משפחת אריזון (אריסון)

משפחת אריזון-אריסון
מהחלוצים הראשונים בזכרון יעקב

[פרק מספרו של שאול דגן  "בדרך הראשונה לציון" הוצאת מוזיאון העלייה הראשונה וקרן אריסון, 1999]

סבא משה –חלוץ ועודו נער.
על סבא משה אריזון ומשפחתו מספרת לאה אריזון-כלתו של סבא משה:
"נתמזל מזלי וזמן לא רב לאחר הגיעי ארצה (בשנת 1929) השתקעתי במושבה ההררית הקטנה זכרון –יעקב. למושבה הגעתי כמעט במקרה, כי אחותי, תושבת המקום, שעמדה אז ללדת , בקשה ממני לשהות פרק זמן בביתם ולהיות לה לעזרה. תקופה קצרה לאחר בואי הכרתי במושבה צעיר נחמד, אריה אריזון שמו, התיידדנו ומצאנו חן איש בעיני רעהו.
תקופת "החיזור" הייתה קצרה ובסופה נישאנו במזל טוב והקמנו בית בישראל. לאחר הנישואים התגוררנו אריה ואני בבית הוריו.

משה אריזון, אביו של אריה, נמנה על החלוצים הראשונים שעלו להר זמארין. גם רעייתו שרה הייתה בת למשפחה של מייסדי המקום-משפחת תמשיס.
מתתיהו ודבורה תמשיס-הוריה של שרה אריזון, היו מהחלוצים הראשונים שנאחזו בהר. מתתיהו, לבד מהיותו איכר חרוץ ומצליח, התמסר במרבית שנות חייו לפעילות ציבורית במושבה. בנוסף לפעילותו זו היה גם מופיע כבא-כח המושבה במשרדי השלטונות התורכיים, וזאת בזכות ידיעתו את השפה הצרפתית על בוריה וגם במידה מסוימת את השפה התורכית. כאיש משכיל ידע מתתיהו תמשיס לנווט דרכו בזהירות במשרדי השלטון שפגיעתם הייתה רעה ולכן הצליח בדרך כלל במעשיו.
משפחת אריזון הייתה לא רק משפחת איכרים לדוגמה אלא גם משפחה חמה ואוהבת שקיבלה אותי בזרועות פתוחות. היו להם ארבעה בנים :מאיר ,אריה, ישראל, צבי . ושתי בנות :שושנה ורחל.
הייתי להם כבת לכל דבר ולילדיהם אחות. תכונות אלה של טוב לב ואהבת הזולת, בנוסף לתכונות רבות נוספות, הורישו משה ושרה אריזון לא רק לבניהם ולבנותיהם אלא לכל צאצאיהם ".

האזנתי בקשב רב לסיפוריה של שרה אריזון, שעברה מזמן את גיל הגבורות והיא ערה ופעלתנית.
לאה אריזון, שהיא גם דודה, גם סבתא וגם "סבתא גדולה ", הנה כיום הבכורה בבית משפחת אריזון – אריסון.

עמוס אריזון, בנם של לאה ואריה, מוסיף לסיפורה של או על סבו וסבתו:
"סבא מוישה היה אדם מיוחד במינו. כילד הכרתיו רק בערוב ימיו, אבל כוחו היה עדיין במותניו. הוא היה איכר שורשי שחזותו השרתה על הסובבים אותו ביטחון ועוצמה. לדעתי זו תכונה שאפיינה ומאפיינת את מי שהכה שורשים בנחלתו. אהבתי מאד לבקר בביתם ובמשקם של סבא מוישה וסבתא שרה.
תמיד שבתי והתרשמתי מהסדר והניקיון ששררו בכל פינה. זוכר אני במיוחד את מחסן הכלים שבו היו המעדרים, המכושים, המחרשות ושאר הכלים מוצבים כמו חיילים במסדר – נקיים ומושחזים.
גם להיכנס לרפת ולאורווה הייתה חוויה. הפרות, החמור והסוסים ניצבו במקומותיהם רגועים ואבוסים. למיטב זכרוני לא נמנה סבא על הדברנים אבל מבטו אמר הכל. עיניו היו טובות אך נבטה מהן גם עוצמה וגם תקיפות ".

מי שיתחקה אחר קורות חייו של משה אריזון יגלה אדם בעל תעצומות נפש מבעד לחזות חיצונית שקטה. בספר "זכרון יעקב", על קורותיה של זמארין, לימים זכרון-יעקב, שנכתב על ידי בן המושבה אריה סמסונוב, מוזכר משה אריזון כחבר בקבוצת החלוצים הראשונה שהפליגה מרומניה בשלהי 1882 ואשר חבריה העפילו בסוף אותה שנה להר זמארין. אבל מעטים ידעו אז וספק אם מישהו יודע כיום כי לאותו חלוץ, משה אריזון, שנמנה עם אותה קבוצה ראשונה, טרם מלאו לו אז י"ג שנים.

מספר לאה אריזון:
"כשהחליטו איטה, אחותו הבכורה של משה, ובעלה שלמה וילדר להצטרף לחבורת הראשונים על מנת לעלות ארצה ולייסד שם מושבה חקלאית, נסעה איטה להיפרד מבני המשפחה. בבואה לבית אביה הבחינה במצוקת הנפש של אחיה הצעיר משה, שהתקשה להמשיך ולהתגורר בבית אביו שנשא אישה לאחר מות אשתו הראשונה – אמם של איטה ומשה. משה נענה בשמחה להצעתה להילוות אליה ואל שלמה בעלה בנסיעתם לארץ ישראל. גם אביהם נתן את הסכמתו בהעניקו להם את ברכת הדרך. איני יודעת בן כמה היה משה הצעיר בעת העלייה וההיאחזות בהר זמארין, אבל אני יודעת כי זה היה לפני היותו בר מצווה. לימים סיפר לי משה כי נשלח על ידי אחותו למוסד פנימייתי בירושלים, שם שהה כמה שנים, שבמהלכן השתלם בכמה ממקצועות המלאכה. בשובו למושבה והוא כבר עלם, ביקש וקיבל משק חקלאי, נשא לאישה את שרה ממשפחת תמשיס והשניים הכו שורש במקום ".
מאליו יובן כי ילדותו, נערותו, ושנות הבחרות של משה אריזון לא היו קלים.
כדי להתמודד עם מציאות קשה נחוצים היו תעצומות נפש, והיו לו כאלה.
לאה כלתו מספרת , כי עם שובו למושבה עבד תחילה כפועל בפרדס שנטעו פקידי הברון סמוך למושבה. מרבית הפועלים היו ערבים, מיומנים במלאכתם, וקשה היה מאד למשה הצעיר לעמוד איתם בתחרות, אבל הוא לא ויתר. הוא התמיד בעבודה ואסף פרוטה לפרוטה – קודש למשק החקלאי אותו עמד להקים. לדבריה, הוא מעולם לא נזקק לסיוע ולעזרה כספית מעבר למה שהקצתה פקידות הברון לאיכרים. וגם אם נזקק מעולם לא ביקש. הוא למד להתמודד ולהסתדר בכל מצב.

אורה רוזנצוויג –הויזר ,דור שלישי למייסדים ,מספרת :
"לאריזון הזקן היה משק חקלאי למופת וכל זה משום היותו חרוץ, מסודר ומתמיד. בשנות ילדותי במושבה הכרתי אותו, את שרה רעייתו וכמה מילדיו.
למרבה הצער, עם השנים פרחו הילדים מהקן המשפחתי ועברו לבנימינה השכנה, לחיפה ולתל אביב. זוג ההורים הקשישים נשארו אז לבדם ונשאו בעול העבודה במשק. אבל מהיות משה אריזון חסון בגופו ומיומן בעבודה החקלאית, היו ביתם ומשקם של שרה ומשה לדוגמה במושבה. היו שנים שהוא היה האיכר הקשיש ביותר במושבה שהמשיך לצאת לעבודה בשדה. זוכרת אני אותו כשהיה מטאטא במטאטא זרדים את חצר ביתם כשהוא לבוש בקפידה ושעון הכיס בולט מחזייתו. הוא היה קפדן ופדנט ללא תקנה.
משה אריזון לא נמנה מעולם על הקופצים בראש, למרות שהיה מעורב בעסקי ציבור ושנים רבות אף כיהן כחבר בוועד המושבה ובאגודה המקומית של "בני -ברית ". נוהג היה בניחותא, בכובד ראש וביישוב הדעת. לכן גם השכיל לנהל את משקו בתבונה. זוכרת אני שהרבה לסייע למי שנזקקו לכך, אבל תמיד עשה זאת בצנעה ובלי פרסום.
לי נהג אריזון הזקן לקרוא בשם מוישהל'ה וכל כך למה? בבית ספרינו הוצג בזמנו המחזה "החטופים"-שסיפר על ילדים יהודים ברוסיה בתקופת הצאר ניקולאי הראשון, שנחטפו מבית הוריהם, גויסו לצבא ושירתו בו כעשרים וחמש שנים. הצגה זו עוררה התרגשות רבה וצפו בה רבים מאיכרי המושבה. אני שיחקתי בהצגה את מוישהל'ה-הילד היתום שנחטף לעבודת הצבא. זוכרת אני את הדמעות שהזילו הצופות על גורלו המר של הילד החטוף. הסתבר כי גם משה אריזון היה בין הצופים בהצגה משום שמאז כאשר פגש בי, ובתינו היו סמוכים, היה צובט קלות בלחיי ושואל : "נו מוישהל'ה מה שלומך היום?"
עברו שנים גדלתי ,בגרתי ונישאתי למיכאל שהיה מבני גבעת – עדה. עברנו להתגורר בבית הוריי ומיכאל ניגש לשקם במרץ את משקנו שהיה מאד מוזנח מאז נפטר אבי. באחד מימי החורף – מועד נטיעת הגפנים, חיפש מיכאל במחסן שלנו מעדר-נטיעה ולא מצא . אמי הציעה לו להיכנס לביתו של שכנינו משה אריזון ולבקש שישאיל לו מעדר ממין זה. ברור היה לה שבמחסן מסודר ומאורגן כמו שלו מעדר זה בוודאי ימצא. ואכן כך היה . לאחר שמיכאל הציג עצמו כחדש במושבה וביקש לשאול ממנו את המעדר לימים ספורים בהבטיחו להשיב את הכלי במועד ובמצב תקין, התבונן בו אריזון ארוכות והשיב לו, כי בדרך כלל אין הוא משאיל כלי עבודה, משום שהשואלים בחלקם לא טורחים כלל להשיב את הכלי ששאלו, ובחלקם מחזירים אותו פגום.
עם זאת מכין שמיכאל חדש במושבה מוכן הוא לנסותו ולהשאיל לו את המעדר המבוקש.
כשהחזיר לו מיכאל את המעדר ממורק, נקי ומושחז, התבונן אריזון הזקן בו ובמעדר והודיע לו כי מכאן ואילך דלתו פתוחה בפניו ותמיד יוכל לשאול ממנו כל כלי שיבקש. מאותה שיחה הפכו השניים, חרף פער הגילאים, לידידים קרובים.
מיכאל נהג להיכנס לביתם המרווח של האריזונים ולגלגל, על כוס תה ריחני ודברי מתיקה, שיחות בענייני דיומא.
עידן המכוניות כבר בא אז לעולם הגדול אבל למושבתינו הקטנה טרם הגיע, והדיליז'נס-אותה כרכרה מקורה-שלט עדיין אצלנו במלוא הדרו.
את הקשר בין המושבה לחיפה קיים אברומק'ה העגלון עם הכרכרה שלו ולעתים גם הגיע עד ליפו הרחוקה. מלבדו היו עוד כמה עגלונים בעלי "מוניות " וגם כמה איכרים שהחזיקו דיליז'נס כ"פרייבט" אמיתי.

אחד מאותם האיכרים-בעלי הכרכרה הפרטית-היה משה אריזון. הכרכרה שלו הייתה המהודרת והמטופחת מכולן, וכמובן גם הסוסים שהובילו אותה היו מטופחים ומבריקים. זוכרת אני את ביקורו של הברון רוטשילד במושבה בשנת 1925. בביקורו זה היה צריך הברון להיפגש במושבה הסמוכה – מאיר שפיה-עם נציג הכתר הבריטי בארץ הלורד הרברט סמואל-הנציב העליון לארץ ישראל.
ולמי פנו כדי להסיעו לשפיה לאותה פגישה? כמובן למשה אריזון.
ברור היה כי רק משה אריזון בכרכרתו המהודרת והמטופחת ראוי להסיע את הברון רוטשילד. זוכרת אני איך הכין משה אריזון את הכרכרה לנוסע המכובד. הוא ניקה בקפידה את הכרכרה, שימן את גלגליה ואת הקפיצים.
את זנבות הסוסים השרה ב"חינה" וקלע אותם לצמות, בדיוק כפי שהכינו אחינו בני עדות המזרח את בנותיהם ערב נישואיהן. למחרת היום לאחר שרתם את הצמד לעגלה, פרם אריזון את הזנבות ושערן, שהיה בצבע אדמדם, גלש במלוא הדרו. ורק אז יצא לקבל את פני האורח החשוב.
מהיותו איכר חרוץ, נבון וישר-דרך נהגו רבים מהאיכרים להיוועץ בו. למיטב זכרוני עבד משה אריזון במשקו כל עוד יכול היה וכל עוד עמדו לו כוחותיו.
נטוע היה כארז באדמת המושבה אליה הגיע כנער רך בשנים ".

מוסיפה ומספרת סבתא לאה:
"לאחר שאריה ואנוכי נישאנו התגוררנו כמה שנים בצוותא בבית ההורים. אריה עבד אז עם אביו בשדה ובמשק. חמי, משה אריזון, היה אדם רחב לב ואני זוכרת היטב שסייע לאיכרים רבים במושבה ולא רק בהדרכה ובעצה. חזות פניו אמנם הייתה של איש קשוח ותקיף, אבל מבעד לחזות הזאת הסתתר אדם רגיש, אוהב ונוח לבריות. כשנולדה בתינו הבכורה נהג חמי, שהיה קם לעבודתו בשעת בוקר מוקדמת, לחמוק בחשאי לעריסה, ליטול את נכדתו הפעוטה ולהגיש לפיה פיסת בד ספוגה בחלב ממותק. אריה עבד עם אביו בהרמוניה.
האדמות עובדו בקפידה, המשק היה מסודר ולכן מצבינו הכלכלי היה טוב.
החיים במשפחה היו מאד יפים, בכל שרתה תמיד חמימות ואהבה. אני מאושרת כי אורח חיים זה עבר בירושה למשפחתינו המורחבת ."

מוסיף ומספר עמוס אריזון:
"על סבא מוישה וסבתא שרה שהקפידו בכבוד הזולת, איכר או פועל, יהודי או ערבי, יעיד הסיפור הבא: במשקם עבד ערבי, פודי נג'ר שמו, מהכפר גיסר-א-זרקא. שנים רבות יצאו סבא ופודי נג'ר לעבודה בשדה. לימים נלווה אליהם גם אריה אבי. כשקבלו איכרי זכרון יעקב אדמות מזרע בקרבת בורג'-אל-חאג' אמין (בנימינה של ימינו ),יצאו סבא ופודי נג'ר לעבד את השטח שהוקצה שם לסבא. מפאת המרחק הרב נאלצו איכרי המושבה, בעונת החרישה, הזריעה והקציר, לשהות במקום כל ימות השבוע. יוצאים היו בעגלה רתומה לזוג סוסים ועמוסה בזרעים, כלי עבודה, מזון ושאר פריטים ביום ראשון בטרם שחר, ושבים ביום שישי זמן מה לפני כניסת השבת . הם התגורר באותה חלקת שדה בחושות בצוותא, הם ובהמתם, בתנאים קשים ביותר. וכך שנה אחר שנה.
בין סבא לפועל הערבי שררו יחסי אמון ואף ידידות עמוקה. אבל חרף עבודתו המסורה התקשה פודי לחסוך את דמי המוהר שהיו דרושים לו למען יוכל לשאת אשה והדבר העכיר את רוחו. סבא מוישה וסבתא שרה נחלצו לעזרתו.
הם הפכו ממעסיקים לשדכנים ואחרי-כן לבעלי השמחה. את פאטמה, שעבדה בביתם של האריזונים, שידכו לפודי. את דמי המוהר השלים סבא משה ואם לא די בכך, החליטו סבא וסבתא לקיים בחצר ביתם את מסיבת החתונה שנתקיימה ברוב עם. פודי ופאטמה נג'ר שהתגוררו בכפר הסמוך ג'סר-א-זרקא, שמרו במשך כל השנים על קשרים הדוקים עם סבא וסבתא ועם צאצאיהם. יודע אני כי בטרם מותו ציווה פודי נג'ר על בניו ונכדיו לשמור מכל משמר על הקשרים עם משפחתנו. ואכן, אני, נכדם של סבא מוישה וסבתא שרה, נפגש גם כיום עם נכדיהם של פודי ופאטמה נג'ר.

גם אריה לרנר, מבני הדור השלישי למייסדי זכרון-יעקב, זוכר היטב את משה ושרה אריזון. מספר אריה לרנר :
"מבחינת חתך הגילים השתייך משה אריזון לבני הדור השני במושבה כמו אלתר אלברט, בנימין בלומנפלד, אביגדור אפלבוים ואחרים. אלא שהוא נמנה כידוע על דור המייסדים, עימם עלה בשנת 1882 להר זמארין והוא עודנו נער.
כאשר הכרתי את משה ושרה אריזון כבר היו הם אנשים קשישים, אבל עדיין עבדו את משקם בכוחות עצמם. כמובן, כמו שאר האיכרים, נעזרו בפועל אחד או שניים. אני עדיין זוכר את כרמו המטופח שהיה בסמוך לכרם הורי. יודע אני שאינני מחדש דבר בצייני את מסירותו וחריצותו של משה אריזון לאדמתו ולמשקו.
שמחתי לבקר מדי פעם בביתם של האריזונים, תמיד בשליחות אמי שהייתה ידידה קרובה לשרה אריזון. אהבתי לבוא משום שתמיד נתקבלתי בחמימות מלווה כמובן בדברי מתיקה. אהבתי לשהות בביתם שהיה מטופח ונאה.
משה אריזון היה איכר אמיד שהגיע למה שהגיע בזכות זוג ידיו בלבד. ידוע לי, שמעולם לא ביקש הלוואה או סיוע מפקידות הברון ולאחר מכן מהפקידות של חברת יק"א. אני משער כי כמו כולנו גם הוא עבר תקופות קשות, אבל תמיד העדיף להסתדר בכוחות עצמו. כזה היה האיש.
זוכר אני כי במאורעות הדמים, בשנים 1939-1936, נהגנו לצאת לשמירה בשרשרת העמדות שהקיפו את המושבה. לאיכרים היה קשה למדי לצאת לשמירת לילה כמה פעמים בשבוע וזאת לאחר יום עבודה מפרך.
איכרים שהיו להם בנים בוגרים, או אפילו בנים בגיל הנעורים, לימדו אותם להחזיק בנשק ונעזרו בהם. כך יצאתי גם אני לשמירה עם רובה הציד החדיש שרכשתי. באותן שנים כבר נותרו משה ושרה אריזון במושבה ללא בניהם וחרף גילו המתקדם נאלץ משה אריזון לצאת בעצמו לתורנות שמירה אחרי יום עבודה ולפני יום העבודה שלמחרת.
העמדה בה שמרנו אבי ואנוכי הייתה סמוכה לעמדה בה שמר משה אריזון. איני זוכר שאי-פעם הוא נעדר מהשמירה ולמיטב ידעתי מעולם גם לא שכר שומר במקומו. כאשר שאלתי אותו מדוע שלא יקל על עצמו וישכור שומר במקומו, השיב לי נחרצות ,כי אין זו שאלה של תשלום. שמירה, כך אמר הוא עניין אחראי שאין דומה לו ולכן הוא לא יפקיד את העמדה, בשעות שבהן עליו לשמור בידי שומר שכיר. חרף גילו המתקדם סירב לבקש פטור מתורנות שמירה.
איש חסון היה משה אריזון שהתמודד היטב במעמסה. על כך ועל היותו חרוץ, נבון ורודף שלום, זכה להערכה רבה בקרב כל האיכרים במושבה."

שניים מבניו ואחת מבנותיו של משה אריזון: אריה, ישראל ושושנה עברו לבנימינה השכנה ובפרק זמן מחייהם היו איכרים. מי שממשיכים כיום בעבודת האדמה הם:עמוס בנם של לאה ואריה, רות ושמעון נכדיהם של שושנה ובנימין זיתוני.
מאיר, בכור הבנים, "המריא" עוד בנערותו למרחקים-אל מעבר לים. צר היו לו למאיר המקום במושבה הקטנה. תאב דעת היה ולכן משסיים את בית הספר העממי (היסודי) במושבה, גמלה בליבו ההחלטה לצאת למרחקים-לבירת האימפריה התורכית עות'מאנית ,ולהמשיך שם בלימודיו.

מספר על כך בנו תד אריסון:
"אבא החליט לרכוש השכלה וברור היה לו מראש, שיהא עליו לצאת לשם כך מחוץ לארץ וזאת משום שביקש לרכוש דעת בתחומי הכלכלה והמסחר.
בארץ-ישראל לא הייתה אז כל אפשרות ללמוד זאת, כי מוסדות לימוד אקדמאים כלל לא היו ובוודאי לא בתחומים אלה. משגמלה בליבו ההחלטה לצאת וללמוד החל מקבץ פרוטה לפרוטה. נער חרוץ היה ועבד קשה במשקי האיכרים. הוא לא בחל בשום עבודה ולאט לאט חסך עבור נסיעתו.
כעבור זמן שהיה נראה לאבא שכבר צבר סכום כסף מספיק גם לנסיעה עד קושטא (היא איסטנבול)בירת תורכיה וגם לקיום מינימלי בפרק הזמן הראשון, החליט לצאת לדרך. והדרך הייתה ארוכה. תחילה היה צריך לנסוע מזכרון יעקב ליפו. ביפו היה צריך לעלות על ספינה שמפליגה לקושטא, אינני כלל בטוח כי אבא שיתף את הוריו בתוכניתו. סביר להניח שלא שיתפם. הדעת נותנת שההורים לא היו מתירים לבן כה צעיר לצאת להרפתקה כזו בגפו.
אבא סיפר לי כי בהגיעו לקושטא מיהר לשלוח מברק להוריו. מכאן ואילך הקפיד לקיים עימם קשר מכתבים סדיר. כאשר שאלתיו כיצד העז לצאת למסע הזה לעיר ההומה, בלא שיהיה לו שם מכר או מודע ובלא שידע את השפה התורכית השיב הוא לי בחיוך, כי אם רוצים להתקדם בחיים חייבים להעיז ולהסתכן. ואנוכי, כאשר אני מתבונן אחורה, דומני שתכונה זו אכן ירשתי מאבא.
בקושטא, כך סיפר לי, התגורר בתנאים קשים ולא בחל בשום עבודה.
נער צעיר ובודד, בלא ששלט בשפת במקום, אשר בכוח רצונו גבר על הבדידות, המחסור והקשיים המרובים.
מאחר שהיה לו לאבא כישרון מיוחד ללימוד שפות (ובמרוצת שנות חייו ידע על בוריין שש או שבע שפות), למד תוך זמן קצר תורכית, צרפתית וגרמנית.
עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, או זמן מה אחרי כן, סיים אבא לימודים אקדמאיים בכלכלה ובמסחר. בהגיעו לגיל הגיוס גויס לצבא התורכי והוענקה לו דרגת קצונה. כאקדמאי פיטרו אותו מהלימודים בבית-הספר לקצינים.
במהלך המלחמה הועבר אבא לארץ-ישראל. כאן שירת באחת המפקדות כמתורגמן מתורכית-לגרמנית וצרפתית. באותה תקופה נפגש אבא לראשונה עם הוריו לאחר שנות פירוד ארוכות. הפגישה, כפי שסיפר לי, הייתה מאד נרגשת. את בית הוריו עזב כנער רך בשנים וחזר אליו כעלם לובש מדים עטור דרגות קצונה".

על אבא מאיר מספרת גם הבת אביבה אריסון-טמיר:
"אבא הרבה לספר לנו, ילדיו, על שנות לימודיו בקושטא, על שירותו כקצין בצבא התורכי בשנות מלחמת העולם הראשונה, כמו גם על התקופה שלאחריה. אותן "שעות חסד", בהן התפנה אבא לספר, היו תמיד בימי שבת בשעות הבוקר. אז נהגנו תד, אנוכי ורינה אחותנו להתכרבל במיטת ההורים מאזינים בקשב רב ל"הרפתקאותיו" של אבא. כשאבא הועבר ארצה הוא הוצב במפקדתו של מיור גרמני, רנגה שמו. הייתה זו יחידה של חיל ההנדסה במסגרת חיל המשלוח הגרמני לארץ-ישראל. בין השניים נרקמו יחסי ידידות הדוקים שנמשכו גם אחרי המלחמה. ברשותי גלוית דואר, אחת מרבות, ששלח המיור רנגה לאבא זמן רב לאחר תום המלחמה.

תחילה פעלה יחידת ההנדסה בדרום הארץ ומשהחלה המתקפה הגדולה של הצבא האנגלי, שבסופה שוחררה מהארץ מידי התורכים, הועברה יחידתו של אבא צפונה לסביבות נצרת. כשהחלה הנסיגה של צבאות תורכיה, גרמניה ואוסטריה צפונה החליט אבא, כמו רבים מבני הארץ ששירתו בצבא התורכי, לעזוב את הצבא ולחסוך מעצמם נדודים צפונה ואולי גם את הנפילה בשבי."

על חשיפתה של רשת הריגול, היא מחתרת ניל"י, נכתב רבות. כך גם על אודות הסבל והתלאות שפקדו יישובים רבים בארץ בעטייה של הרשת שנחשפה. אבל יותר מכולם סבלה המושבה זכרון-יעקב, שראשי רשת ניל"י ורבים מחבריה נמנו על בניה.
היה זה בשלהי שנת 1917, עת הקלגסים התורכים עשו שפטים בתושבי המושבה והמצב היה נורא. באותם ימים ממש, כתב אריה סמסונוב בספרו "זכרון יעקב", ניסו כמה מבני המושבה: מאיר אריזון, ירמיהו צוקרמן ואשר בונשטיין, ששירתו בצבא התורכי לסייע במשהו למושבתם שהייתה אז בסכנת כליה.
היה זה מאיר אריזון שנענה לבקשת ועד חברי המושבה. בהחליטו ליטול על עצמו סיכון של ממש, נטל מהם סכום כסף נכבד במטרה למסור זאת כ"בקשיש"-שוחד עבור "שר הטבחים"-אותו קצין תורכי שניהל אותה עת סידרה אכזרית של "חקירות" במושבה. למעשה היו אלה מעשי נקם על שזכרון-יעקב הייתה, לדעת השלטונות, מרכז רשת הריגול.
בסכנו את דרגתו ולמעשה גם את חירותו, נפגש מאיר אריזון עם אותו קצין ואף עלה בידו "לקנות" את האיש, כבר למחרת היום חשו המעונים הרבים במושבה הקלה של ממש. ותיקים בזכרון-יעקב ידעו לספר כי לא היה זה מקרה ראשון בו לא נרתע הקצין מאיר אריזון מליטול סיכונים.
היה זה זמן לא רב לפני חשיפת רשת ניל"י כאשר נלכד בנגב הדרומי אחד מחבריה, הלא הוא נעמן בלקינד, שניסה לחצות את קווי החזית. בלקינד נאסר אז והואשם בריגול חמור בעת מלחמה-מעשה שגרר אחריו עונש מוות. מאיר אריזון ששהה אז עם יחידתו בדרום הארץ נתבקש לנסות ולסייע לחלץ את בלקינד, לאחר שנסיונות קודמים נכשלו. גם במקרה זה נטל מאיר אריזון סיכון רב, אך למרבה הצער הדבר לא עלה בידו.
בתום המלחמה השתקע מאיר אריזון בתל אביב וחבר למאיר דיזינגוף בהקמת סוכנות אניות "דיזינגוף ושותפיו" להובלת משאות מהארץ ואליה, במיוחד הובלת משלוחי פרי ההדר. שני המאירים התוודעו זה לזה עוד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, עת מאיר אריזון, כקצין בצבא התורכי, סייע רבות למאיר דיזינגוף, שכיהן אז כראש ועד המהגרים היהודים, בעת שגורשו תושבי תל-אביב יפו מבתיהם צפונה. מאז נקשרו יחסי רעות בין השניים. מאיר דיזינגוף, לימים ראש העיר תל-אביב, נתן עינו בצעיר הנמרץ והמוכשר והזמינו לעבוד בחברת האניות. לימים הצטרף מאיר אריזון כשותף לחברה, אשר בשנות המנדט הבריטי נודעה כאחת החברות המצליחות.

מספר תד אריסון:
"לאחר המלחמה השתקע אבא בתל-אביב. כאן, בתל אביב נשא אבא לאשה את ורה אמנו וכאן נולדתי אני ונולדו אחיותיי: אביבה ורינה.

על אמא ורה מספרת הבת אביבה:
"אמא, בת למשפחת אברוטין, עלתה עם בני משפחתה ארצה מרוסיה מולדתה זמן מה לאחר פרוץ המהפכה. לפני כן סיימה אמא את חוק לימודיה בקונסרבטיון למוסיקה בחארקוב וניגנה בכינור. השנים הראשונות בארץ, לה ולבני משפחתה, היו קשות מאד. המשפחה התגוררה בשכונת נווה צדק ואמא נאלצה לעבוד לפרנסת המשפחה בנמל יפו בהכנת ארגזים למשלוח הדרים. בביתם, כך סיפרה, שימשו ארגזי התפוזים כרהיטים. אמא הייתה אישה עדינה ואצילת נפש, מאד מאד יפה והיא אף זכתה להיבחר כמלכת היופי באחת מחגיגות הפורים שנערכו אז בתל-אביב הקטנה. אבא ואמא נשאו בשנת 1923 בתל-אביב ושם הם בנו את ביתם".

מוסיף ומספר תד אריסון:
"המשך השנים עשה אבא חיל בעסקיו והתפשט גם לתחומים נוספים בנוסף לעסקי הספנות. אני למדתי בגימנסיה העברית הרצליה. בסיום לימודיי בגימנסיה נסעתי לבירות ולמדתי כשנה לערך כלכלה ומסחר באוניברסיטה האמריקאית. מאחר שהיה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נקראנו, הסטודנטים הארצישראליים חברי ארגון "ההגנה" לשוב ארצה. בארץ שהינו תקופה קצרה בקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן ובספטמבר 1942 התגייסנו, בהתאם להוראת מפקדת "ההגנה" לשורות הצבא הבריטי. מכיוון שטרם מלאו לי אז שמונה עשרה שנים "תיקנתי" את התאריך בתעודת הלידה שלי והתגייסתי לצבא. בצוותא עם חברי גויסנו לפלוגה 24 של ה"באפס" (יחידות רגלים) ועברנו את המסלול, שהיה מקובל אז, של טירונות ואימונים ושמירה גם על בסיסי אספקה וציוד וגם על מחנות של שבויי מלחמה איטלקים. חודשים ארוכים אפורים ומתסכלים עברו עלינו שהרי לא לשם כך התגייסנו . להילחם בנאצים התגייסנו!
זמן רב חלף עד אשר הוקמה הבריגדה היהודית – החי"ל – היא החטיבה היהודית הלוחמת. במסגרתה עוד "הספקנו" ללחום שבועות ספורים בחזית איטליה. פלוגתנו סופחה לגדוד השלישי בחטיבה. זמן קצר לפני כניסתנו לקווי החזית נשלחתי, במסגרת הגדוד, להשתלם בכמה קורסים לקשר. כשסיימתי את הקורסים חזרתי לגדוד ופיקדתי על מחלקת הקשר בתקופת הלחימה וגם לאחר מכן- עד לפירוק הבריגדה ולשחרורנו מהצבא זמן לא רב לאחר תום המלחמה.
אזכיר כאן כי מכשירי הקשר שסופקו לנו אז היו מתוצרת ארצות הברית ואני למדתי להכירם ולתפעל אותם. מציין אני זאת כי לימים, כשנערכנו בארץ לקראת המלחמה הצפויה ונקראתי על-ידי פיקוד "ההגנה" לארגן את השלד של יחידות הקשר, שמחתי מאד להיווכח, כי מכשירי הקשר שסופקו לנו היו גם כן מתוצרת ארצות הברית, בדיוק אותם דגמים שהיו לנו בצבא הבריטי ואשר הכרתי אותם היטב.
בפרוץ מלחמת העצמאות נתמניתי תחילה כקצין הקשר של חטיבת "קריתי".
כאשר הוחלט במטכ"ל להקים חטיבת שריון נקראתי לאלוף שלמה שמיר, שעליו הוטל להקים את החטיבה, ונתבקשתי על-ידו להקים בחטיבה את מערכת הקשר. יחד עם חטיבת השריון – חטיבה7 – עברתי את כל נתיבי הקרבות אותם עברו חיילי החטיבה. בתום המלחמה נתמניתי כקצין הקשר של פיקוד מרכז, תפקיד בו נשאתי עד 1952 – השנה בה פשטתי את מדיי. מפקדיי אומנם האיצו בי להמשיך ולשרת, אולם אני חשתי כי שנים רבות מדי לבשתי מדים והגיעה השעה לעשות לביתי. כמו מאיר אבי, שכבר לא היה אז בין החיים, השתלבתי בעסקי ספנות. את ביתי בניתי בתל-אביב וכאן גם נישאתי.
שנים רבות מחיי שהיתי לרגל עסקיי בארצות הברית, אולם בכל אותם שנים שמרתי על קשרים הדוקים עם הארץ, ואת שהותי בארה"ב ראיתי תמיד כארעית.
ילדי, מאיר-מיקי, שרון-שרי ומייקל-אלן, הולכים בדרכי ועל כך גאה אני מאוד".

כך נסגר איפוא המעגל. זכות גדולה נתגלגלה לידיו של תד אריסון להקים את המוזיאון להנצחת פועלה של העלייה הראשונה, שסבו משה אריזון, נמנה עם חלוציה.
המוזיאון שהוקם בבית הפקידות בזכרון-יעקב, מבנה שעבר מזמן את גיל המאה, נושא את שמו של אבי האריזונים הלא הוא הסבא-רבא משה אריזון, אשר כילד רך בשנים עלה עם ראשוני המתיישבים להר זמארין ונאחז באדמתו.