חינוך עברי

המערכה על החינוך העברי – הלאומי במושבות העלייה הראשונה

סקירה ולקט מקורות

המערכה על החינוך העברי – הלאומי

ידובר כאן אודות הניצחון במושבות של החינוך העברי–  הלאומי על ה'צרפתיות', כפי שכינו אז את הוראת הלשון ותרבות צרפת, ועל היידיש. נושאיו היו קומץ של מורים חלוצים  משוגעים לדבר כמו: מרדכי לובמן ודוד יודילוביץ בראשון לציון, אהרון טורקניץ, ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה משה וילקומיץ ויהודה ענתבי בראש פינה והרב זאב יעבץ וחיים ציפרין בזכרון יעקב. בזמנם של וילקומיץ וענתבי נהגו לכנות את בית הספר בראש פינה: "האוניברסיטה של הגליל", וזאת בזכות הפעילות החינוכית הענֵפה שהתנהלה בין כתליו כאשר רבים מהמורים העבריים עלו לכאן לרגל.

בתולדות החינוך במושבות ניתן להבחין בשלוש תקופות:

*  ה'חדר',

* התקופה ה'צרפתית'

* ובית הספר העברי- הלאומי

במושבות שלא קיבלו את חסות הבארון רוטשילד ופקידיו פסחו כאן על התקופה ה'צרפתית' והחינוך העברי ירש את מקומו של ה'חדר'

זיקתם של רבים מהמתיישבים בעלייה זו היתה לאורחות הדת, כפי שנהגו בעיירות מוצאם במזרח אירופה, אותם רצו לשמר במידה כזו או אחרת במושבות שהקימו בארץ הקודש. הווה אומר אורח חיים דתי – חרדי. ואכן בפתח תקוה, בראש פינה, ביסוד המעלה ובמידה מסוימת גם בראש פינה נשמר במשך שנים לא מועטות אופיו הדתי של החינוך וזאת כמובן לפי רצונם של מרבית ההורים. במושבה יבנאל למשל היו שני מחנות: דתיים ו'רדיקלים', אולם הם חיו ביניהם בשלום. ילדי הפלג הרדיקלי – בנים ובנות – ביקרו בבית הספר שהוקם על ידי חברת יק"א, ואילו ילדיהם של ה'אדוקים' (כפי שכונו אז), הבנים למדו ב'חדר' והבנות בבית הספר.

חברת יק"א ולפני כן פקידות הבארון הקימו במושבות בתי ספר, תִחזקו אותם ושילמו את משכורתם של המורים. ועוד, משהחליפה יק"א בתחילת המאה העשרים את פקידות הבארון פקידיה לא התערבו כלל בניהול בתי הספר ואלה התנהלו ב'ניצחונה של העבריות' על כל המשתמע מכך, למרות שה'חדרים' טרם נעלמו וה'מלמדים' בהם המשיכו ללמד ביידיש.

'חדרים' פעלו בראש פינה וביסוד המעלה, בראשון לציון, בזכרון  יעקב, ביבנאל, בעקרון ואפילו במתכונת של 'חדר מתוקן' במושבה רחובות. מאחר שבבית ההורים דיברו יידיש מטבע הדברים שגם הילדים דיברו יידיש וערבית, אותה למדו משכניהם הערבים.

כאשר קבעו מייסדי פתח תקוה תקנות ל'תלמוד תורה' במושבתם נאמר בהן במפורש: "קיבלנו עלינו לגדל את בנינו לתורה וליראת ה'. לכן בכל בתי התלמוד תורה במושבה, לא ילמדו נערי בני ישראל כי אם תורת ה' ומוסר וכן כתב לשון הקודש בלבד.

ואכן בגיליון העיתון "המגיד" מחודש אב תרמ"ו – 1886 הופיעה הכתבה הבאה שקטעים ממנה בחרתי לצטט.                                                                        

ב"ה  אומלאבס (פתח תקוה)  כ' בחודש שבט התרמ"ו. (1886)                      

לבעל "המגיד": האדון הירש, הדירקטור ממקוה ישראל, עמס על עצמו עבודת הסוכנות לענייני ישוב ארץ הקודש וזאת אחרי פטירתו של האדון מויאל. על ידו יעזור גם האדון אוסובצקי, הדירקטור של ראשון לציון מטעם הבארון רוטשילד יר"ה (ירום הודו)…

בית התלמוד תורה המופקד על ידי הרב ר' אריה לייב פרומקין, מנדבת ליבו של הגביר מאשכנז וכבוד הגאון הד"ר הילדסהיימר מברלין, מתנהג כעת על ידי שלושה מלמדים מומחים. אלה מלמדים בבית האדונים הנ"ל ליותר משלושים ילדים.

המחלקה הראשונה מבני הכיתה הראשונה והשניה כבר סיגלו לעצמם מראשית החורף הזה  ארבעים דפים גמרא ויסיימו בקרוב את מסכת כתובות. תלמודם בידם ב"ה בהבנה ובקריאה.

המחלקה השניה ילמדו חומש עם פירוש רש"י ותנ"ך, והשלישית – בני דרדקי אשר ילמדו א"ב ומקרא. הרביעית היא מבני עובדים באִתם ובמחרשתם, אשר ילמדו חומש ו'חיי אדם' אחרי כלות עבודתם בשדה. תקוותנו היא כי המושב והת"ת (תלמוד תורה) וגם כל ענייני ישוב ארץ הקודש יצליח בידם וילכו מחיל אל חיל ויהי נועם ה' עליהם ומעשה ידיהם יכונן.

הקורא כתבה זו יתקשה שלא לחכוך בדעתו, האין היא מאחת העיירות במזרח אירופה, אשר אחינו בני ישראל יושבים שם?  אגב, פתח תקוה באותן שנים היתה ראשונה בסולם החרדיות מכלל מושבות העלייה הראשונה. מסתבר כי אותו ר' אריה לייב פרומקין ניסה לפתוח בביתו מעין 'חדר מתוקן' על מנת לשלב בו לימוד חשבון, דברי ימי ישראל ועברית, אולם הוא עורר עליו מורת רוח רבה ורוב ההורים סירבו לשלוח אליו את ילדיהם.

במשך שנים לא מעטות שלטה היידיש במושבה והניסיונות להנהיג בה חינוך עברי עלו בתוהו. משעברו חלק מהאיכרים כאן לחסות הבארון מיהרה הפקידות לבנות בית ספר במקום, בו הושם הדגש על לימוד הלשון הצרפתית ותרבותה, כאשר העברית הוצבה במקום השני. אולם גם אז המשיכו בתי התלמוד תורה לשמש מוסדות חינוך עיקריים במושבה. כאשר ניסה מורה צעיר, אליהו ספיר שמו, לטפח את לימוד השפה העברית הוא אולץ  לעזוב לאלתר את המושבה.

גם העימות החריף בין האיכרים לפועלים, חלוצי העלייה השנייה, הגביר כאן את ההתנגדות לחינוך עברי שזוהה על ידי איכרים רבים עם החילוניות. עם זאת ראוי להעיר כי פתח תקוה לא היתה בתחום זה יוצאת דופן לרעה מכלל מושבות העלייה הראשונה.

 

בראשון לציון הסתפקו בשנים הראשונות ב'חדר' בו הורו 'מלמד' ירושלמי והשוחט במושבה ביידיש. לבד מלימודי קודש לימדו השניים את הנערים את ארבע הפעולות בחשבון. לאחר זמן נשלח למושבה על ידי הבארון מורה לצרפתית, שהורה גם קצת מדעים. בבית הספר שהוקם למדו הבנים והבנות בכיתות נפרדות. כל הלימודים התנהלו ברוח דתית לפי בקשת ההורים ובהנחיית הבארון. ב- 1887 נתמנו מרדכי לובמן ודוד יודילוביץ כמורים בבית הספר והם הראשונים שלימדו 'עברית בעברית'. זה היה הגרעין לבית הספר העברי במקום.

מראשון לציון עברה השיטה של לימוד 'עברית בעברית' ליתר המושבות. בראשון לציון הוקם גם גן הילדים העברי הראשון בארץ.

בזכרון יעקב נפתח תחילה 'חדר' והורו בו אברכים מירושלים לימודי קודש בלבד כמובן ביידיש. עם קבלת חסות הבארון נבנה במושבה בית ספר בו לימדו לבד מלימודי קודש גם ערבית וצרפתית והעברית במקום האחרון. רוב ההורים היו מעונינים בעיקר בחינוך תורני ולא התייחסו כלל ללימוד העברית. ביוזמת הפקידות נשלחו לפאריז כמה צעירות מהמושבה להשתלם בהוראה על מנת לחזק את ה'צרפתיות' בבית הספר.

עם זאת ב- 1889, לאחר המרד של האיכרים בפקידות,  הוזמן למושבה הרב זאב יעבץ לשמש כרב וכמחנך בבית הספר. יעבץ, שנודע כתלמיד חכם, סופר ומחנך, ניסה לשנות את תכני הלימוד בבית הספר ברוח הלאומיות ולטפח את לימוד העברית. פעילותו זו היתה לצנינים בעיני הפקידות שהחלה להצר את צעדיו. בשלב מסוים מינתה כמנהלת בית הספר את מתילדה קויפמן, אחת מהצעירות ששבו מהשתלמות בפאריז. היא כמובן פעלה להחדרת ה'צרפתיות' במערכת הלימודים בבית הספר והצרה את צעדיו של הרב יעבץ שנאלץ לעזוב את המושבה.

גם כאן עם העברת המושבה לניהולה של יק"א חלה תמורה של ממש גם בתחום החינוך. ראשית לכל השוותה החברה את שכרם של המורים לעברית לשכרם של המורים לצרפתית. ולבד מתִחזוק בתי הספר במושבות ותשלום שכרם של המורים הופסקה התערבותם של הפקידים בפעילות החינוכית. כשהגיע למושבה המורה חיים ציפרין, כמורה וכמנהל בית הספר,  השתנה המצב. הוא החל להחדיר בהדרגה חינוך עברי – לאומי. ציפרין, שניהל את בית הספר במקום כשלושים שנה, שִכלל את השיטה של הוראת 'עברית בעברית' וה'צרפתיות' בזכרון יעקב נחלה כשלון חרוץ, שהרי בשנת תס"ג (1903) נוסדה בין כתליה "הסתדרות המורים העבריים בארץ  ישראל".                                                  

אפילו ברחובות, שמייסדיה, חברי האגודה "מנוחה ונחלה", שהיו חברים באגודה 'בני משה' שהקים אחד העם, מושבה שלא ביקשה את חסות הבארון ונודעה כמתקדמת מבחינה דתית, גם כאן הוקם תחילה 'חדר' ששפת הלימוד בו היתה ביידיש. אלא שכאן כבר מראשית הדרך התחולל מאבק עז בין המייסדים לדור הצעיר, בשאלת אופיו של החינוך, כשהראשונים ביקשו לשמר חינוך דתי – חרדי. בסופו של דבר גברה ידם של הצעירים והוסכם על הקמת 'חדר מתוקן' בו שולבו לימודי קודש בלימוד עברית, דברי ימי עם ישראל ומקצועות נוספים. 'החדר המתוקן' הפך תוך זמן קצר לבית ספר.

נסיים במושבה ראש פינה שהיתה אחת ממושבות החסות. בבית הספר, שנבנה ב- 1886 על ידי הפקידות, הוחל כאן כבר מהימים הראשונים  בצד ה'צרפתיות' בהוראת השפה העברית ודברי ימי עם ישראל. החל בכך משה דוד שוב, ממייסדי המושבה, ואחריו המשיכו, פיתחו והעשירו את תכנית הלימודים מטובי המורים העברים בארץ: אהרן טורקניץ, ד"ר יצחק אפשטיין, שמחה משה וילקומיץ ויהודה ענתבי. תוך זמן לא רב החלו לעלות לכאן לרגל רבים מהמורים העברים בארץ על מנת ללמוד ולהשכיל, ובית הספר העממי בראש פינה נודע אותם ימים כ'אוניברסיטה של הגליל'.

מפעל ההתיישבות בארץ ישראל הכה גלים והלהיב את דמיונם של חוגים רבים מקרב אחינו במזרחה ובמערבה של אירופה, למרות שרק זרם דקיק של עולים שמו פעמיהם לארץ ישראל בשנות ההגירה ההמונית מרוסיה. מעניינת לכן הרשימה שפורסמה בעיתון 'המגיד' בחודש אב תרמ"ג )1883) . הכותב ב. דרחמן, תלמיד בית המדרש לרבנים בעיר ברסלאו – גרמניה. תחת הכותרת: "ישוב ארץ ישראל ושפת עברית".

להלן הרשימה:

אחת מהשאלות המורגלות בפי שונאי הרעיון של ישוב ארץ ישראל היא שאלת השפה. הם שואלים, באיזו שפה ידברו בני ישראל בשובם לארצם? דרך משל – הלא באשכנז כבר היו לאשכנזים גמורים ובצרפת לצרפתים גמורים. אחינו בני ישראל בספרד מדברים רק ספרדית ובארצות המזרח ערבית. ואחינו בארצות הסלאווים מדברים כידוע ז'ארגון (הכוונה ליידיש).

ועתה אם יתקבצו אחינו מחדש מכל רוחות הארץ הלא תהיה מבוכה גדולה ולא יבינו איש שפת רעהו כבוני מגדל בבל. על כל פנים לא יוכלו לדבר עברית כי שפה זו אומרים הם כבר מתה וחדלה מלהיות מובנת לכל בני עמנו. על זה אשיב להם: בואו וראו ולימדו מהעמים. הנה בראשית שנת המאה הזאת היתה שפת האירים היושבים בארצם במדינת אירלנד אינגליש. בין החמש מיליון אירים נמצאו רק כאלף איש שידעו את שפת עמם. והנה זה כעשרים שנה מאז נוסדה בתוכם חברה מיוחדת להפיץ את שפת עמם בקרב יושבי ארצם, חברה זו מודיעה לנו כי לערך מיליון אירים היכולים כבר לדבר ולכתוב בלשון עמם.

לעומת זאת מצב העברית איננו תודה לאל במצב שפת האירים לפני שבעים שנה, כי עוד נמצאים בקרבנו אלפי רבבות אנשים המבינים ויודעים שפת קודשנו. הם לא שכחוה בכל צרותיהם ותלאותיהם האיומות. בהחזיקם בה ידעו כי יבוא יום והיא תחדש את נעוריה בשוב ה' את שיבת ציון.

ועתה בעזרת ה' יתברך זכינו לראות את ראשית השיבה לציון. ובהיקבץ עם רב מבני עמנו לארץ קודשנו כולם ישובו אל אמם האהובה והקדושה. ודור יבוא ידבר רק בהשפה שבה דברו חוזינו ומחוקקינו מימי קדם. עוד נזכה ונראה בארץ ישראל ערים וכפרים הרבה שיושביהם כולם ידברו עברית, כימי עולם וכשנים קדמוניות. והחלוצים יהיו בני עמנו בהקולוניות החדשות בארץ ישראל.

ואכן המציאות החדשה בארץ ישראל הוכיחה את עצמה, גם החרדיות וגם ה'צרפתיות' היו כצל עובר. בית הספר העברי הראשון במושבות הוקם בשנת תרמ"ז (1887) בראשון לציון על ידי מרדכי לובמן ודוד יודילוביץ, ובעקבות ראשון לציון הלכו יתר המושבות. במרוצת עשור שנים חגג החינוך העברי הלאומי את ניצחונו בכל המושבות. מי שעמד בראש המאבק להקניית חינוך עברי – לאומי היה אליעזר בן יהודה. עיתונו "השקפה" היה אכסנייה לכל מי שביקש להתייחס לעניין זה. ואמנם כמעט כל הכתבות אשר חלקים מהן בחרתי להביא בעמודים הבאים הן מעיתון זה.

חברת יק"א שהחליפה משנת 1900 את פקידות הבארון חדלה להתערב בעבודתם של המורים בבתי הספר למרות שהיא הקימה מבנים יפים ומרווחים, רכשה ציוד מתאים ומימנה את שכרם של המורים. לכאורה בשלו התנאים לניצחונה המלא של ה'עבריות' במושבות אולם התהליך היה איטי. זאת מאחר שה'חדרים' בחלק מהמושבות המשיכו עוד פרק זמן להתקיים ושפת הלימוד בהם היתה יידיש ובמרבית בתי המתיישבים ההורים דיברו יידיש. מצב זה חרה לכותב המאמר הבא ב'השקפה', תמוז תרס"ג (1903) . מחברו בחר משום מה שלא להזדהות בשמו וחתם עליו במלה 'ותיק' ובלא לציין את מקום מגוריו. להלן כמה קטעים:

"הכל תלוי במזל – אפילו צלם שבהיכל". הפתגם הזה יעלה על לבי איזו ביקורת הגיונית אם גם שלילית על מצב החינוך במושבותינו. גם המבקרים השונים, הרשמיים והבלתי רשמיים, שביקרונו בשנים האחרונות על מנת לבחון את הנעשה במושבות על החינוך, הם הסתפקו בהערות קצרות שלא הגידו דבר. בעוד שאל יתר צדדי החיים אצלנו שמו את כל לבם ויחתרו למצוא את סיבת הסיבות למצבן העגום. גם רוח המורים שבמושבות נחבאים אל הכלים. אלה עוזבים את הספרות התקופתית רק ל'פרחי כהונה' ולא לילדים ולבני הנעורים. את שתיקתם אין המורים יכולים להצדיק בזה שהדבר לא בידם ושעבודתם תלויה בתנאי חייהם ובחברת יק"א  שלקחה עכשיו את המושבות תחת חסותה, משום שפקידי יק"א, שלא כפקידי הבארון, כלל וכלל אינם מתערבים בעבודתם של המורים. כל זה מחייב אותם לעשות הרבה יותר להאדרת השפה העברית ותרבותה בחיי המושבות. עליהם להשתמש במלה הנדפסת כדי לרכוש להם את דעת הקהל המשפיעה בימינו ואשר עתידה להשפיע על הנהלות בתי הספר. גם חברת יק"א תהיה אנוסה להתחשב איתה… אין חולקין כי מצבנו הלאומי היום משונה ורע מאוד. לכן כל כך חשוב לפתח בקרב בנינו את רגש הכבוד והאהבה ללאומנו ביתר עוז. ובראש בראשונה להאדיר את שפתנו העברית שהיא בימינו בשפל המדרגה. ומי אם לו מורינו החייבים להתאמץ יותר בעבודתם החשובה הזאת, חרף המכשולים הניצבים בדרכם… וביסוד היסודות עלינו לשים ליבנו  לבית הספר הכפרי ולטפח בו את בריאות הגוף והתפתחותו כי בו אנחנו מגדלים את דור העתיד שלנו.

מלאכתם של המורים העברים לא היתה קלה גם לאחר העברתן של המושבות לניהולה של יק"א. חסרו להם ספרי לימוד מתאימים, היה עליהם לאלתר מונחים בשפה העברית בהוראת המקצועות השונים וזאת כיד הדמיון הטובה. בנוסף ערמו קשיים על עבודתם  חלק ניכר מהאיכרים במושבות שלא הסכימו או שהתקשו לאמץ את השפה העברית הן בשיחה עם ילדיהם והן בכלל. הם גם סירבו להיפרד מהיידיש שהיתה ה'מאמע לשון' – שפת האם של מרביתם. כך שבשנים הראשונות הדיבור בעברית נותר מוגבל לד' האמות של גן הילדים ובית הספר. גם על המבטא בעברית ניטש מאבק, ההורים סירבו לסגל את ההיגוי הספרדי של העברית כאשר ההדגשה היא על המלרע ולא על המלעיל.

והיו איכרים שראו עצמם קשורים רגשית לבני היישוב הישן ולכן הם התנגדו עקרונית להשלטת השפה העברית. הם אף תבעו להגביל את הוראת המקצועות הכלליים על חשבון לימודי קודש.

ואשר לציבור הקטן של המורים, כאן התעורר קושי נוסף. מרביתם אכן היו משכילים אבל אוטודידקטים וברבות הזמן התעורר הצורך בארגון קורסים למורים כמו: במתודיקה ובדידקטיקה של ההוראה. לכן יש לציין לשבח את 'אגודת המורים' שנוסדה בראשון לציון ויורשתה: "הסתדרות המורים העבריים בארץ ישראל" שנוסדה ב- 1903 בזכרון יעקב, שנחלצה לפעול בתחום חשוב זה.

על האווירה החדשה והרעננה שהִשרה 'ניצחון העבריות' במושבות על בני הדור הצעיר ניתן ללמוד מהרשימות והכתבות שנשלחו למערכות העיתונים העבריים ובמיוחד ל"השקפה", עיתונו של אליעזר בן יהודה. כאפילוג לרשימתי זו בחרתי בקטעים מכמה מהן:

  

העבריות במושבות הגליל

הטיול העברי אשר חגגו תלמידי בית הספר 'למל' מירושלים בחמישה עשר בטבת ואשר התארחו במושבתנו מילא חללו של עולם… הם השתאו והשתוממו מה רבה התפשטות הדיבור העברי אצלנו, כאשר הקשיבו אוזניהם לצלצול עברי צח מפיות ילדים קטנים בגן הילדים ונערים בבית הספר. וכאשר תחזינה עיניהם במחזות נהדרים מחיי עמנו לפנים שהעלו לכבודם. וכן על כי אין צורך כלל להעיר את התלמידים לדיבור העברי, כי הסכן הסכינו כבר בשפה הזאת ותהי בפיהם שפת מולדתם.

'השקפה' אדר תרס"ג – 1903                                                    יעיר הגלילי מושבה ראש פינה

שושן פורים בשפיה ובזכרון יעקב

בליל פורים הציגו תלמידי בית הספר במושבתנו חזיון עברי – "דוד וגליית". אחרי קריאת המגילה התאסף המון גדול אל בית החזיון. כל הפקידים וכמעט כל האיכרים באו. המסך הורם ועל הבימה הופיע מחזה  "הרועים בשדה בית לחם". פעולה חזקה פעלו המציגים על המסובים בהציגם את החיים הקדמונים של בני עמנו.

התרגשות של שמחה נראתה על פני כל ההמון וגם האנשים שלא הבינו עברית התפעלו, בפרט כאשר הופיע דוד הקטן מול גליית הענק. רוח הלאומיות פיעם אז את בנות ישראל ותשרנה לפני העם השב מן המלחמה: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". אז התפרצו מחיטות כפיים ארוכות של כל ההמון אשר צפה בחיזיון… .

      'השקפה' חודש ניסן תרס"ד – 1904 .                                  שלמה גולדמן  זכרון יעקב

ברחובות העברית

ברחובות נתייסדו ערבי לימוד עברים למען צעירי המושבה וצעירותיה אשר עזבו את בית הספר לפני שנים אחדות ולא היה ביכולתם להשתלם. פעמיים בשבוע: בליל השבת ובמוצאי השבת מתאספים אל בית הספר אשר הוא אביר המושבה, כי בכל זמן מתאספים בו להיוועץ בכל הדברים הנוגעים לרוחניות. בשני הימים האלה ממלאים הצעירים והצעירות את אשר הם מחסרים בימי השבוע – ימי העבודה. מה נעים לראות את הצעירים והצעירות מלובשים בגדי שבת ובגדי חג ונשמתם היתרה מאיצה בהם לגמור עבודתם ביום השישי ולמהר ללכת, פן חס וחלילה יאחרו דברי תורה. הם הולכים חבורות חבורות וכולם יושבים על הספסלים הממלאים את כל החדר. בערבי הלימוד האלה לומדים דברי ימי ישראל ודברי ימי העמים, ידיעות בטבע מלבד השתלמות במדעים.

כל הצעירים והצעירות האלה מדברים רק עברית גם בבית וגם בחוץ, ואין אף מושבה אחת, אין אף מקום אחר בעולם שהשפה העברית כל כך חיה עכשיו כמו ברחובות העברית.

'השקפה' חודש שבט תרס"א – 1901 .                                                                          עבריה

על תקוות תלמידי בית הספר בהמושבה קסטינה  – היא באר טוביה

אחי ואחיותי בני ובנות ציון היקרים המרגישים את כאב עמנו והאוהבים בכל ליבם ובכל מאודם את שפת קדשנו. הנני באה להביע לפניכם את רגשי שמחתי, שמחה אשר אין די מילים בפי לתאר אותה באומר ודברים.

הנה עברו יותר מארבע שנים מאז יסדו 'חובבי ציון' בית ספר במושבתנו. הרבה כסף פזרו חובבי עמנו על צרכי בית הספר וכל חפצם וכל תקוותם היה להעיר את השפה העברית בין בני מושבתנו, כי ידברו עברית. אך האדם יחשב דרכו וה' יכונן צעדו. כי תקוות 'חובבי ציון' ותקוות בני מושבתנו אחרה לבוא מפני סיבות מתחלפות. ככה עברו יותר מארבע שנים. אך הנה הִקרה ה' עתה לפנינו מורה נכבד מר יהושע קרלין. הוא יאהב בכל ליבו את שפת אבותנו. גם הגברת קרלין וילדיו מדברים עברית. ובאהבתו את לשוננו עורר גם בלב תלמידיו ותלמידותיו אהבה עזה לשפתנו היפה. עתה הנה ב"ה באה תוחלתנו אשר אמרנו, כי לא נשמע יותר מפי התלמידים את השפה הז'רגונית (יידיש) כמלפני שבועות אחדים.

ובני הנעורים אשר אינם הולכים לבית הספר גם כן אמנם מדברים כי אם עברית. ואקווה כי בעוד ירחים אחדים ידברו היטב עברית במושבתנו. ונכיר טובה לכבוד אדוננו המורה היקר. מי יתן כי תקוותנו לא תאחר לבוא, כי עוד תשמענה אוזנינו מפיות כל בני עמנו את השפה הקדושה והנעימה ושפת הז'רגונית הנכה תישכח מליבם.

'השקפה' אייר תרס"ג – 1903 .                                                   בלהה פרשקובסקי

שאול דגן – על ייסוד ארגון המורים