מושבות העלייה הראשונה

1882 – 1903

מפרספקטיבה קצת אחרת

תחילה אתקן טעות היסטורית באשר לייסודן של המושבות בארץ ישראל בעת החדשה. לא שנת 1882 היא שנת הראשית  כי אם 1878. בשנה זו הוקמו שתי מושבות: פתח תקוה ליד אומלבס וגיא אוני בגליל ליד הכפר הערבי ג'עונה. שתיהן הוקמו על ידי צעירים מבני היישוב הישן בירושלים ובצפת. אמנם נכון שמייסדיהן נאלצו לנוטשן לאחר שנתיים לערך בעטיין של צרות וקשיים כמו מחלת המלריה בפתח תקוה, אבל הם היו הראשונים. ועוד, את שתי החבורות שהפליגו ארצה בספינה "טטיס" בשלהי שנת 1882 הקדימה בכמה חודשים החבורה שהקימה בקיץ של אותה שנה את ראשון לציון. למרות זאת הוענקה הבכורה לאלו שהפליגו ב "טטיס" וייסדו בחורף 1882 את ראש פינה וזכרון יעקב. מדוע העניקו ההיסטוריונים את הבכורה להם?  על כך אין לי תשובה

"טטיס"  – ה"מאיפלאואר" של העלייה הראשונה

בהקימנו בזכרון יעקב את מוזיאון העלייה הראשונה נשאלתי על ידי המעצב בדבר תעודות, מסמכים, או כל חומר כתוב אחר מהם ניתן ללמוד כיצד זה החל ומי עמד מאחורי אותה יוזמה – לעלות ארצה על מנת לייסד בה יישובים חקלאיים. לצערי החיפושים שערכתי העלו חרס, לא הצלחתי לדלות שום "דוקומנט" שיעיד איך הכל החל. והנה באחד הימים הגיעה למשרדי המועצה המקומית בזכרון יעקב אשה באה בימים שהביאה עימה את יומן הזיכרונות פרי עטו של בעלה המנוח, הרב יוסף צבי פאליק, אותם העלה על הכתב בשנת 1938. ביומנו גולל את הסיפור הבא, ממנו אצטט רק כמה קטעים

הרב יוסף צבי פאליק, היה בנו של הרב חיים פאליק, לימים ממייסדי המושבה ראש פינה. דומני שהדברים מדברים בעד עצמם.

  זיכרונותיי מימי קדם, אני חושב שזה היה בשנת תרמ"א (1881). בן עשר שנים הייתי וגרנו בעיר מוינעשט ברומניה. כשבאתי מהחדר לביתנו מצאתי אנשים הרבה נתאספו בביתנו – אסיפה גדולה מאוד ודיברו שם בעניין ארץ ישראל ויישובה וקרקעות בארץ ישראל. הייתי נער קטן ושמעתי איך שמדברים ונואמים בכל כך התלהבות והתפעלות. וגם דיברו בעניין המצוות התלויות בארץ : תרומות ומעשרות. האסיפה היתה איזה שעות ואחרי כן גם אספו כסף לשלוח שני צירים לארץ ישראל לתור את הארץ ולקנות שם אדמה. ואחרי כן שרו ורקדו בשמחה ובהתלהבות…  ובעוד איזה שבועות אני זוכר היו אסיפה גדולה ועשו סעודה והיו שמחה וששון וריקודים. שאלתי, לשמחה מה זו עושה? אמרו שקיבלנו מכתב משני הצירים שלנו, שכבר קנו כמה דונמים אדמה פורייה ובקרוב נעלה לארץ ישראל ומיום מחר נתחיל לסדר ההכנות להלהיב הקדושה. והיו ששון ושמחה וריקודים עד אור הבוקר. והיו איזה חודשים הכנות, מכירת הבתים והחפצים… ".

בהמשך מתאר הוא את היציאה מעירם בדרך לנמל בעיר קונסטנצה על הדנובה שם המתינה להם ולחבורה נוספת הספינה "טטיס". שתי החבורות שהפליגו על סיפונה, האחת תייסד את ראש פינה והשניה את זכרון יעקב. ואכן בסוף ספטמבר או בתחילת אוקטובר 1882 עשתה ה"מאיפלאואר" של העלייה הראשונה את דרכה לארץ ישראל.

תיאור לא פחות מרגש אודות אותה הפלגה זו פורסם בעיתון "המגיד" בסוף אוקטובר של אותה שנה. הכותב הוא שלמה רוזאניס, שליחו של הוועד המרכזי של "האגודות ליישוב ארץ הקודש" ברומניה, והרי קטע מדבריו: "האנשים יצאו במצוות הוועד המרכזי, כולם שמחים בצאתם לארץ הקודש ורוח גיל ירחף על פניהם. לא כאנשים אשר יעזבו את ארץ מולדתם, אלא כאנשים אשר לא ראו עד עתה אור וילכו לחיות בתור אנשים חופשיים… האוניה הסבה פניה אלינו והנה על הגשר עומדים הגולים (כפי הנראה התכוון הכותב ליוצאים מארץ גלותם) ואלה קוראים: שאי שלום ארץ רומניה – ארץ מולדתנו, לא נוסיף לראותך עד עולם! שאו שלום אחים יקרים ונתראה עוד הפעם בארץ ישראל"!

זו היתה האווירה, אלו היו התקוות והציפיות וזה היה החלום. האם הוא התגשם?

ינקו – יעקב אפשטיין אחרון בני הדור הראשון למייסדי זכרון יעקב. נהג לסיים את הסקירה שהיה  מעביר לקבוצות מבקרים ב"יד למייסדים" במושבה באלה הדברים: "שישים משפחות החליטו שמספיק באלפיים שנות גלות ללא אדמה וללא מולדת, והחליטו לעלות לארץ הקודש עליה רק שמעו אבל אותה לא ידעו. אליה הם הפליגו בספינה ושמה "טטיס".

טיטוס קיסר רומי, ימח שמו וזכרו, נמנה על מחריבי ארצנו ועמנו, זה שפקד לזרות מלח ולחרוש את האדמה על הר הבית כדי שלא יצמח שם מאומה – כסמל לחורבן שהביא עלינו. אבל המזימה לא עלתה בידו. בבוא היום ניצחה ה"טטיס" את טיטוס הרשע. היה זה ניצחון הרוח של עמנו עתיק היומין".

המאבק הקיומי להישרדות של חלוצי העלייה הראשונה

ייסודם של ישובים חקלאיים בארץ ישראל בעת החדשה על ידי יהודים אמורים היו להוות תשתית לחידוש החיים הלאומיים בארץ הישנה – חדשה, האם זה אירע  על ידי חלוצי העלייה הראשונה?

התשובה היא חלקית. ערכים כמו הקניית הלשון העברית ועבודה עברית שהם ערכי יסוד בהתפתחות צביון לאומי, היו עבור מרבית מייסדי המושבות הראשונות משניים בלבד וזאת אם משום רצונם לשמר את המסגרת הדתית – הקהילתית כמו במולדת הישנה במזרח אירופה, ואם מהחשש מעינם החשדנית של השלטונות העות'מאנים שגילו יחס עוין כלפי מי שעלו ארצה מארץ אירופית וביקשו להקים כאן יישובים חקלאיים.

מהבחינה הדמוגרפית השתייכו מרבית העולים בזרם זה למעמד הבינוני והיו רחוקים מהתנועות ומהזרמים הסוציאליסטיים והמרקסיסטיים, שביטאו את הרוחות החדשות שהחלו מנשבות בעיקר ברוסיה הצארית. כל רצונם היה להיאחז בקרקע, הם ובני משפחותיהם, ולהוציא לחם מן הארץ. השמרנות היא שאפיינה את חיי התרבות והחברה במושבות הראשונות.

למרבית המתיישבים לא היה עבר כחקלאים וגם לא ניסיון בתחום זה ומטבע הדברים שהדבר היה בעוכרם. כפי שלא היה להם כל מושג במה כרוכה הקמתו של יישוב חקלאי בכלל וכאן בארץ בפרט. המסגרת של "מושבה" נתגבשה מעצם העובדה שכל העולים היו בעלי משפחות ולכן המסגרת המשפחתית היוותה את הבסיס של המושבה, אם לטוב ואם לרע.

הבאים האמינו בתמימות רבה כי ירכשו כאן אדמה לגידולי שדה ויתפרנסו מהיבולים תוך שנה או שנתיים, ועד אז יתפרנסו מהחסכונות הצנועים שהביאו איתם. לזכותם ייאמר כי עם עלותם על הקרקע  גיבשו תקנונים שאיפשרו לקיים את חיי היומיום בלא להזדקק למוסדות השלטון. הם מיהרו להכיר את תפקודם של מוסדות השלטון בארץ, שהיוו אז שלוחה של שלטון עוין ומושחת של האימפריה העו'מאנית שהיתה בשלבים של התפרקות.

באין מי שידריכם בכל הקשור לשיטות עיבוד, לבחירת הגידולים בארץ ובאקלימה  שהיו שונים לחלוטין מזה שהכירו בארצות מוצאם, הם נאלצו לחקות את הפלאח הערבי ולעבוד באותן שיטות, לגדל אותם גידולים וכמוהו לחיות בעוני. מיומם הראשון על אדמתם החל אצל חלוצי העלייה הראשונה מאבק יומיומי על הישרדות. אם נוסיף לזה את בעיות הביטחון של הנפש והרכוש במסגרת של אותו שלטון שהזכרתי, התמונה היתה עגומה למדי.

תוכניות וניסיונות להתיישבות שלא מומשו או שכשלו

ההיסטוריונים לא היקצו משום מה מקום ראוי לניסיונות באותה תקופה של בני הארץ מירושלים ומצפת לייסד יישובים חקלאיים. מעטים קראו על ניסיונה של קבוצת אברכים מצפת שייסדו ב- 1878 יישוב חקלאי על אדמה שרכשו מערביי הכפר ג'עונה במורדות המזרחיים של הר כנען. בחודש תמוז תרל"ח פורסם בעיתון "הצפירה":  "קול קורא לאחים חובבי אדמת ציון להיחלץ לעזרתם של אחים שעזבו עיר והמונה, בטלתה, מחלקותיה ורדיפותיה ויצאו לשדה". למרבה הצער נשאר הקול קורא במדבר ומייסדי "גיא אוני", השם העברי שבחרו מייסדיו ליישובם, נאלצו כעבור שנתיים לנוטשו. את אדמתם רכשו מי שהקימו במקום את המושבה ראש פינה.

באותה שנה יצאה קבוצת אברכים מבני היישוב הישן בירושלים והקימה על אדמות אומלבס את פתח תקוה. הקדחת ומחלות שנילוו אליה הכריעה אותם ואף הם נטשו את יישובם כחלוף שנתיים. גל חדש של מתיישבים חידש גם כאן את היישוב, שנותר בשמו המקורי פתח תקוה עד היום הזה.

ועוד בעניין זה: מתי מעט יודעים על ניסיון התיישבות של בני הארץ שלא שרד וכוונתי ליישוב "בית יהודה", אותו הקימה ב- 1885 חבורה של צעירים בני היישוב הישן בצפת על אדמה שרכשו בצפון רמת הגולן סמוך לכפר הערבי רמסניה. יחידים, מרוחקים ומבודדים שיוועו המתיישבים לעזרה ולסיוע, אולם לא "חובבי ציון" ולא מוסד הפקידות של הבארון רוטשילד נענו לקריאתם, כך שאף הם נאלצו לנטוש את נחלתם.

וכמה קראו ויודעים אודות אגודה בשם "תחיית ישראל"? אגודה זו הוקמה בירושלים בשנת 1881 על ידי יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן יהודה. במצע שלה נכתב: "להרבות מספרנו פה עד אשר נהיה אנחנו הרבים והדבר לא יבצר ממנו לעשותו …. עוד הארץ כמעט שממה ואם רק נעשה את הדבר בעצה ובתחבולה לבלתי משוך עלינו את איבתם של הערבים ונהיה אנחנו הרבים והחזקים". אבל במצע מוצאים אנו גם את הדברים הבאים. "עלינו לעורר את הלבבות לרעיון ארץ ישראל על ידי הפצת התרבות היהודית והשפה העברית ולהכשיר צעירים יהודים בארץ למלאכה ולחקלאות. לחברה היו תומכים ותורמים ברוסיה, אולם מכל שאיפותיה לא נותר דבר. לדעתי אמורים היו כותבי העיתים לשאול מדוע כשלה חברה זו, אבל הם משום מה התעלמו.

גורל דומה היה לחברת "יסוד המעלה" שהקימו כארבעים משפחות בשנת 1881 בעיר סובלק שברוסיה. בינואר 1882 הגיעו שליחי האגודה ארצה והתלהבו ממראה עיניהם. בשובם לעירם גייסו משפחות נוספות גם מערים אחרות. משלחת שנייה של אותה אגודה הגיעה ארצה במאי של אותה שנה על מנת לרכוש אדמה להתיישבות, אולם השלטונות מנעו זאת מחבריה והם שבו לרוסיה כלעומת שבאו. אפשר למנות עוד כמה ניסיונות להתיישבות בארץ שלא מומשו ולא באשמת אותן אגודות, שהן בקושי הוזכרו

צעדים ראשונים של חבורת הראשונים

כבר ציינתי כי מבחינה סוציולוגית כל חלוצי העלייה הראשונה, להוציא את חברי אגודת ביל"ו, לא היו פועלים וגם לא בניהם של מי שהשתייכו למעמד הפועלים במזרח אירופה. רובם נמנו שם על המעמד הבינוני הנמוך:  רוכלים, מתווכים, סוחרים זעירים ובעלי מלאכה. כמעט כולם נשואים ובגיל העמידה. כולם שומרי מסורת וחלק  מהם אף אדוקים בדתם. רק בודדים היו חילונים. הם לא הילכו בגדולות ולא חלמו להפוך סדרי בראשית, בדומה לחלוצי העליות השנייה והשלישית. כל רצונם היה להיות חקלאים העומדים ברשות עצמם. אני אשוב ואתייחס למשפט זה כאשר אעסוק בתנאי שהעמיד הבארון רוטשילד בטרם פרש את חסותו על איכרי המושבות שביקשו את עזרתו.

יוצאים מכלל זה היו הבילויים – אותם צעירים יהודים, מרביתם סטודנטים, שהתארגנו לאחר גלי הפרעות ברוסיה בשנת 1881.  הם היוו את הקבוצה המאורגנת הראשונה שהיתה לה תכנית פעולה מפורטת וחזון מרחיק לכת אודות תחיית העם בארצו. היו אז שכינו אותם  תנועת הנוער של "חובבי ציון"

המתיישבים  בשלוש המושבות הראשונות: ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב, נתקלו כבר בראשית דרכם באין ספור קשיים שנבעו מיחסם העוין של השכנים הערבים מזה והשלטון העות'מאני מזה. היו אלו סכסוכים על רקע הבעלות על אדמות ומקורות מים, גניבות, מעשי שוד ומה לא. כל זה חבר לחוסר הידע של המתיישבים בעבודה החקלאית והיותם זרים לאקלימה הקשה של הארץ וכוונתי לקיץ הקשה ולשנות בצורת. לכן לא ייפלא כי זמן לא רב לאחר העלייה על הקרקע ניכרו סימני המצוקה והחלו הקריאות והבקשות לעזרה מאחיהם בחוץ לארץ,  מעשירי עמנו ומגופים כמו תנועת "חיבת ציון".

ואכן בעיתונים כמו "המגיד" ו"הצפירה" החלו להופיע כתבות ואף קריאות לעזרה ולסיוע. הדבר ניכר היה מאוד בזכרון יעקב ובראש פינה אשר מטעמים כאלה ואחרים המצב הכלכלי ובעקבותיו גם החברתי היה חמור. מכל מקום הדבר השתקף בכתבות שהופיעו באותם עיתונים. להלן בחרתי רק בכמה ציטוטים שיבהירו לקורא את התמונה.

"המגיד" יולי 1883: "מצב הקולוניות  סאמארין וראש פינה כרגע ברע הנהו מאוד. כל המודיעים מזה מחליטים כי נחוצה עזרה דחופה כרגע. גם במכתב העת "טיימס" בלונדון מדובר מזה והמו"ל יעורר על זה כי חרפה הוא לעשירי ישראל בארצות המערב לעמוד מנגד לצרת אחיהם החפצים להחיות את עצמם מיגיע כפם על אדמת ארץ הקודש. והארץ טובה ותקווה נשקפת להם, רק חסרים למו כרגע האמצעים להגיע על ידם למטרתם".

זעקתם הגיעה לאוזניו של הבארון מוריץ הירש שנודע אז כאחד מגדולי העשירים באירופה. הירש היה מודע למצבם החמור של המוני בית ישראל ברוסיה לאחר גלי הפוגרומים ולכן החליט למצוא ולרכוש טריטוריה רחבת ידיים עליה ניתן יהיה ליישב עשרות אלפי פליטים בפרק זמן קצר יחסית. בהכירו את מצבה של האימפריה העות'מאנית באותם ימים ואת יחסה העוין לכל מי שהיגרו אז לארץ ישראל, כמו גם את העובדה שאין כאן שטחים רחבי ידיים שבחלקם אף מיושבים על ידי ערבים, החליט הבארון הירש לרכז את מאמציו בשטחי ארץ אחרים כמו בארגנטינה. אולם במועד מאוחר יותר הורה להגיש סיוע כספי לאיכרים ולכמה מושבות בארץ ישראל.

בעיתון "הצפירה" מספטמבר 1883 הופיעה  ידיעה כי הבארון הירש נסע לקושטא על מנת להיפגש עם השולטן כדי שהלה יאפשר ליהודים לעלות ארצה ולייסד בה יישובים חקלאיים. איננו יודעים אם אכן הדבר אירע. מכל מקום כאשר הבארון אדמונד דה רוטשילד עמד  מנגד כמו יתר עשירי ישראל, הבארון הירש פעל ועשה. אני סבור כי יש לציין זאת משום שכותבי תולדות העיתים "שכחו" זאת. עוד לפני כן, ביוני של אותה שנה, שלח הבארון הירש לארץ ישראל את איש אמונו הד"ר פליקס עמנואל ונציאני על מנת שיעמוד על מצבן של המושבות וידווח לו על המתרחש שם

דיווח על כך העיתון "המגיד" בגיליונו מיולי 1883  ולהלן כמה ציטוטים:

"… בבואי לחיפו ביקרוני הרבה פעמים מלאכי הקולוניה סאמארין והודיעו לי מכל תוצאותיה. ראיתי לפני אנשים אומללים אשר כמעט אבדה תקוותם מבלי דעת מה יילד יום. אני ביקרתי את משפחות הקולוניסטים שישבו בחיפו ומצאתין בצרה גדולה, בעוני ובחוסר כל ושוכבים על ערש דווי. לבי נשבר בקרבי למראה האיום ההוא ומיהרתי לתמוך בהאומללים בשם השר הבארון מוריץ הירש הי"ו. ונתתי הרבה אלפים פרנקים לקנות מזון ותרופות להרעבים. וגם הודעתי להם בשמו של הבארון ליתן להם דמי נסיעה בחזרה לבתיהם ושם ימתינו עד אשר תיכון הנחלה אותה מכין הבארון עבור המוני בית ישראל".

בדיעבד ביקורו זה של ונציאני, שליחו של הבארון הירש, היה גורלי והיסטורי וכל כך למה? משום שוונציאני בשובו לפאריז עבר דרך גאלאץ שברומניה ודיווח שם על המצב החמור לראשי הוועד המרכזי של האגודות ליישוב ארץ ישראל. בהגיעו מיהר ונציאני לדווח לשולחו, אבל גם לרב צדוק הכהן, רבה של הקהילה היהודית בצרפת. הרב צדוק הכהן, שהיה מבאי ביתו של הבארון אדמונד דה רוטשילד ונודע גם כחובב ציון נלהב, מיהר להיפגש עם הבארון ובשיחה שהשניים קיימו, שאת תוכנה איננו יודעים, החליט הבארון רוטשילד להיכנס ל"הרפתקה" בארץ ישראל

 משטר החסות – האפוטרופסות שפשטה את הרגל  והמישגה הגורלי של הבארון רוטשילד

1883  – 1900

הבארון רוטשילד, שהיה נתון תחת הרושם הקשה שהותירו עליו הדיווח של ונציאני והשיחה עם הרב צדוק הכהן, החליט לשלוח לארץ את אלי שייד שהיה אחד מבכירי פקידיו, על מנת שגם הוא יעמוד מקרוב אחר מצבן של שלוש המושבות: ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב, ואף יציע לשולחו באיזו דרך לסייע להן. ראוי כאן לציין כי מצבה של ראשון לציון היה טוב יותר, היתה להם בעיה חמורה של מחסור במקורות מים והם ביקשו וקיבלו מהבארון מימון לחפירת באר ארטזית.

שייד בשובו לפאריז אישר את הדיווח של ונציאני אולם הוסיף, כי למצב החמור אליו נקלעו זכרון יעקב וראש פינה אשמים לא מעט האיכרים, גם משום שאין להם לא ידע ולא ניסיון בחקלאות, אבל גם משום שהם עצלים, נרגנים וחסרה להם מוטיבציה. בדיעבד אנו יודעים שאלי שייד, מטעמים השמורים עימו, נמנע מלתלות את הכשלונות גם בתנאים האובייקטיביים וגם טפל על האיכרים האשמות שווא.

הדיווח של שייד הותיר אצל הבארון רושם מאוד שלילי אודות האיכרים, כמי שלא ניתן לסמוך עליהם וכמי שאינם מסוגלים לתפקד בכוחות עצמם, מה שהיה במידה רבה רחוק מהאמת. ולכן משום שגילה חוסר אמון גמור במתיישבים החליט הבארון להתנות את תמיכתו הכספית בכך שהוא, באמצעות פקידים ומומחים שימנה, ינהל את המושבות, שאיכריהן יסכימו לתנאים שיציג, בכל תחומי החיים: הכלכליים, החברתיים והתרבותיים, כולל הקשרים עם גופים חיצוניים. במילים אחרות: הוא יפרוש את חסותו עליהן. לכמה זמן?  זאת הוא לא נקב. מדרך הטבע עד שיהיו מוכשרים לעמוד על רגליהם. לכאורה אין טוב מזה, אבל מי שעיין בכתבה שהתפרסמה בעיתון "המגיד" מאוגוסט 1883 התרשם אחרת. והרי קטע ממנה.

"… אבל התנאי הראשי שהתנה האיש היקר ההוא, אשר רק הוא לבדו יהיה אדון הקולוניה מעתה לכל גבוליה, והיא תהיה תחת ממשלתו המוחלטת בכל עוז וכוח, מבלי היות לכל איש כל משפט וכל זכות בענייניה ולעשות דבר נגד רצונו ודעתו. עתה איפוא בקשתי היא כי תיטיבו להודיעני אם אפשר הוא לכם להסכים על התנאים הנזכרים והאמצעים אשר יושג על ידם".

בהמשך מדווח הכותב, כי רק אחרי דיונים שנמשכו בזכרון יעקב כיומיים נאלצו המתיישבים לבלוע את הגלולה המרה: "ויהי אחרי הוויכוח שנמשך שני ימים ואחרי שנמצאו גם מערערים על הדבר מטעמים שונים, נמנו וגמרו בעלי האסיפה כמעט פה אחד למלא אחרי דברי הפרוטוקול של האדון ונציאני (מסתבר שוונציאני המשיך בשליחותו, הפעם מטעם הבארון רוטשילד, בגלל היותו מודע למצבם החמור של המתיישבים) ולמסור הדבר לוועד המרכזי בעיר גאלאץ לגמור העניין עם השר ההוא. פתשגן  מבאי כוח האסיפה נשלח על ידי קווי הטלגרף לגאלאץ ולפאריז"

בספטמבר של אותה שנה פורסמה ב"המגיד" הודעה בזו הלשון: "בחתימת הגיליון הגיעה לנו הידיעה הברורה (אופיציעל), כי השר הנדיב שלא יחפוץ עוד בהיגלות שמו ברבים, קיבל על חשבונו את שלושת הקולוניות בארץ ישראל: ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב … בהודעתו מבקש הנדיב ומזהיר מאוד שלא יהרסו עניים לעלות לארץ הקודש באומרו , כי היציאה בחיפזון תחת להיטיב ליישוב בארץ ישראל יזיק מאוד… "

אין צורך לקרוא בין השיטין כדי להבין מה היה טיבה של החסות שהעניק הבארון לאותן מושבות שהחליטו "לחסות תחת כנפיו". ואמנם מספר, אמנם לא גדול, של מתיישבים סירבו להעביר את נחלתם לרשותו של בארון עשיר אשר כונן מערכת של פקידים במושבות שאמורים היו לממש הלכה למעשה את המדיניות הקשוחה כלפי בני חסותו, כפי שהתווה אלי שייד שמונה על ידי אדונו לעמוד בראש מוסד הפקידות בארץ ישראל.

במציאות כך התגלגלו העניינים: בכל מושבה הוצב פקיד שניהל את כל ענייניה בלא להיוועץ באיש. כל המוסדות הנבחרים כמו ועד המושבה, הוועד החקלאי והנהלת בית הספר חדלו לפעול. והמתיישבים מיום שאדמתם הופקעה מהם הפכו לעובדים שכירים. לא היה להם מה לומר באשר לפיתוחם של ענפי משק, שיטות עבודה וכיו"ב. הם לא קיבלו שכר עבור עבודתם אלא קיצבה שבועית בהתאם למספר הנפשות במשפחה. לכן לא היה כל טעם להתאמץ בעבודה או להקפיד ביציאה לעבודה והמתיישב איבד כליל את המוטיבציה להתאמץ ולהצליח בעבודה

למרבית הפקידים, שנשכרו ע"י הבארון ועוזריו לצאת לא"י, לא היו הכישורים הדרושים אם היה זה ידע  בחקלאות או בניהול השוטף של ענייני המושבה. רמתם המקצועית והמוסרית לקתה מאוד בחסר. זאת ועוד, למרביתם לא היו, לא יחס ולא זיקה למפעל ההתיישבות בא"י. עניינו אותם שכרם ותנאי חייהם. פקידו של הבארון במושבה עליה הופקד נהג כמלך בגדוד בנהלו את העניינים ביד חזקה ובזרוע נטויה. רשאי היה לעכב ואפילו לבטל את קיצבת השכר השבועית כאשר החליט שמתיישב זה או אחר לדעתו סרח. כדי לממש את שלטונו במושבה נהג הפקיד בשיטה של הפרד ומשול, כאשר טיפח מקרב המתיישבים קבוצה של מלחכי פינכה, שהביאו את דיבתם רעה של מי שלא היו, לדעתם כמובן, כנועים לאדון הפקיד. על כל המערכת הזו שריחה הדיף למרחוק שלט האדון אלי שייד, שרחוק היה מלהיות טלית שכולה תכלת.

לבארון נשלחו לפאריז אין סוף תלונות של מתיישבים, שביקשו והתחננו שהבארון יואיל לבדוק את המתרחש במושבותיו, אבל הוא 'קנה' את הסבריו של פקידו הראשי. בינתיים נהרס כמעט כליל המירקם החברתי והתרבותי במושבה

כל אותן שנים הזרים הבארון מיליוני פרנקים למושבותיו על מנת לקדמן ולבססן אבל היתה זו חבית ללא תחתית. חטא נוסף היתה ההחלטה להשתית את המושבות על ענף חקלאי אחד – משק מונקולטורי ובעיקר כרמי גפן ומטעים. וכשפקדה מחלת הפילקסרה את כרמי הגפן וחיסלה אותם כמעט לחלוטין ניצבו אותן מושבות בפני שוקת שבורה. ובמושבה שהושתתה על גידולי שדה בלבד נותרו איכריה ללא אמצעי קיום כאשר פקדו את האזור שנות בצורת ומכת נברנים.

שבע עשרה שנים יקרות היו צריכות לחלוף עד אשר הבין הבארון על מה ולמה כשלו מושבותיו. בעשותו את חשבון נפשו ועולמו הבין הוא עד כמה כשל הוא כשסירב להתייחס לתלונות הרבות שזרמו לארמונו, שבמרביתן הופנתה אצבע מאשימה לעבר פקידיו והאיש שעמד בראשם. או אז החליט הוא, בלא לגלות לאיש דבר, על חיסול לאלתר של משטר החסות ופיטורין לאלתר של כל צבא הפקידים ובראשם אלי שייד. המועד שקבע היה האחד בינואר שנת 1900 . ועל כך בעמודים הבאים.

ההעברה  ליק"א

באחד בינואר 1900 הוכו איכרי משבות החסות בהלם, בהיוודע להם כי מיום זה ואילך חדל הבארון רוטשילד מלפרוש את חסותו עליהם. הזעזוע נבע מכמה סיבות: המעבר נעשה בפתאומיות וללא כל הכנה מוקדמת. כמו כן התרגלו איכרי מושבות החסות, חרף הטרוניות שהיו להם כלפי הבארון ופקידיו, כי כל עוד "הבארון משלם" הביטחון הכלכלי מובטח. והסיבה השלישית: החשש הכבד מ"בעל הבית" החדש – חברת יק"א – החברה להתיישבות יהודים שהקים הבארון הירש ואשר לדעתם ולדעת תנועת "חיבת ציון" התנכרה לעניין ההתיישבות בארץ ישראל. כך מכל מקום היה עד שנת 1896 כאשר הבארון הירש נפטר. זאת למרות, כפי שכבר צוין, לא כך היו פני הדברים. שהרי החברה הושיטה כבר עזרה בסכומים ניכרים כהלוואות לאיכרים בחמש מושבות שלא נתמכו על ידי הבארון רוטשילד.

בשנת 1900 נקלעו מושבות העלייה הראשונה למשבר כלכלי עמוק. ב- 18 השנים שחלפו הוקמו ברחבי הארץ עשרים מושבות. שנים אלה נתאפיינו בחיפושים אחר ענפי משק רנטביליים המותאמים לתנאי הארץ, אולם ההצלחה לא האירה פנים. משק המטעים המונקולטורי שהונהג במושבות החסות נכשל כשלון חרוץ, אבל גם במושבות העצמאיות המצב היה עגום למדי. לכן למרבית המושבות היה בסוף המאה י"ט דימוי של יישובים רעועים לפחות מן הבחינה הכלכלית. ובמושבות החסות על אחת כמה וכמה. הניהול הכושל של הפקידים הצמיח פרי באושים.

לאחר הודעתו של הבארון תחילה הבינו זאת כהחלטה למשוך ידיו כליל מהסיוע למפעל ההתיישבות. באסיפות חירום של נציגי המושבות הוחלט, בעצה אחת עם הנהלת "חובבי ציון" לצאת במשלחת משותפת לפאריז על מנת להעביר את רוע הגזירה. במשלחת היו מטעם "חובבי ציון" אחד העם ואוסישקין ושמונה נציגים מא"י: שישה נציגי האיכרים ושני פועלים. המשלחת הגיעה לפאריז במאי 1901 . הפגישה עם הבארון היתה כשלון מוחלט. תחילה הוא סירב בכלל לקבלם וכשהתרצה קיבל רק חלק מהם. הוא השאיר את הבאים עומדים על רגליהם והשמיע בפניהם את הדברים הבאים: "יישוב ארץ ישראל אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, לאיכרים או לחברות להתערב בענייני ולחוות דעה על מעשה ידי".  בהמשך תקף במרירות את  "חיי המותרות" של המתיישבים בארץ ישראל והביע תמיכה מליאה ביק"א שניהלה כבר את המושבות למעלה משנה ביד קשה ובחסכנות שגבלה בקמצנות. לחברי המשלחת לא ניתנה הרשות להשיב לבארון והם יצאו ממנה נעלבים ומושפלים. אעיר כאן כי הבארון, בעצת אחיתופל של אלי שייד, הוא זה שסמך ידו על משטר החסות והוא זה שאטם אוזניו מלשמוע את תלונותיהם ובקשותיהם של "נתיניו" במשך שבע עשרה שנים.

כשנתכנסו חברי המשלחת לאחר הפגישה, כשהם נסערים ונרגשים, דרש אחד העם לצאת בגלוי נגד הבארון ולומר לו: "העם רשאי ומחויב לדרוש ממך שתחדל ממעשיך ולומר לך, לא מעוקצך ולא מדובשך. פזר את ממונך לבטלה בכל מקום שתחפוץ, כמו שעושים שאר עשירי ישראל ואת ארץ ישראל הנח". אבל חברי המשלחת לא רצו למתוח את החבל יתר על המידה מכיוון שהתברר כי הבארון לא הסתלק מתמיכתו במפעל ההתיישבות, אבל הפעם באמצעות חברת יק"א.

ואכן פני הדברים היו שונים. הבארון לא רק שלא הסתלק ממעורבותו במפעל ההתיישבות אלא המשיך להוות גורם משפיע על מדיניות חברת יק"א שעימה חבר. לפי ההסכם שנחתם בין הצדדים בנובמבר 1899 התחייב הבארון רוטשילד להעביר לרשות יק"א 15 מיליון פראנק זהב, על מנת שהחברה תמשיך במפעל ההתיישבות בא"י. יתר על כן, הוא הבטיח להוסיף על סכום זה אם הדבר יהיה נחוץ.

על מנת להמשיך ולנהל את מפעל ההתיישבות  הוקמה בפאריז "המועצה הפלשתינאית" בה כיהנו שלושה נציגים מיק"א ושלושה נציגי הבארון. במשך ארבע עשרה השנים עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה פעלה חברת יק"א בא"י בהיקף נרחב. לכאורה ללא קשר עם הבארון, אבל למעשה תחת עינו הפקוחה.

יק"א אכן פעלה במדיניות של הידוק החגורה ואפילו בקשיחות. המנגנון שלה היה מצומצם ופונקציונלי, בניגוד מוחלט למנגנון הפקידותי המנופח של הבארון, שכאמור פקידיו פוטרו לאלתר ושולחו מהארץ. כבר מראשית דרכה הוכיחה יק"א כי מדיניותה מודרכת משיקולים כלכליים טהורים. למתיישבים הוחזרו נחלותיהם אמנם בתנאי אריסות. עליהם היה לחתום על שטרות שנפרסו על פני שנים רבות, על מנת שהדבר לא יכביד עליהם. מכאן ואילך ההתערבות של הנהלת החברה בענייני המושבה היתה מינימלית. מושבות הבארון חשו עצמן לפתע עצמאיות לחלוטין מה שהוליד את הצורך להקים מוסדות חדשים כפי שהיה נהוג במושבות העצמאיות. המעבר ממשטר סמכותי וכאילו אבהי היה חד. מושבות החסות עברו למשטר של ניהול דמוקרטי וליברלי. בכל המושבות הדבר התבצע ללא כל קושי להוציא את זכרון יעקב. כאן החליטה יק"א מטעמים כלכליים טהורים לצמצם את מספר האיכרויות, כך שכמה משפחות איכרים אולצו לעזוב. החברה הציעה להם להשלים איכרויות בכמה מושבות או לקבל פיצויים. האיכרים סירבו ועל רקע זה התארגנו  איכרים שניסו  להחזיק מעמד ללא עזרת יק"א, אך הדבר לא צלח.

יק"א העניקה הלוואות ולא מענקים וזאת בתנאים מסחריים. בסיומו של המעבר ליק"א, שהיה קשה ומכאיב, הוברר שהשינוי העלה את מרבית המושבות על דרך המלך. ואמנם מקץ 14 שנים, ערב מלחמת העולם הראשונה, מצבן של מרבית מושבות העלייה הראשונה הניח את הדעת, אבל אז פרצה המלחמה שבעטייה הגיעה ההתיישבות היהודית בארץ והיישוב היהודי  בכלל לסיפו של משבר קיומי. אבל זה כבר סיפור אחר.

במבט לאחור, האם המושבה כיישוב חקלאי הוכיחה את עצמה? התשובה שלילית.

המסגרת בה כל מתיישב נותר לגורלו, ללא תקנון של עזרה הדדית, אמצעי ייצור משותפים, שיווק משותף של התוצרת ועוד, גרמה לכך, שמרבית המושבות בארץ בשלושים שנות המנדט הבריטי שקטו על שמריהן ונותרו בצידי הדרך. מוסדות התנועה הציונית בחרו בצורות התיישבות אחרות. באותן שלושים שנה הוקמו בארץ עשרות קבוצות, קיבוצים ומושבי עובדים, ואף כמה מושבים שיתופיים, אך רק כמה מושבות בודדות. כך תם עידן שהטביע את חותמו על היישוב העברי בארץ ישראל –  על אורותיו ועל צלליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s