תיאודור – מתתיהו הרצל
איש חזון שהקדים את בני דורו
י' אייר תר"כ 2.5.1860 כ' תמוז תרס"ד 3.7.1904
בחודש פברואר 1896 הוצג בחלון הראווה של חנות ספרים במרכז וינה, בירת האימפריה האוסטרו – הונגרית, ספרון קטן ללא כריכה בשפה הגרמנית שנשא את השם "דער יודן שטאט" – "מדינת היהודים". לספרון הוסיף מחברו גם שם משנה: "ניסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים".
בקרב מי שהתעניינו עורר החיבור בראש וראשונה תמיהה. לאיזה פתרון מתכוון הכותב? זאת משום שכבר בראשית אותה מאה הביטוי:"יודןפראגה" – "שאלת היהודים" נפוץ היה בקרב חוגים בחברה הנוצרית במערב אירופה, שתרבותה הייתה ספוגה הסתייגות ואף שנאה ליהדות וליהודים ולכן התנגדו לאמנציפציה – מתן זכויות שוות ליהודים.
יתר על כן הפולמוס בנושא זה התחדש בשנות השמונים והתשעים של אותה מאה עם התארגנותה של האנטישמיות המודרנית שהייתה מבוססת על תורת הגזע והיא כידוע הגיעה לתודעת הציבור הרחב בעטיו של משפט דרייפוס (אוקטובר 1894 – ינואר 1895). לכן מי שהזכיר בדרך זו או אחרת את 'שאלת היהודים' שייך היה לאויבי ישראל, או ששירת ללא כוונה את מטרות האנטישמיות.
מי היה אפוא המחבר האלמוני של אותו ספרון? כידוע הוא בנימין זאב –תיאודור הרצל. אין זו טעות דפוס שבראשם של דפים אלה מופיע הרצל בשני שמות פרטיים: תיאודור ומתתיהו. משהתפרסם הספרון 'מדינת היהודים' הופיעו בכמה מהעיתונים הבולטים בווינה כתבות שהתייחסו בציניות ואף בלגלוג למחבר הספרון והציגוהו כמי ששואף להתמנות כנסיך או כמלך היהודים. ז'ול ורן חדש המבקש לעמוד בראש "המכבים המתחדשים". כמחאה נגד המכפישים והמלגלגים על איש החזון פרסם, ביום פטירתו של הרצל בכ"ט תמוז תרס"ד, אליעזר בן יהודה ב"בהשקפה", העיתון בעריכתו שראה אור בירושלים, מודעת אבל המשתרעת על עמודו הראשון הנושאת את הכותרת: "מתתיהו הרצל זכרו לברכה". בדברי ההספד שפרסם בן יהודה הוא מציין שראוי היה האיש לשאת בגאון תואר זה כמי שראוי לשאת את מורשת החשמונאים.
הרצל נולד בבודפשט למשפחה יהודית מתבוללת. ב- 1878 עקרה המשפחה לווינה ותיאודור למד משפטים באוניברסיטה של וינה. ב- 1883 עזב במחאה את ארגון הסטודנטים בו היה חבר, בעטיין של המגמות האנטישמיות שרווחו באגודה. למרות שסיים את לימודיו כד"ר למשפטים, החליט לעבור לקריירה ספרותית ולעיתונאות. ואכן במרוצת שנות חייו כתב ופרסם עשרות סיפורים, כתבות ומאמרים לרוב בעניינים חברתיים.
בשנים 1891- 1895 היה הרצל כתבו בפריס של ה "נויה פרייה פרסה", עיתון וינאי רב השפעה בעל מגמות ליברליות. בעטיה של הרוח האנטישמית שגאתה אז בצרפת, שנודעה כארץ החופש והשוויון, נטה תחילה העיתונאי היהודי הצעיר לאלו שהאמינו שפתרון השאלה היהודית הוא בהתבוללות גמורה של הדור הצעיר והצטרפותו לתנועה הסוציאליסטית, אולם פרשת דרייפוס ומשפט דרייפוס גרמו לו לזעזוע כה עמוק שבעטיו (בדיעבד יכולים אנו לומר "בזכותו") עשה הוא מעין הערכת מצב והגיע למסקנה שעל היהודים לעזוב לאלתר את יבשת אירופה הנגועה באנטישמיות ולהתרכז בטרטוריה משלהם. על רקע זה חיבר את "מדינת היהודים".
על מה 'רעשה הארץ' כשהתפרסם חיבור זה? להלן סדרת מובאות שבחרתי לצטט מהרצאת הדברים, מהם אכן ניתן להתרשם מדוע 'רעשה הארץ'.
"הרעיון שאני בא להרצותו בחיבור זה הוא עתיק ימים . הלא הוא הקמתה של מדינת היהודים".
"…אין אני ממציא לא את מצב היהודים בהשתלשלותו ההיסטורית, אף לא את האמצעים לתיקונו. המרכיבים החומריים של המבנה אותו אני משרטט, קיימים במציאות וניתנים להיתפס בידיים".
"אני אומר בפירוש ובתוקף: אני מאמין באפשרות ההגשמה, אף אם אינני מתיימר שאכן מצאתי את הצורה המוגמרת של הרעיון. מדינת היהודים צורך העולם היא – על כן היא תקום".
"שאלת היהודים קיימת ותהיה זו איוולת להכחישה. זהו נתח נגרר מימי הביניים, שעמי התרבות במיטב רצונם לא יכלו להיפטר ממנו גם כיום. אמנם הם גילו את רוחב ליבם כאשר העניקו לנו אמנציפציה, אבל שאלת היהודים קיימת בכל מקום שבו חיים יהודים במספרים ניכרים".
"בתום ויושר ניסינו בכל מקום להיטמע בכלל העם אשר סביבנו ורק לשמור על אמונת אבותינו, אבל זאת אין מניחים לנו… בלחץ וברדיפה לא ניתן להשמידנו. שום עם לא עמד במאבקים ובייסורים מעין אלה כמונו … היהודים החזקים שבים בעקשנות אל צור מחצבתם, כל אימת שפורצות רדיפות …".
"בדברי אל התבונה יודע אני היטב כי אסירים ותיקים אינם עוזבים ברצון את בית כלאם. נראה אם כבר גדל לנו הנוער שאנו זקוקים לו. הנוער הסוחף עימו את הזקנים ונושאם החוצה בזרועותיו".
"הנכון הוא כי בארצות בהן יושבים אנו במספר ניכר, הולך ורע מצב היהודים ונעשה כבד מנשוא? הנכון הוא שכל המעמד הבינוני היהודי שלנו נתון בסכנה חמורה? הנכון הוא כי נגד עשירינו מלבים את יצרי האספסוף? הנכון הוא כי העניים שלנו סובלים לאין ערוך יותר מכל פרולטריון אחר? הכול יודו שהתשובות הן חיוביות. ואז ניצבת השאלה הצריכים אנו 'להסתלק' ואם כן לאן. זוהי בעיקרה שאלת היהודים".
"אשר לפעולות האנטישמיות: הלחץ המופעל עלינו אינו עושה אותנו טובים יותר, אין אנו שונים משאר בני אדם. אין אנו אוהבים את אויבינו וזו אמת לאמיתה. וכך אנו הווים ונשארים מרצוננו או שלא מרצוננו, ציבור היסטורי בעל השתייכות – מובהקת. אנחנו עם! האויב עושה אותנו לעם גם שלא מרצוננו. במצוקה אנו עומדים יחד ומגלים לפתע את כוחנו. ואכן יש לנו הכוח לבנות מדינה ואפילו מדינה למופת . יש לנו כל האמצעים לכך, האנושיים והחומריים".
התוכנית
"התוכנית בצורתה היסודית פשוטה לאין שיעור ובדין שתהיה כך אם עליה להיות מובנת לכל אדם. תינתן לנו ריבונות בחבל ארץ כלשהו על פני האדמה שיספיק לצרכי עמנו, לכל השאר נדאג בעצמנו. למשימה הזו יוקמו שני גופים :'אגודת היהודים' ו 'החברה היהודית'. מה שתכין אגודת היהודים מבחינה מדעית ומדינית, תוציא לפועל החברה היהודית. היא זו שתדאג לחיסול עסקי הרכוש של היהודים היוצאים ותארגן בארץ החדשה את הפעילות הכלכלית".
"יציאת היהודים לא תהיה חפוזה. לראשונה יילכו העניים ביותר שיכשירו את הקרקע לפי תוכנית קבועה מראש. הם יסולו דרכים ומסילות, יבנו גשרים, יקימו עמודי טלגרף, יווסתו נהרות ויבנו להם בעצמם את בתי מגוריהם… היהודים ייווכחו מהר לדעת שלהט היוזמה שלהם שהיה שנוא ובזוי עד כה, נפתח לפניו שדה פעולה חדש ובר קיימא".
"היהודים המכירים ברעיון המדינה שלנו יתלכדו סביב 'אגודת היהודים'. זו תקבל על ידי כך בעיני הממשלות את הסמכות לדבר, לשאת ולתת בשם היהודים. 'האגודה' תהיה מוכרת, אם לומר זאת בלשון המשפט הבינלאומי כרשות מכוננת מדינה ובזה בעצם כבר המדינה תהא נכונה".
"אם תגלינה המעצמות נכונות להעניק לעם היהודי את הריבונות על ארץ ניטראלית, תבוא 'האגודה' במשא ומתן בדבר הארץ שיש לקחתה.
שני חבלי ארץ באים בחשבון: פלשתינה וארגנטינה. ניסיונות התיישבות ראויים לציון נעשו בשתי נקודות אלו, אמנם על פי העיקרון המוטעה של הסתננות הדרגתית של יהודים. הסתננות בהכרח שתסתיים ברע". (ראוי כאן להעיר כי באשר לארגנטינה הרצל טעה, כיוון שרכישת האדמות שם ובניית המושבות על ידי הבארון מוריץ הירש התבצעה בתיאום מלא עם ממשלת ארגנטינה. )
"אגודת היהודים תבוא במשא ומתן עם שלטונות הארץ הנוכחיים וזאת בחסותן של המעצמות האירופיות, אם הדבר ייראה בעיניהן". (זו אחת הנקודות המרכזיות בתוכניתו של הרצל, והיא לפעול בקרב המעצמות האירופיות, אולם גם אצל הסולטאן העות'מאני לקבלת צ'רטר, מסמך שהינו כתב זכויות שמעניקות ממשלה או ממשלות, לקבוצות או לעמים).
פלשתינה או ארגנטינה
"היש להעדיף את פלשתינה או את ארגנטינה? 'אגודת היהודים' תיקח מה שיינתן לה ומה שיתקבל על דעת הקהל של עם – היהודים. היא שתקבע את שני הדברים האלה.
ארגנטינה היא אחת המדינות העשירות כעולם משום שהיא בעלת שטח עצום, אוכלוסייה דלילה ואקלים ממוזג. הרפובליקה הארגנטינית עשויה למצוא עניין רב ביותר בהקצאת חלק משטחה לנו. אמנם הסתננות היהודים הנוכחית מעוררת שם מורת רוח ולכן מן הראוי להעמיד את ממשלתה על ההבדל המהותי שבהגירת היהודים החדשה". (התוכנית שהציע הבארון הירש לממשלת ארגנטינה זכה להסכמתה.)
"פלשתינה היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת. שם זה כשלעצמו עשוי להוות בשביל עמנו קריאת היאספות הכובשת לבבות באדיר. אם ייתן לנו הוד מלכותו הסולטאן את פלשתינה נוכל להתחייב להסדיר את מצב הכספים של תורכיה, הסדר שלם" (הרצל קיווה והאמין כי עשירי היהודים באירופה ובראשם הבארונים הירש ורוטשילד אכן יירתמו למשימה זו, אולם לאחר שיחות שקיים עימם למד על סירובם להירתם לתוכניתו.)
אין ספק כי גישתו של הרצל לפתרון מצוקת היהודים הייתה מהפכנית, לא פילנתרופיה לטווח ארוך אלא לחץ מדיני לאלתר. יש להניח שהדברים נכתבו לאחר שהרצל נכשל בניסיונו לשכנע את אילי הממון היהודים ובראשם הירש ורוטשילד לתמוך בתוכניתו הפוליטית – הקמתה של קהילייה מדינית – יהודית. יוזמתו של הבארון הירש בהקמתם לאלתר של ישובים יהודיים בארגנטינה באישורה של הממשלה בארץ זו מזה, והתמיכה של בית רוטשילד במושבות בארץ ישראל – מזה, עודדו את הרצל להאמין שהדבר ייתכן.
הרצל, שהאמין והיה משוכנע כי הפעילות המדינית היא הדרך בה' הידיעה לפתרון 'צרת היהודים' ביבשת אירופה, המזרחית והמערבית, החליט לפנות ישירות אל ראשי המעצמות. הוא ניסה להגיע אל ביסמרק אביה של גרמניה המאוחדת ואל הקיסר וילהלם השני. הוא הצליח ליצור קשר עם אחד ממקורביו של הקיסר אבל לא עימו. אגב, את הקיסר יפגוש הרצל ב- 1898 לשיחה בביקורם, בנפרד, של השניים בארץ ישראל.
ביוני 1896 הרצל נוסע על דעת עצמו ועל חשבונו לקושטא בניסיון להיפגש עם הסולטאן אך לשווא, אלא שניסיונות אלה אינם מרפים את ידיו. הוא רוקם קשרים, כאלה ואחרים, עם אישים שלדעתו היו ברי השפעה וגישה למעצבי המדיניות בכמה מארצות אירופה. בדיעבד למדים אנו, כי מאמציו אלו, בכל האמור לארץ ישראל, לא נשאו פרי. חשוב לציין כי את פעילותו הענפה מימן האיש מכיסו הפרטי. בדפדפת זו ימצא הקורא קריאה של הנהלת ההסתדרות הציונית להמוני בית ישראל, לאחר פטירתו של הרצל, למהר ולסייע סיוע כספי וחברתי לבני משפחתו לאחר שהתברר כי הם נותרו ללא אמצעי קיום.
למרות כל זאת המשיך הרצל בפעילות מדינית שכתוצאה ממנה שמו יצא מהאלמוניות בחוגים יהודיים ולא יהודיים בווינה, בפאריס ובלונדון ומה שחשוב מכל, בקרב המוני בית ישראל במזרח אירופה שרובם הגדול, חרדים ומשכילים, היו חובבי ציון. החלטתו באביב 1897 להוציא לאור את "די – וועלט" – העולם, כהכנה לכינוס הקונגרס הציוני, איפשרה לו לפנות להמוני בית ישראל על מנת שיידעו כי 'יש כתובת' חדשה למצוקותיהם.
במהלך פעילותו הנמרצת והענפה שהייתה רצופה הישגים אך גם לא מעט כישלונות נתגבשו בהדרגה דפוסי פעילותו במרוצת שנות חייו הקצרים: המשך הפעילות הדיפלומטית בניסיון למצוא תומכים בזירה הבינלאומית תומכים לרעיון הציוני. וכבסיס לפעילות הפוליטית גיבושה של תנועה ציונית. כל אלה חברו לבנייתם של הכלים הפיננסיים – להגשמתם של היעדים שהתנועה החדשה הציבה לעצמה.
עם זאת הידיעות המעטות שהיו להרצל, אם בכלל היו כאלה, על תנועת "חיבת ציון" במזרח אירופה הביאוהו בתחילת דרכו לגישה 'טריטוריאליסטית' באשר לפתרון מצוקת היהודים לאלתר, כאשר הוא מדבר תחילה על ארגנטינה כפתרון אפשרי ומאוחר יותר הסכמתו לשקול את ההצעה להקמתה של ישות יהודית באוגנדה שבמזרח אפריקה אפילו כ'מקלט לילה' ולא כתחליף להקמתה של ישות מדינית בארץ ישראל – תוכנית אותה הציג הרצל בקונגרס הציוני השישי שנתכנס בבאזל באוגוסט 1903. סערת הרוחות שהתחוללה בקונגרס זה בעקבות ההצעה כמעט שפילגה את התנועה הציונית. רק כעבור זמן, לאחר שלמד לדעת אודות מצוקתם של היהודים במזרח אירופה, למד גם אודות מרכזיותה של ארץ ישראל בקרבם.
מכל מקום הרצל חשש מהקירבה הגיאוגרפית של ארץ ישראל ליבשת אירופה באומרו ובצדק כי: "אנו זקוקים למנוחה מאירופה, ממלחמותיה ומהסתבכויותיה החברתיות". הוא גם חשש מהעובדה שארץ ישראל מצומצמת בשטחה והגירת יהודים מאסיבית ולאלתר זקוקה לשטחים נרחבים, ובארגנטינה אולי אפשר יהיה להקים ריכוז טריטוריאלי יהודי וכדבריו בהשקט ובלי לעורר תשומת לב בינלאומית נרחבת. עם זאת התברר לו, לאחר פרסום ספרו 'מדינת היהודים' בקרב יהודי מזרח אירופה, שניתן יהיה להלהיב לרעיון רק לעניין ארץ ישראל. לכן משעה זו ואילך כל פעילותו המדינית מתרכזת בארץ ישראל.
היה לו גם רעיון שהעלה בקיץ 1896, שנה לפני שכינס את הקונגרס הציוני הראשון, כאשר ניסה לשכנע את הבריטים, שקפריסין עברה אז לשליטתם, לאפשר התיישבות יהודים באי בגלל הקירבה לארץ ישראל. הרצל האמין כי בבוא העת יוחזר האי לשליטת התורכים אבל בתמורה הם יאלצו להעניק זיכיון ליהודים להקמתה של ישות אוטונומית בארץ ישראל. אולם הבריטים סירבו.
במגעים שניהל הרצל באותם ימים עם ממשלת בריטניה עלתה בשנת 1902 גם הצעה בדבר התיישבות יהודים באזור אל עריש בצפון סיני והנהלת ההסתדרות הציונית אכן שיגרה משלחת סקר לחבל ארץ זה. הרצל קיווה מאוד שתכנית זו תוגשם גם כן משום הקירבה לארץ ישראל, אולם המידע שצברו חברי המשלחת אודות האפשרויות והתנאים ליישום התכניתו לא היה חיובי. מה גם שמושלה הבריטי של מצרים הביע התנגדות תקיפה להצעה. נימוקיו היו כבדי משקל והנושא ירד מהפרק. או אז עלתה על הפרק 'פרשת אוגנדה'.
פרשת אוגנדה
במאי 1903 הציע צ'מברליין שר המושבות הבריטי להרצל שטח להתיישבות יהודית אוטונומית באוגנדה שבמזרח אפריקה (כיום בתחומה של קניה) שהייתה אז בתחומי האימפריה הבריטית. על רקע הפרעות בקישינב שבדרום רוסיה גבר הלחץ להגירה בקרב היהודים בארץ זו. מתוך אותם שיקולים שהניעו את הרצל לחפש קרש קפיצה לארץ ישראל בשטחי האימפריה הבריטית, קיבל הרצל את תכנית אוגנדה והציג אותה בפני צירי הקונגרס הציוני השישי שהתכנס אותה שנה 'כמקלט לילה', עד שייווצרו התנאים להקמת ישות מדינית – יהודית בארץ ישראל. לאחר הצגת התוכנית פרצה בקונגרס סערת רוחות עצומה, עד כדי כך שהתנועה עמדה בפני פילוג. זה אירע כאשר אלה שכינו עצמם "ציוני ציון", רובם הצירים שהגיעו מרוסיה, תבעו להסיר תכנית זו מעל הפרק ולאלתר. בקושי רב עלה בידי הרצל לשכך את הרוחות, אך הוויכוחים במחנה הציוני נמשכו עוד חודשים רבים, כאשר מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב שעמדו בראש 'ציוני ציון' ניסו לכפות על הרצל הכרזה בדבר דחיית התוכנית ומדוע? על מנת למנוע מהרצל לשוב ולהעלותה במועד אחר. דרישתם הייתה ביטוי לאי אמון שחשו כלפי מייסד ומנהיג התנועה, מה שפגע מאוד בהרצל שראה עצמו מוכה ומושפל.
היו רבים שהאשימו את אוסישקין ועמיתיו במותו בטרם עת של הרצל זמן לא רב לאחר תום הקונגרס. אליעזר בן יהודה במאמר ההספד (שחלקו מצורף לדפדפת) בעיתונו אכן מושיט אצבע מאשימה לעברם של אוסישקין ועמיתיו כאשמים בהסתלקותו של המנהיג ואיש החזון.
בכינוס הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית באפריל 1904 שוב עלה בידו של הרצל למנוע קרע במחנה הציוני, לאחר ששכנע את האופוזיציה כי הוא נשאר נאמן לארץ ישראל. המתח הרב אליו נקלע האיש בנוסף למאמצים בזירה הדיפלומטית, בין היתר במגעים עם ממשלת רוסיה בעטיים של הפוגרומים והמדיניות האנטי יהודית שניהלה, כל אלה החישו את התערערות של בריאותו, בהיותו חולה לב, וגרמו למותו. הוא הלך לעולמו בחודש יוני 1904 והוא בן ארבעים וארבע. במותו תם העידן הראשון בתולדותיה של התנועה הציונית שהרצל היה מקימה ומנהיגה.
בחלוף השנים למדנו כי הילך בינינו איש חזון ולא נגזים אם נכנהו נביא. אם תרצו נביא שהקדים את בני דורו.
בבאזל ב- 1897 בקונגרס הציוני הראשון אמר הרצל:
"אם אמצה את קונגרס באזל בדיבור אחד, שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים ובוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם".
ואכן ב- 1897 ייסד הרצל בבאזל את מדינת היהודים. בלייק סאקסס בכ"ט בנובמבר 1947 הוכרז על הקמת מדינת ישראל. בדיוק חמישים שנה אחרי שצפה חוזה המדינה תיאודור מתתיהו הרצל.
מקורות:
עניין היהודים: ספרי יומן של תיאודור הרצל בשנים 1895 – 1898 . יצא לאור ב-1997.
מדינת היהודים בצירוף מסה מאת אלכס בייין – יצא לאור ב- 1960 .
אלף יהודים בעת החדשה – לקסיקון מאת יגאל עילם. יצא לאור ב- 1985
"השקפה" עיתון בעריכתו של אליעזר בן יהודה. ירושלים 1904.
ראשונים בארץ ישראל 