי בני היישוב הישן- דער אלטער יישוב. זאת לעומת אלה שהתיישבו בקולוניות או ביפו שממנה צמחה השכונה החדשה נווה צדק, הנודעים כבני 'היישוב החדש'.
במקום לחפש דרכים לאיחוד המסגרת של הכיתות השונות של היהודים כאן, מה שהיה מקל עליהם להתמודד עם המציאות הקשה בארץ מפגרת הנשלטת על ידי שלטון מושחת ועוין, נותר אצלם אותו פיצול עדתי כפי שניסיתי להציגו בפניכם הקוראים.

דבר המתרגם:
תחילה אעיר שפסחתי על הפרק בו מתייחס הכותב בהרחבה למערכת החינוך (אם ניתן כך לכנותה) שנתקיימה אצל האשכנזים בני היישוב הישן, לדעתי משום שאין בה כדי להוסיף באורח ממשי על התמונה המצטיירת מסקירתו של יעקב לווין מחבר הספר. עם זאת סברתי כי יש מקום, עבורנו הקוראים, לציין את העובדה שהמציאות, בחלקה הטראגית, הוכיחה עד כמה שגה ארגון ה”בונד” לא רק ברוסיה ופולין אלא גם חבריו ממשיכיו שהיגרו 'לעולם החדש' בשלילתם את הציונות ובמאבקם נגד התנועה הציונית. לכן בחרתי, כאפילוג לחיבור זה, לצטט מדברי הפתיחה המופיעים בדין וחשבון של 'הוועד האודסאי' שראה אור ב- 1892.
'הוועד האודסאי' הוא שמו של מרכז "חובבי ציון " שמושבו היה באודסה שבדרום רוסיה. אישור רשמי לפעולתו נתנה ממשלת רוסיה הצארית בשנת 1890 תחת השם: "החברה לעזרת יהודים: איכרים ובעלי מלאכה, בסוריה ובפלשתינה ." הוועד האודסאי פעל רבות בהקמתן של המושבות החדשות בארץ ישראל ובביסוסן של המושבות הקיימות. בשליחות הוועד ביקר אחד העם בארץ ישראל על מנת לסקור את המצב במושבות שהוקמו ובמערכת החינוך העברי. הוועד פורק בשנת 1919 בפקודת השלטונות הסובייטים.

להלן כמה ציטטות ככתבן וכלשונן:
"בקץ שנות השבעים ותחילת שנות השמונים למאה הזאת, התחילה בקרב יהודי רוסיה, בסיבת תנאי הפרנסה, תנועה ליציאה. להתנועה הזו היו שתי נטיות: האחת לארץ החדשה (אמריקה) והשנייה לארץ הקודש (פלשתינה). הנטייה הראשונה שמה לב להטבת מצבם של היוצאים, והשנייה להרעיון על דבר התיישבות בארץ הקודש שהייתה לפנים ארץ העם הזה. הנטייה לארץ הקודש לקחה נפשות רבות בקרב היהודים ובמשך עשר שנים הייתה התיישבות יהודי רוסיה בארץ הקודש, לעבודת האדמה ולמלאכה, לדבר קיים הנראה לעיניים.
לסיבה זאת פנו רבים מן החפצים בטובת אחיהם שהתיישבו בסוריה ובארץ הקודש, בבקשה להממשלה, לתת רישיון לייסד חברה לתמיכת המתיישבים ההם…".

"לרשימת החצרים של חמש קולוניות עבריות בארץ הקודש … הרשימה הבאה בזה אינה דברי הימים להקולוניות ההן. בהיות הקולוניות צעירות עודנה מאוד, אך תמונה פטוגרפית מן המציאות הקיימת … גבורה וחירוף נפש של החלוצים הראשונים, אשר איזה מהם הקריבו גם את חייהם בעד הפעולה הגדולה והכבדה הזאת. זכרון הגיבורים ההם יישאר לאורך ימים בלב אחיהם פה בארץ הקודש וכל ישוב אשר יקר לו – בחוץ לארץ. כן הוא גורל האדם, כי כל עבודה במלחמתו בעד קיומו אינה עולה לו בלי יסורים ולפעמים גם אבידה. אך יסורי הגיבורים ההם הלא הם הטיח החזק המאחד את כוח דורשי טובתם, להקל מעליהם את טרחם, למען ימהרו לבוא אל מטרתם …
ברשימתנו זאת הספיקה לנו השעה עד עתה לתור אותן היטב . כאן תמצאו רק דברים כהווייתם. כל איש החפץ לדעת את מצב עבודת האדמה בארץ הקודש, ימצא ברשימה זו את האמת העירומה כמו שהיא בשעה שחלל העולם כולו מלא ידיעות מכחישות על דבר הקולוניזציה של העמיגרנטים העברים בכלל ויישוב ארץ ישראל בפרט. המושבות העבריות בארץ הקודש הינן עתה במצב יצירתן. איזה מהן אין להן אלא רק אדמה בלתי זרועה ולא יותר. אחרות מתחילות להתכונן ועודן בעצם ילדותן. אבל יש גם כאלה שבאו כמעט לשכלולן. גם הן מונות את ימי חייהן לא יותר מעשר שנים, אשר המחצה מהן כלתה בתוהו עבודה לריק, על קרקע כמעט בתולה, או לפחות עזובה ושוממה זה מאות שנים. הקולוניות שלנו בארץ הקודש בעמל רב הן מתחזקות לעמוד על רגליהן החלשות. אבל עכשיו הן תוספנה ותתחזקנה לסלול להן דרך לחיים ישרים, חיי עבודה וכבוד".
"ואשר על דבר הטבת מצב בעלי המלאכה והפועלים שכירי יום …על פי ספר התקנות ראוי לתת היתרון לעובדי אדמה על בעלי מלאכה. האם לעובדי אדמה יתחשבו האנשים המקדישים עצמם לעבודת האדמה? אין ספק כי בכללם נחשבו גם הפועלים שאין להם אדמה ועובדים בשדות אחרים ונכונים לכונן מצבם על ידי עבודת אדמה: … דעת הציר הנאמן לשולחיו, מורשה הוועד היושב בארץ הקודש האדון בינשטוק כותב, כי ביהודה נמצאים היום מאתיים וחמישים פועלים ובגליל מאה וחמישים. כולם בריאים, עובדי אדמה המורגלים בתנאי המקום ודרכי העבודה שם. בקיאים בטיב האדמה ומנהג המדינה ושפת יושביה ונתונים בכל עת לעבודתם. הם עתידים להיות איכרים גמורים, הם ובניהם אחריהם… "

איך אמר ופסק ר' פישל סלומון מנהיגם הרוחני של איכרי יסוד המעלה בעיתות משבר וכאלה לא חסרו להם: ארץ ישראל נקנית בייסורים.