מיכאל – מיכל הלפרין: האיש שהיה, עוד בחייו, לאגדה

1860 – 1919

200px-Halpern_Michael

מיכאל הלפרין מתוך אתר הויקיפדיה

"מיכאל הלפרין מחלוצי העלייה הראשונה, אחת הדמויות הססגוניות ביותר בתולדות המפעל הציוני בארץ, נולד בווילנא בשנת 1860. בן עשירים שנתפס לסוציאליזם ולמהפכה . איש חלום והרפתקה. בזבז הון על ניסיונות לתיקון חברתי ברוסיה. הצטרף ל"חובבי ציון"  ובשנת 1886 עלה לראשונה לארץ והתיישב בראשון לציון. כאן היה שותף בהקמת "אגודת הפועלים", ארגון הפועלים הראשון בארץ ישראל, ותמך במאבק האיכרים נגד פקידות הבארון רוטשילד. [יגאל עילם, אלף יהודים בעת החדשה. הוצאת זמורה – ביתן 1985].

בשנת 1892-3 נסע לרוסיה ובשנת 1905 שב ועלה ארצה . כאן התגלגל במקומות שונים ועבד כפועל חקלאי וכשומר…. היה מקורב בהשקפתו ל"פועלי ציון". הלפרין גם נמנה על מייסדי המושבה נס ציונה … גבעת מיכאל על יד נס ציונה נקראת על שמו.  שנותיו האחרונות עברו עליו במחלה ובבדידות".

יגאל עילם ניסה לתמצת את קורות חייו של האיש שהנעלם על אודותיו רב על הידוע. ואני אנסה  בחיבור זה להוסיף פרטים ולהציב קווים לדמותו.

 

אליהו הנוביא:  

לא בכדי הכתרתי את הפרק הפותח במילים  'אליהו הנוביא' בהגייה אשכנזית. כי על חוויית הפגישה, הראשונה והאחרונה, עם הלפרין שמעתי מפיו של השומר הוותיק אברמל'ה דרויאן, שהעברית שבפיו הייתה מתובלת ביידיש, השפה בה דיברו לא רק בבית הוריו אלא גם הוא וחבריו במושבתם פתח  תקווה בשנים הרחוקות ההן, כאשר העברית עשתה עדיין את צעדיה הראשונים. את הראיון עימו קיימתי בקיץ 1978 בביתו בשכונת וותיקי כפר סבא.

אברמל'ה  דרויאן:                         

"נולדתי בשנת 1902 בביצה של מלבס  (לימים פתח תקוה), כאן הקימו הוריי משק חקלאי קטן כמה שנים לאחר שעלו ארצה,  לאימי לייבע לבית גראף ולאבי יהודה – יודל דרויאן.

הפגישה הנרגשת התקיימה כשנה לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. זה היה בליל הסדר.  ערכנו בביתנו את ליל הסדר כהלכתו. ולאחר שאבא מזג את כוסו של אליהו הנוביא הורה  לי, צעיר הבנים, לפתוח את הדלת.: 'אברמל'ה גיי עפן די טיר –  לך פתח את הדלת, שאליהו הנוביא, אם יתמזל מזלנו, ייכנס',  כך אמר לי אבא.

רצתי לפתוח כמצוותו.  והנה כשפתחתי את  הדלת אחזה בי תדהמה.  בפתח ניצב אדם ולו תלתלים ארוכים וזקן שיבה יורד על מידותיו. עטוף היה בעבאיה בלויה ורגליו יחפות.. הוא נעץ בי את עיני התכלת שלו בלא לומר דבר. מפוחד ונרגש צעקתי לעבר אבי שישב בראש השולחן: 'טאטע אליהו הנוביא שטייט אין אריינגאנג' (אליהו הנביא ניצב בכניסה). שני אחי, מוישה ומנחם, אישרו את דבריי.

אבא, שהיה בטוח שבן הזקונים שלו חולם בהקיץ, השיב בחיוך: 'זאל ער אריינקומען', (שייכנס). האורח שעמד בפתח התבונן לעברו של אבא ושאל: 'יודל, יודל, אינך מכיר אותי'? באותו רגע אבא ניתר מכיסאו ורץ לעברו של האורח בקוראו::' מיכל! מיכל! זה אתה? סלח לי על שלא הכרתיך, כל כך השתנית מאז שהתגוררנו בוואדי אל חאנין אצל ראובן לרר'. (היה זה ראובן לרר שהקים בשנת 1883 'התיישבות יחידים'  בוואדי אל חאנין וקרא לה בשם 'נחלת ראובן'. על אדמותיו תוקם המושבה נס ציונה).

השניים התחבקו בחום רב ובהתרגשות והאורח הוזמן כמובן להסב עימנו לסדר, אולם באותו סדר לא עסקנו בסיפור יציאת מצריים,  אלא האזנו לחוויות אותן העלו השניים. לאחר אותו ליל סדר הפצרתי באבי שיספר לי את הידוע לו על ידידו זה, מיכל הלפרין שמו. אגב, למיטב זכרוני הוא נודע אז בשם מיכל ולא בשם מיכאל. את אשר סופר לי אודותיו אעלה לבקשתך לפניך. אני מודע לכך שזה רק חלק מזערי מסיפור קורותיו וגם איני בטוח שהמידע אכן מדויק ומדוע? כי בחייו עבר הוא תהפוכות רבות".

 

"אבי שעלה ארצה בשנת 1887 שמע כי אי שם בדרום הארץ במקום הנקרא וואדי אל חאנין, בעברית: עמק השושנים, הקים יהודי ושמו ראובן לרר חווה חקלאית והוא ובני משפחתו מתגוררים במקום. ועוד נאמר לו כי לרר זה שנקלע למצוקה כלכלית מכר כמה מאות דונמים מאדמתו לאדם, מיכל הלפרין שמו, וזה מתעתד להקים במקום מושבה לפועלים וכי בדעתו להעניק לכל פועל כמה עשרות דונמים עליהם ייטע גפנים ועצי פרי. ואלה לכשיניבו יסייעו לקיומו של הפועל ובני משפחתו  בעתיד כאשר יזדקן. מעין פנסיה לעת זיקנה.

אבא ירד ל'נחלת ראובן', עבד כפועל חקלאי ברחובות והתגורר ב'נחלת ראובן',  שם הכיר את הלפרין וקשרי ידידות נקשרו בין השניים, שבמהלכם שמע מפיו פרקים מקורות חייו. כעבור שנתיים – שלוש עקר אבא לפתח  תקווה ואילו הלפרין, מטעמים שאינם  ידועים לי, נסע בשנת 1893 לווילנא עיר מולדתו ממנה שב ועלה ארצה רק בשנת 1905 .

יחיאל מיכל, זה שמו המקורי, נולד בשנת 1860 למשפחה עשירה ומכובדת ובעלת ייחוס אבות.. סיפרו כי אביו ר' אליהו חריף הלפרין החזיק במגילת יוחסין שהגיעה עד דוד המלך. סיפרו גם כי לאימו: פרידה לבית ליבק היה ייחוס אבות, היא הייתה בתו של המלבי"ם –   הרב מאיר לייב בן יחיאל מיכל, שכיהן כרבם הראשי של יהודי רומניה ונודע במפעלו הספרותי כפרשן של אגדות חז"ל על דרך הפשט ולפי כללי השפה העברית.

האב שעשה חיל בעסקיו נפטר לפתע כשלבנו מיכל מלאו חמש שנים. מיכל למד 'בחדר' ובישיבה וכשמלאו לו י"ח שנים החליטה אימו, שהמשיכה בהצלחה בעסקי אביו, להשיאו.  הכלה שנבחרה הייתה ממשפחה ידועה ומכובדת בווילנא אלא שנישואיו אלה עלו על שרטון ונמשכו כשנה אחת בלבד.

וזה אשר אירע: לחתונה הוזמנו כצפוי כל המי ומי מהקהילה היהודית בעיר ובכללם גם נציגי השלטונות, שהאם, בהמשיכה לנהל את עסקי בעלה המנוח, הייתה עימם בקשרים עסקיים ענפים. כל המהומה הזו לא הייתה לרוחו של החתן וזאת בלשון המעטה. בשעת לילה מאוחרת לאחר שאחרוני האורחים הסתלקו, ביקש החתן הטרי מרעייתו הטריה לצאת לרחובה של העיר על מנת להתאוורר מההמולה שהכבידה עליו מאוד. למרות שהיה  זה בעיצומו של חורף כשבחוץ שרר קור  עז ושלג ירד לסירוגין נענתה הכלה לאביר נעוריה. השניים התלבשו כראוי ויצאו לרחוב שהיה שומם לחלוטין.  ליד אחד מקירות הבתים הבחינו באדם שישב וניסה  ללא הצלחה להתכרבל בלבושו הדל. כאשר מיכל ניגש אליו ובראותו שהאיש רועד מקור שאל אותו אם יכול הוא לסייע לו במשהו. הלה התבונן בו והשיב  בכעס רב ובמרירות: 'זיי די גבירים, זיי גייען אנגיטאן מיט אלאנגן מאנטל ומיט וארעמע שטיבל, און מיר די אורעמע מענטשן, מיר גייען האלב נאקעט מיט פאנטאפלאך'. (ראו את הגבירים האלה, הם לבושים במעיל ארוך ובמגפיים מרופדים ואילו אנחנו האנשים העניים  הולכים חצי ערומים ועם נעלי בית מרופטים!)  מיכל שהתרגש מאוד לשמע דבריו השיב לו מייד: 'קום זאך בייטן' – בוא נתחלף. . וללא הרהור נוסף פשט מיכל את מעילו ואת הסוודר שמתחתיו, חלץ את  מגפיו, הסיר מראשו את כובע הפרווה ומסרם לאותו עני.

רעייתו הצעירה בראותה זאת נתקפה בהיסטריה ופתחה במרוצה לבית הוריה. ההורים הנדהמים שמעו מבתם את אשר אירע ואת דרישתה לקבל מבעלה הטרי גט פיטורין ולאלתר! היש בזיון גדול מזה? מטבע הדברים שהרגיעו את בתם המבוהלת והנסערת בהבטיחם שייעשו הכול  ליישר את ההדורים. בין השניים.  מה אירע בהמשך? הנישואים החזיקו מעמד כשנה והשניים נפרדו.

אבי העיר שהוא אינו בטוח שאכן המקרה אירע כפי שסופר לו אולם  הסיפור הזה העיד על רגישותו הרבה של מיכל הלפרין לגורלם של חלכאים ונדכאים.

מיכל ירש מיליונים מאביו המנוח וכשעלה ארצה בפעם הראשונה בשנת 1886-7  נהג בכספו ברוחב יד וברוחב לב. הוא שקנה מראובן לרר כמה מאות דונמים עבור פועלים שכירי יום שיתיישבו במקום ויקימו להם משקי עזר. ועוד, משנודע לו כי איכרי יסוד המעלה, שהתיישבו במקום ב- 1884, נקלעו לקשיים כספיים והתקשו לשלם את חלקם לאותם אפנדים, מהם קנו את אדמתם, נחלץ מיכל לסייע להם. אין אפוא פלא שתוך זמן קצר אזלו המזומנים שהביא עימו. בצר לו כתב הוא לאימו וביקש ממנה סכום כסף נוסף. אימו, שניהלה בהצלחה את עסקיה ואף נישאה בשנית לאיש עשיר, למדה כפי הנראה להכיר את אופיו של בנה וסירבה לבקשתו. יתר על כן מאחר שחששה שמיכל בנה עלול להגיע ברבות השנים לפת לחם, הקצתה עבורו סכום כסף קבוע – מעין קצבה שנתית. התברר, סיפר לי אבי, שעם מותה של האם כאשר מיכל עלה ארצה בשנית (בשנת 1905), כספי הקצבה לא הגיעו כסדרם  ומיכל עבד למחייתו כפועל וכשומר במקומות שונים בארץ" . עד כאן חלק מסיפורו של אברמל'ה דרויאן שבפרטים שונים אינו תואם את שנכתב אודות הלפרין במקורות אחרים אשר גם ביניהם מצויות סתירות .

200px-מיכאל_הלפרן

תמיד בעין הסערה:                           

וילנא הייתה חלק מרוסיה הצארית שנודעה במדיניותה האנטישמית ושבתחומה התחוללו פוגרומים עקובים מדם. הלפרין, שלמד תחילה ב'חדר' ואחרי כן בישיבה, המשיך לימודיו בגימנסיה רוסית ממלכתית בעיר סמולנסק לשם עברה אמו.  כאן כפי שסופר הצטרף הוא לאחד מתאי הנוער המהפכני – ה"נרודניה ווליה" – רצון העם.

לאחר שמהפכנים רצחו את הצאר אלכסנדר השני התחוללו  בשנים  1881- 1882 בדרום המדינה גלי פוגרומים ביהודים שלוו במעשי רצח, שוד ומעשי אונס. אלו גלי הפוגרומים שנודעו בכינוי "הסופות בנגב".  גם אם השלטונות לא עמדו מאחורי אותם  פוגרומים הם לא עשו דבר כדי למנוע אותם או לדכאם. בעטיים של הפוגרומים החל הלפרין להתעניין בגורל בני עמו והיה בין אלה שניסו לארגן קבוצות של צעירים יהודים להגנה עצמית. מכאן ואילך ועד אחרית ימיו, חלם הלפרין על הקמתו של כוח צבאי יהודי שילווה את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ובבוא היום יכבוש את הארץ ויכונן בה מדינה יהודית.

הלפרין נדד אז בעיירות ובערים שנפגעו בפוגרומים על מנת לארגן קבוצות של צעירים להגנה עצמית. לתדהמתו הוא נתקל בהתנגדותם התקיפה של פרנסים ורבנים שחששו מהבולשת הצארית ומתגובת השלטונות. התנגדותם, טען אז הלפרין, נבעה כדבריו מ'פחדים גלותיים' והוא לא נרתע מלצאת נגדם. סיפרו כי בבית הכנסת הגדול בווילנא  קטע הלפרין דרשה של הרב שקרא, בעטיים של הפוגרומים, לצום ולתפילה בקוראו: " לא עקידת יצחק דרושה לנו כאן אלא מרד המכבים ובר כוכבא!" בהוסיפו,: "הבוז לדמעותיכם ולתחנוניכם כי לא באלה ניוושע!"

הוא הקים אז בווילנא את האיגוד המקצועי היהודי הראשון שבמסגרתו  התארגנו פועלים ופועלות. הוא היה גם זה שארגן שביתות להטבת תנאי שכרם ותנאי עבודתם של הפועלים, כמו גם להפחתת שעות העבודה ביום. הלפרין אף הרצה אז בחוגי פועלים יהודים על סוציאליזם ועל מה שנודע כעבור כמה שנים כציונות.  כמו כן ארגן אז את חברת שש"י – ראשי התיבות של: "שאלו שלום ירושלים".

ללא  קשר לפעילותו כסוציאליסט  בעל הכרה מעמדית הצטרף אז הלפרין ל'חובבי ציון'  כאשר גמר אומר לקשור את עתידו וגורלו עם מפעל ההתיישבות בארץ ישראל . הלפרין, שנולד בשנת 1860, עלה ארצה לראשונה  בשנת 1886, כארבע שנים לאחר ייסודן של המושבות הראשונות, וזאת על מנת לראות ולהתרשם מקרוב אודות הנעשה כאן. בדרכו            לארץ פגש באקראי את ליליינבלום ופינסקר, מראשי תנועת "חיבת ציון". השניים ביקשו ממנו לסייע למושבה יסוד המעלה שהתקשתה לפרוע את חובה לאפנדים בעלי האדמות והוא אכן העביר לוועד המושבה למטרה זו כ- 5000 רובלים. לי הכותב לא הייתה אפשרות לבדוק את אמיתות המידע.

בהגיעו ארצה התגורר הלפרין בראשון לציון. כאן הצטרף (האם כפועל?) לחבורת הפועלים במושבה ובתור שכזה היה מעורב בסכסוכים בין הפועלים במקום לבין יהושע אוסובצקי, שכיהן כמנהל המושבה שהייתה אז מושבת חסות של הבארון רוטשילד.

באותם ימים העסיקה הפקידות בראשון לציון עשרות רבות של פועלים – יהודים וערבים. המושבה היוותה אז מקור תעסוקה גדול לפועלים חקלאים כמו גם ביתר מושבות החסות. למרות שהבארון הורה באורח חד משמעי להעסיק במושבותיו פועלים עברים בלבד, עלה בידי הפקידות, שאמורה הייתה להיות עושה דברו, להסתיר ממנו העסקתם של פועלים ערבים ובמספרים לא קטנים.

כבר ב- 1883 נתגלעה מחלוקת חריפה בין המתיישבים לגנן ( האגרונום) דיגור. האחרון שראה בהתנהגותם כפיות טובה ומעין מרד שיש לדכאו בחוזק יד. המחלוקות בין חלק מהמתיישבים והפקידות החריפו במרוצת הזמן ובעטיים נאלצו הבילויי ישראל בלקינד ויוסף פיינברג, מי שחבר לזלמן דוד לבונטין בייסוד ראשון לציון , לעזוב את המושבה לצמיתות.

השנה הייתה  1887  והלפרין  מצא עצמו  בעין הסערה (גם אם לא נמנה אז על ציבור הפועלים)  ונדרש על ידי אוסובצקי לצאת את המושבה לאלתר. לאחר שהלפרין סירב פנה אוסובצקי לעזרת השלטונות  ביפו (מעשה אשר לא ייעשה) וכיתת חיילים תורכים הגיעה למושבה. או אז נאלצו הלפרין ועוד כמה פועלים 'מרדנים' לצאת מהמקום.

מעשהו זה של אוסובצקי קומם נגדו את כל האיכרים במושבה שתבעו ממנו לצאת אותה ולאלתר, בהודיעם על כך לנציגי הפקידות ואף לבארון עצמו שערך אז את ביקורו הראשון   בארץ.

כאן המקום לציין כי באותה שנה 1887 נוסדה בראשון לציון 'אגודת הפועלים', הראשונה בארץ, של פועלים מהעלייה הראשונה. אגודת הפועלים קמה בעטיה של המתיחות בין הפועלים לאיכרים שהעסיקו המוני פועלים ערבים. עם זאת היו גם כמה מהאיכרים הצעירים במושבה שנמנו על היוזמים לייסוד האגודה וזאת על מנת להכשיר את חבריה להיותם מתיישבים. כפי שמצוי בכמה מקורות  היה גם להלפרין, שטרם  גורש מהמושבה , חלק בייסוד האגודה.

לא מצאתי בכתובים  היכן התגורר הלפרין לאחר שגורש מראשון לציון ומה פעל ועשה עד  שהיה מעורב בהקמת מושבת פועלים בוואדי אל חאנין.  כאן נכנס לתמונה גרעין של פועלים ותיקים מראשון לציון אשר לאחר המרד בפקידות הותר להם להמשיך לעבוד במושבה, אולם נאסר עליהם להתגורר בה והם אכן חיפשו להם מקום לבנות בו את ביתם הדמות הבולטת ביניהם היה אהרן אייזנברג ולצידו אפרים  צבי חרל"פ ופועלים נוספים. היה זה גרעין קטן של פועלים בעלי הכרה מעמדית מקרב ציבור גדול של פועלים לא מאורגנים שעבדו בראשון לציון וברחובות, המושבה אשר חלק ניכר מהפועלים השכירים בה היו יהודים. רחובות הייתה, החל מסתיו 1891,  למרכז הפועלים העבריים הגדול ביותר בארץ.

כשנודע לאייזנברג ולחרל"פ  שראובן לרר מבקש למכור כמה מאות דונם מנחלתו, בעטיים של קשיים כלכליים אליהם נקלע, הם קנו ממנו  כשלוש מאות דונם בתשלומים לשיעורין אותם  אמורים היו לפרוע במשך שש עשרה שנים וללא ריבית. הנחתם הייתה שהפועלים ירכשו בחסכונותיהם חלקות כמשקי עזר, כביטוח לעת זיקנה. את התשלום הראשון שילמה "הסתדרות העשרות" (אודותיה אתייחס להלן) .

משה סמילנסקי כותב בזיכרונותיו שהוצאות החזקת המטבח  והתרגילים הצבאיים כדבריו שבוצעו על ידי אותה הסתדרות, רוקנו את הקופה של המתיישבים במקום. או אז הופיע להם מושיע בדמותו של מיכאל הלפרין שאיגד סביבו חבורה של כשמונים פועלים מראשון לציון, רחובות והסביבה והוא שקנה את האדמה מראובן לרר וביום כ"א בטבת תרנ"א, ינואר1891,  נערך טקס מרשים של העלייה על הקרקע ולמקום ניתן השם "נס  ציונה".

ברכישת האדמה ובהקמת יישוב הפועלים השקיע הלפרין את כל הכסף שנותר ברשותו והוא פנה בבקשת עזרה לנציגי אגודות "חובבי ציון" שמשרדם היה ביפו. לדבריו של סמילנסקי התקיים במשרדי הוועד ביפו דיון ארוך וקשה בבקשה כאשר יחיאל מיכל פינס, מבכירי "חובבי ציון" בארץ, התנגד בתוקף לבקשה באומרו, כי אין כמעט כל מידע אודות האיש הזה, הלפרין שמו, ואודות נוהגו ותוכניותיו, ולכן אל לה לאגודת "חובבי ציון" להיענות לבקשתו. מה גם שאין יודעים טיבו של היישוב שהוא מתכוון  להקים  ועתה אף אינו יכול להשלים את המלאכה.

אולם זאב טיומקין, שנשלח ארצה ב- 1890  על ידי  אגודת "חובבי ציון" באודסה וייסד ביפו את משרד הוועד הפועל של האגודה  בארץ, דווקא הוקסם מאישיותו של הלפרין ומפועלו ובמיוחד מנכונותו להשקיע ממיטב כספו ביישוב ארץ ישראל. טיומקין גבר על המתנגדים והעמיד לרשותו של הלפרין כ- 15.000 פראנק על מנת שיוכל להשלים את השלב הראשון של יישוב הפועלים שהוא עסק  בהקמתו.

כאן עולה השאלה, האם אהרן אייזנברג ועמיתיו שנמנו על הפועלים בראשון לציון כמה שנים קודם לכן לא הכירו שם את הלפרין שתמך אז במושבה במתמרדים? וכל כך למה , כי מהסיפור אודות הקמתו של יישוב הפועלים שהרוח החיה בו היו אהרן אייזנברג וחבריו עולה, כי כאשר הם נקלעו למשבר כספי חמור הופיע 'אי משם האיש מיכאל הלפרין' ובכספו הושיע אותם והוא גם שהעניק ליישוב החדש, הסמוך לנחלת ראובן(לרר), את השם " נס ציונה". תשובה לכך לא מצאתי.

 

"הסתדרות העשרות" וייסודה של  המושבה נס ציונה.     

גרשון גרא בספרו "אדמה ללא תנאי" –  קורות מייסדי וואדי אל חאנין היא 'נחלת ראובן', מביא מזיכרונותיו של אפרים צבי חרל"פ, מהפועלים הוותיקים בראשון לציון ויד ימינו של אהרן  אייזנברג, מי שהיה הרוח החיה בייסוד מושבת פועלים על חלק מאדמותיו של ראובן לרר בשנים 1890 – 1891. להלן חלק מעדותו:

"ראשית התארגנות הפועלים החלה בראשון לציון לאחר המרד נגד הפקידות, שמיכאל הלפרין נטל בה חלק פעיל ובעטיו גורש מהמושבה.  חלק מהפועלים  ירדו  דרומה ונאחזו בנחלת ראובן… אני, שהושפעתי מתורתו של אחד העם, חשבתי כי  אנשי אגודתו חברי  "'בני משה"'  הם דמוקרטים, אבל כאשר עליתי לארץ נוכחתי שהם בעצם מתנהגים כאריסטוקרטים ביחסם לפועלים, ולכן חשבתי שצריך לחפש אנשים עם כוח השפעה להגן על זכויות הפועלים. אז הכרתי לראשונה את מיכאל  הלפרין (או כפי שקראו לו מיכל) שכידוע גורש מראשון לציון לאחר שהגן על הפועלים …  התקשרתי עם האינטליגנציה שבין הפועלים והסכמנו להתאסף לישיבה ולהיוועץ על העמדה שלנו. הלכנו בחשאי, בערך עשרה אנשים, לוואדי אל חאנין ושם תחת עץ התאנה הגדול – ההיסטורי החלטנו לעשות קישור עם תורתו האמיתית של אחד העם … מצאנו לכנות את הסתדרותנו בשם "אגודת אחים" ולהסתדר עשרות עשרות ולבחור אליהם את האנשים שיש ביניהם אהבת אחים. הקבלה הייתה אחרי חקירה של כל אחד ואחד מהם ועל ידי שבועה: 'לחיים ולמוות בארץ ישראל'!

ואז קראנו לאגודתנו "הסתדרות העשרות". זאת בהשפעת הכתוב בפרשת יתרו בתורה :" ושמתי עליהם שרי עשרות, שרי חמישים ושרי מאות".  לשרי מאות לא הגענו כי אגודתנו לא מנתה יותר משמונים חברים. … איני זוכר אם הלפרין היה  בסוד העניינים, אני חושב שלא מפני שהוא נהג לעשות פומבי לכל עניין, אבל הוא היה אחרי כן הרוח החיה באגודה וזה בא לביטוי במטרות שהציבה לעצמה. אלה היו מטרות מקצועיות בצד מטרות לאומיות כלליות.

המטרות המקצועיות  היו: ארגון מוסדות הפועלים כמו מטבח משותף, הקמת חדר חולים לחברים, לימוד השפה העברית והרצאות בשאלות הארץ והזמן.

המטרות הלאומיות:: להכשיר את החברים להתאמן בשימוש בנשק ובתכסיסי מלחמה בכדי שנוכל להגן על היישובים שלנו – המושבות, אלה שקמו ואלה שיקומו במשך השנים וכאן הייתה ידו של הלפרין.  אבל הוא חלם הרבה יותר רחוק. חלומו היה  להקים כוח צבאי יהודי שבעת הצורך ובהגיע המועד המתאים הוא יוכל להלחם נגד השלטונות הזרים ולכבוש את הארץ עבור העם היהודי. אני זוכר שרוב החברים חשבו אותו לפנטזיור ובצדק, אבל כמה שזכור לי הוא נסע פעם או פעמיים לרוסיה וקנה שם רובים, אקדחים וכדורים והביא את המשלוחים האלה לארץ ועם הנשק הזה קיימנו אימונים צבאיים אחרי יום עבודה ארוך ומפרך. הוא המשיך בזה עד שאימו נלאתה ליתן לו כל כך הרבה כסף".

( ראוי כאן להעיר שאין סימוכין בעניין נסיעותיו אלה לרוסיה ואיני יודע על סמך מה ציין זאת הכותב).

בספר העלייה השנייה בכרך 'אישים' כותב ישראל בר- טל, כי מיכאל הלפרין נמנה על מייסדי "אגודת הפועלים" בראשון לציון והוא זה אשר יזם והקים את "מסדר הפועלים" היא "הסתדרות העשרות" וזאת כמסגרת ארגונית וביטחונית. הוא נמנה על מייסדי התיישבות הפועלים על אדמת ראובן לרר בוואדי אל חאנין. וכאשר אהרן  אייזנברג, מיוזמי הייסוד של מושבת הפועלים, לא יכול היה לפרוע את החוב שחב ללרר היה זה הלפרין שנחלץ לעזרתו ושילם ללרר את מלוא החוב. ועוד, הלפרין היה זה שהעניק למושבת הפועלים במקום את שמה: נס  ציונה. היה זה בשנת 1891 .

עם הקמתה של אגודת הפועלים ובעקבותיה הסתדרות העשרות, החלו בירורים עקרוניים בדבר מקומם של הפועלים, עדיין פועלי העלייה הראשונה , במפעל ההתיישבות, כאשר פקידות הבארון ניסתה כל העת לשים קץ לאותה התארגנות שהחלה קורמת עור וגידים. כל זה קורה כאשר מיכאל הלפרין מטיף לארגן ולהרחיב את ההיערכות בתחומים – הלאומי והצבאי.

 

הלפרין מניף את הדגל הלאומי – לראשונה בהיסטוריה:                                 

במאורע רב רושם נחוג ביום כ"א לחודש טבת תרנ"ג  – בחורף ינואר 1892 ,  ייסודה של המושבה נס ציונה. מי שכיכב כגיבור הראשי באותו מעמד היה כצפוי גיבור סיפורנו מיכל – מיכאל הלפרין . אתחיל בקטעים מכתבה שפרסם אודותיה משה סמילנסקי בעיתון "הארץ"  מחודש ינואר 1928, כשלושים ושבע שנים אחרי כן.

"הנסיעה לוואדי אל חאנין לקראת הקמתה של מושבת פועלים:… אנחנו כל אנשי החבורה היינו במצב רוח עליז ודיברנו בקול רם וברגש רב. הלילה יהיה ליל שימורים ומחר יום גדול. מחר תונח אבן הפינה למושבה חדשה בארץ אשר תכונן על בסיסים סוציאליים חדשים. מושבה בלי הבארון התצלח?  עגלתנו יוצאת לדרך ממושבתנו רחובות ומתנהלת בכבדות. מנין האנשים היושבים כאן בעגלה? והיכן תיווסד המושבה? אומרים לי על אדמת לרר בוואדי אל חאנין. שאלתי את היושבים איך תקום מושבה חדשה היכן שנכשל ניסיונו של לרר לייסד שם מושבה? חבריי ענוני בקול התרגזות : כן, שם תקום מושבה חדשה. השם יהיה חדש וגם היסודות יהיו חדשים! בהוסיפם: את האדמה קנה מלרר מיכאל הלפרין! השמעת את שמו? הראית את הלפרין? לא, לא ראיתי אותו עד כה, השיבותי להם. אז תראה אותו הלילה השיבו לי. הלפרין  הוא זה שקנה בכספו את הקרקע, ומסרה לאגודת הפועלים ללא כל תשלום  והפועלים שיתיישבו עליה יקבלו כל אחד חלקת אדמה קטנה עליה יטעו כרמים ולעת זקנה כשהם לא יעצרו עוד כוח לעבוד במשקי האיכרים, יישבו איש על חלקתו, תחת גפנו ותחת תאנתו ופרנסה תהיה להם.

למען האמת לא ירדתי אז לסוף מחשבתו של הלפרין ואולי דווקא בשביל זה נראה לי הלפרין גיבור לאומי…  הרי כולנו נוסעים לקחת חלק במעשה הרב שערפל הלילה מכסה אותו … "

 

על החגיגה הגדולה: בספרו של גרשון גרא: "אדמה ללא תנאי"               

"… אנשי העשרות ומפקדיהם מילאו את החלל בשירה ובקריאות עליצות. ובעוד רגעים אחדים הייתה מוערמת על הגבעה ערימה של קוצים וענפי עצים יבשים ומתוכה פרצה להבת אש שהאירה את כל הסביבה ואת המוני העם שבאו לחוג את חגה של נס ציונה באור מיסטי… לפתע הושלך הס ואנשי העשרות נסוגו אחור כאילו לפי פקודה ופינו את הדרך לפרש שרכב על סוס ערבי אציל. מיכאל הלפרין! עבר רחש בקהל המסובים ליד המדורה. לבוש היה חולצת תכלת ומכנסים לבנים  ועל כתפיו הרחבות הייתה תלויה בורקה – אדרת שיער צ'רקסית.  הסוס עצר סמוך מאוד למדורה אך לפתע דרבן אותו רוכבו ובדילוג נועז דילגו השניים, הסוס ורוכבו, מעל למדורה. קשה לתאר את קריאות השמחה וההתפעלות של המתכנסים. שוב הושלך הס ולאור הלהבות פתח הלפרין ודיבר על גאולת העם והארץ. העם, כך אמר, לא ייגאל אם הוא לא יגאל את ארצו שהיא ארץ אבותינו ואם ניאלץ לכבוש אותה בכוח, אל לנו להסס. לכן עלינו להיערך לכך. לא בכסף ובזהב נגאל את ארצנו! ובהרימו את קולו קרא: 'בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום'!

ואז שלף מתחת לאדרתו מוט שעליו הייתה כרוכה יריעת בד ובהניפו את המוט מעל לראשו נפרש הדגל –  דגל תכלת לבן כשבמרכזו רקום מגן דוד מוזהב. או אז שאג הלפרין: 'יחי הדגל העברי הראשון – דגל מחנה יהודה' וכל חברי העשרות החרו וקראו אחריו: 'יחי! יחי! יחי!'  כל הנאספים קמו על רגליהם ונרעשים ונלהבים קראו קריאות עידוד לעבר הלפרין ו'פיקודיו'-  חברי הסתדרות העשרות. ואז שלף הלפרין מאבנטו שיבריה  ובקוראו: 'אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני'! פצע בשיבריה את זרועו ודם רב ניגר ממנה. לרגע שררה דממה בקרב המתכנסים ההמומים אולם כמו לפי פקודה פתחו בשירת ההמנון שנפתח במילים: ' שאו ציונה נס ודגל – דגל מחנה יהודה'.  הייתה שעת לילה מאוחרת וההדים בסביבה השוממה נשמעו למרחקים".

לימים העלה אחד מהמתכנסים, יוסף פוגרמינסקי שמו, זיכרונות מאותו אירוע היסטורי שפורסם בעיתון "הבוקר" בראשון לינואר 1939. הוא כתב, כי פחד נפל על חלק מהנאספים כי בעטיה של המהומה הרבה שחולל הלפרין באותו לילה הדבר עלול  להיוודע לשלטונות העות'מאניים ואלה ייפרעו מאיתם.

את הכנס בו הוכרז על ייסודה של נס ציונה סיימה כיתת פרשים שנשאה את הדגל שהלפרין הניף. ומה שלא פחות חשוב, הרוכבים היו חמושים והלפרין הכריז כי כאן  מקים הוא את לגיון העם!  כך,לא פחות ולא יותר.

היה זה חלום נוסף של מיכאל הלפרין שלא קרם עור וגידים, אולם בשנת 1907, תשע שנים אחרי כן, קמו להלפרין ממשיכים. הייתה זו חבורה קטנה מקרב פועלי העלייה השנייה.  בתום הוועידה של מפלגת פועלי ציון, שהתקיימה ביפו, התכנסו עשרה צעירים בחדרו של אחד מהם , יצחק בן צבי שמו, וייסדו בחשאי את ארגון "בר גיורא" על שמו של שמעון בר גיורא, ממפקדי המרד נגד הרומאים בשנת שבעים לספירה.

ושנתיים לאחר מכן בגליל התחתון, לאחר שבני החבורה נטלו חלק בהגנה על המושבה מסחה – היא כפר תבור, הם ייסדו במקום את אגודת "השומר" – שהיתה  ערש כוחות המגן של היישוב העברי בארץ ישראל והדברים כתובים בספר דברי הימים לתולדות ההתיישבות העברית והקמתה של ישראל העצמאית.

יצחק בן צבי, לימים נשיאה השני במספר של מדינת ישראל,  כתב לימים כי ראה בהלפרין מעין נביא שבישר את הקמתו של ארגון שמירה עברי. אנחנו, כתב בן צבי, הפכנו את חלומו למציאות. גם אלכסנדר זייד, שאף הוא נמנה על חבורת המייסדים של "בר גיורא" ו"השומר", כתב בזיכרונותיו אודות חלקו של הלפרין בעיצוב דמותו ומסגרתו של "השומר", שהושתת על: כיבוש העבודה, כיבוש המרעה וכיבוש השמירה.

רעיונותיו של הלפרין, כותב זייד, היו גדולים מדי עבורנו על מנת שנוכל להגשימם במציאות, אבל רוחו נשבה בינינו גם בלא שנזכיר אותה.

.האומנם רעיונותיו של הלפרין היו גדולים מדי על צעירי תנועת הפועלים בארץ, אלה שעלו ארצה בתקופת העלייה הראשונה וממשיכיהם חלוצי העלייה השנייה?  אלה ואלה ראו בהלפרין  מעין הוזה בהקיץ, חולם חלומות אבל לא איש מעשה. מה גם שלדידם הוא נתן פומבי לפעילות שלדעתם יש לבצע אותה הרחק מאור הזרקורים  וזאת במציאות של שלטון עוין ולכן הם רחקו ממנו, להוציא את הקבוצה הקטנה של חברי אגודת "השומר" שחתרו  לממש  את חלומו של הלפרין בדבר " כיבוש העבודה, כיבוש המרעה וכיבוש השמירה".

 

אברמל'ה דרויאן בשיחה שקיים עם מנשה מאירוביץ, מהבילויים שהתיישבו בראשון לציון וזכה לאריכות ימים, שמע ממנו אודות האיש וחלומותיו אותו הכיר  מאירוביץ אישית.

"מנשה מאירוביץ (1860- 1949) נמנה  כאמור על הבילויים שהתיישבו ב- 1883  בראשון לציון ונפטר שבע ימים ועלילות. שוחחתי עימו ב- 1944 כאשר ביקשנו, מוקירי זכרו של הלפרין, להציב מצבה על קברו  במחניים שבגליל העליון", סיפר  אברמל'ה דרויאן. וזה אשר סיפר מנשה מאירוביץ אודות מיכל הלפרין.

 

 

מנשה מאירוביץ:

"את הלפרין הכרנו במושבה היטב משום שמיומו הראשון שהגיע אלינו הוא החל להילחם בפקידות של הבארון ששלטה אז באיכרים שלטון ללא מצרים. כידוע, כשפרץ המרד של הפועלים במושבה נגד יהושע אוסובצקי, הפקיד הממונה על המושבה, הלפרין עמד בראשו. אנוכי, שעליתי ארצה ב- 1882 כחמש שנים לפני שהלפרין עלה, כבר שלטתי בשפה הערבית ולכן ביקש הוא ממני  להילוות אליו בסיורים שביקש לערוך ברחבי הארץ וזאת על מנת להכיר את הנעשה כאן מקרוב.  כשעשינו דרכנו לעבר הירדן גילה הוא לי שיש לו  רעיון לכרות ברית אחים עם שכנינו הערבים במיוחד עם הבדווים, שהרי  אנחנו בסופו של דבר בני דודים, ויחד איתם נוכל לבנות משהו חדש בארץ. סיירנו תחילה בהרי יהודה ובירושלים ומכאן יצאנו כאמור למסע ארוך לעבר הירדן.

שם נפגשנו עם שייחים נכבדים שאיתם ניהל הלפרין שיחות בדבר מיזוג  בין שני העמים. הוא התרשם מאוד מהבדווים ומאורח חייהם והציע למארחינו להשיא נשים בדוויות לצעירים שלנו ובדרך זו נתערה בארץ ונעשה יד אחת איתם. עד כמה שאני זוכר, שהרי הייתי המתורגמן, מארחינו לא קיבלו את דבריו ברצינות – אם כי לא הראו זאת, אולם התרשמו מאוד מאישיותו. אחד מהם אף נתן לו כתשורה סוס ערבי אציל, תוך שהוא מתדרך אותו כיצד לנהוג עימו. אגב זהו הסוס עליו רכב הלפרין באותו לילה כאשר חגגו את ייסודה של נס ציונה".

 

הנסיעה לרוסיה והפרידה מהארץ למשך שנים ארוכות           

1891-2  –  1905-7                     

תמיכתו של הלפרין בהקמתה של אגודת הפועלים בראשון לציון, חלקו בארגון הסתדרות העשרות ובייסודה של נס ציונה, היוו את נקודות השיא בפעילותו בארץ ישראל מיום עלותו ארצה ב- 1887 ועד ליציאתו  הזמנית לרוסיה ב -1892. איננו יודעים מדוע שב לרוסיה בה שהה שלוש עשרה או חמש עשרה שנים. בכמה מקורות נכתב  שהוא שב ארצה ב- 1905 ואילו באחרים ב- 1907.

למשל, רחל ינאית בן צבי ברשימה לזכרו (קובץ "השומר"- 'תעודות, זיכרונות ודברי הערכה כתובים בידי וותיקי "השומר" ' הוצאת ארכיון העבודה תרצ"ח- 1938)  כותבת שהיא נפגשה עימו ב- 1907 בחדרו בעיר קייב.

יש להניח כי הוא יצא לרוסיה  מכיוון שאזל כספו ונבצר ממנו לסייע ביישובה של הארץ וסבור היה שאימו המנוחה הותירה עבורו סכום כסף גדול כירושה, מה שלא אירע.

רחל ינאית כותבת באותה רשימה  כי מצאה אותו מתגורר בגפו בעיבורה של העיר בחדר דל ודחוי שהדלות 'זעקה בו מכל עבר'. מסתבר אם כן שהוא נסע לרוסיה בגפו ללא שרה קלמנוביץ, אשתו השנייה ואם ילדיו, לה נישא בארץ ונולדו להם  שלושה ילדים. בנם בכורם אריה-ליובא התגייס לצבא התורכי יחד עם כמה מחבריו תלמידי הגימנסיה העברית 'הרצליה', חודשים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ונפל בשלהי המלחמה בקרבות על העיר עזה. שני האחרים הם: הבת שולמית (מיטיה) והבן ירמיהו(ירמה).        בסיפורים אודותיו אנו לא שומעים דבר אודות בני משפחתו.

מה אם כן הוא פעל ועשה בשנים שגזר על עצמו 'גלות' מהארץ? להלן אביא פירורי מידע: כמו בשנים שלפני עלייתו לארץ שב הלפרין לפעול בקרב צעירים יהודים,  שחברו ברוסיה  לחוגי השמאל, בנסותו לשכנעם לעבור למחנה הציוני שבמסגרתו יוכלו להמשיך ולפעול להגשמת אותם אידיאלים בהם  האמינו. איננו יודעים  עד כמה נחל הצלחה במשימתו.

הלפרין, שהיה חבר במפלגת פועלי ציון, ייסד בעיר מינסק סניף של המפלגה  כמשקל שכנגד למפלגות המרכסיסטיות אליהן נמשכו אז צעירים יהודים רבים.

ב- 1899 השתתף הלפרין בדיוני הקונגרס הציוני, השלישי במספר, שהתכנס בבאזל ודן בין היתר במימושה, הלכה למעשה, של 'תוכנית באזל' שגובשה בקונגרס הציוני הראשון.

בוורשה, אליה הגיע באחד מסיוריו, חבר לכמה יהודים בעלי עסקים בהקמתה של 'חברת כרמל' לייבוא יין מיקבי ראשון לציון וזכרון יעקב.

ב- 1903 שב והשתתף כציר בדיוני הקונגרס הציוני, השישי במספר, שעל סדר יומו העלה הרצל את 'תוכנית אוגנדה'. בדיוניו הסוערים של הקונגרס אודות התוכנית היה הלפרין כצפוי אחד מהמתנגדים החריפים נגדה וחבר אז למנחם אוסישקין.

הלפרין שב ארצה אם אפשר לומר בידיים ריקות. אימו שעשתה חיל בעסקיה סירבה, בטרם שהלכה לעולמה, להפקיד בידי בנה זה חלק מהירושה באומרה כי 'בשגעונותיו' הוא יבזבז זאת כפי שנהג בכספים שקיבל עד כה ממנה. יחד עם זאת הורתה לפני מותה למי שהופקדו על חלוקת הירושה להקצות לבנה  קצבה שנתית צנועה וזו הועברה אליו עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר רוסיה ותורכיה ניצבו משני צידי המתרס.

אגב מהרשימה של רחל ינאית שביקרה בחדרו ברוסיה טרם שעלתה ארצה בשנת 1907  אנו למדים שהלפרין חי שם כבר אז כעני מרוד. הלפרין שהיה כבר בעשור השישי לחייו   התקשה להשתלב עם צעירי העלייה השנייה.  בשנותיו האחרונות התפרנס כשומר וככזה שמר על גימנסיה הרצליה בתל אביב שהייתה בשלבי הבנייה. באחד הלילות הוא נאבק  עם ערבים שניסו לגנוב  ציוד מהאתר ומשלא יכלו לו ירו בחזהו ונמלטו. הלפרין חרף גילו המתקדם החלים מהפציעה ואיכשהו חזר לעבודת השמירה.

הוא ניסה,  כאמור, להתקרב לצעירים חלוצי העלייה השנייה אותם ראה כממשיכי דרכו, אולם  הם למרבה הצער לא נענו לו. הם ראוהו כאיש זקן, חולם חלומות שאבד עליו הכלח. רק קומץ קטן מהם שמר לו אמונים, היו אלה חברי אגודת "השומר", אולם במציאות הקשה של אותן שנים נבצר מהם לסייע לו.

 

דוד מלך ישראל חי וקיים!

בכלוב  האריות  –  "מבצעו האחרון" של הלפרין

סיפר אברמל'ה דרויאן:       

"זה היה בקיץ 1914. שמועה הגיעה למיכל וחבריו, שעבדו אז בבניית הבניין של גימנסיה 'הרצליה' בתל אביב, כי ביפו התמקם לו קרקס ובו חיות טרף כמו אריות ונמרים. סיפרו שמגיעים לחזות בקרקס כל הגרויסע מענעטשן כמו הקאימקם  (מושל מחוז), המודיר (מפקד משטרה) ועוד נכבדים.  מיכל החליט שלא להחמיץ עסק כזה גדול והוא עם עוד כמה פועלים הלכו ליפו, קנו כרטיסים והמתינו לצפות בהצגה הגדולה.  לאחר כמה הופעות של חיות הטרף נכנס מנהל הקרקס לכלוב האריות עמד שם כמה רגעים ויצא. ואז פנה אל הקהל ושאל: למי מהיושבים כאן יש אומץ הלב  להיכנס לכלוב האריות? האם יש ביניכם אדם אמיץ שיעשה זאת?.

ישבו שם בקהל כל הנכבדים, כל אחד עם שווארב (שפם) כזה שעושה כבוד לבעליו. ישבו שם  כל השבאב מיפו, אבל מכל הגיבורים האלה אף אחד  לא קם.  ואז לפתע קם מיכל הלפרין והודיע בקול רם: "אני נכנס לכלוב"! הוא ניגש בצעדים נמרצים למנהל הקרקס והודיע לו "הכנס אותי לכלוב האריות אני מוכן".  מה יש לומר כל ההמון הגדול שישב מסביב וגם מנהל הקרקס היו המומים.מההעזה של היהודי הזה.

המנהל פתח את הכלוב ומיכל נכנס. אחד האריות התקרב אליו והשניים הסתכלו האחד בעיניו של השני. ואז הניף מיכל את ידו הימנית וקרא בקול רם:: "דויד מלך ישראל חי וקיים"! וכשהוא ממשיך להסתכל בעיניו של האריה שוב הניף את ידו וקרא בקול: "עם ישרואל חי וקיים"!  אותם הרגעים שמיכל עמד בכלוב יחד עם האריות  נדמה היה לחברים שלו כשנים, וכשהוא חזר אליהם הם קידמו אותו במחיאות כפיים סוערות. והגיבורים הגדולים שישבו בקהל שתקו כמו דגים.   ואז קם הקאימקם מכסאו, פנה אל הקהל ואמר: 'ראינו את מעשה הגבורה של היהודי הזה ואני מצדיע לו. ואחרי מעשה כזה חשוב שתתרמו כסף לקופת המדינה מפני שימים קשים לפנינו'.

אבי, ממנו שמעתי את הסיפור, אמר לי, כי ריח המלחמה העולמית כבר היה באוויר ולכן הקאימקם הכריז על הצורך לתרום כסף לקופת המדינה. ומי תרם? למי שלא הייתה ברירה והוא נאלץ לתרום. ביניהם כמובן כל המוחתרמין – הנכבדים, שישבו ליד הקאימקם. ולתרום לא יכלו להסתפק במג'ידיה אחת או שתיים, אלא היו צריכים לתרום כמה וכמה נפוליונים. וראית על פניהם, סיפר לי אבי, שאם יכלו היו הורגים את היאהודי הזה. הפרשה לא נגמרה מפני שפתאום קם מיכל הסיר מרגליו את הנעליים המרופטות שלו, הניף אותם מעל ראשו וקרא לעבר הקאימקם: 'כבוד הקאימקם אני תורם את זוג הנעליים שלי! זה הזוג היחיד שיש לי ואצטרך ללכת יחף שנה שלימה עד שתהיה לי אפשרות לקנות זוג נעליים אחר'.

התדהמה הייתה רבה. איך העז היהודי הזה לבייש את הקאימקם ואת כל הנכבדים. רבים קיללו וחרפו אותו. אבל אז קם הקאימקם  מכסאו, פנה לקהל וכשהוא מסתכל באלה שישבו בקרבתו, האנשים החשובים בעלי הממון, שאל  בקול רם:  'מי מהיושבים כאן מוכן לפדות את הנעליים של הפועל הזה? מי שמוכן שינקוב בסכום'. ואז החלה מכירה פומבית. כל מי שנקב בסכום מסויים התחייב להעביר את הכסף לקופת המדינה. והסכום עלה ועלה עד שאחד האפנדים העשירים פדה את הנעליים בכמה נפוליונים מזהב והקאימקם הודיע להפסיק את המכירה.

וכאשר הקהל התחיל להתפזר, היו כאלה שניגשו אל מיכל, טפחו על שכמו ואמרו לו, אתה אמנם יהודי אבל אתה באטל – גיבור. אבל היו גם כאלה שעברו על ידו, סיננו קללה והלכו להם.    ומיכל? מה יש לומר, זה היה יומו הגדול. הסיפור על גבורתו עשה לו כנפיים בכל הארץ, בקרב בני עמנו אבל לא פחות מזה בקרב שכנינו הערבים. כזה היה מיכל הלפרין, בן אדם לא צפוי ובמיוחד אמיץ לב שלא היה כדוגמתו".

 

 

 

סוף עצוב                                         

אברמל'ה דרויאן:                                       

"כאשר התורכים בארץ התחילו לסגת צפונה והצבא האנגלי  בפיקודו של הגנרל אלנבי הכה בהם וקו החזית התקרב לתל אביב, גירשו התורכים לצפון הארץ את תושבי תל אביב, פתח תקווה והסביבה. בין המגורשים היה גם מיכל הלפרין. סיפרו לי כי בחלק גדול מהדרך הוא צעד ברגל, יחף עם הפעקל שלו בידו וכך איכשהו הגיע לצפת, זה היה בקיץ 1918. למרות מצבו הגופני הקשה וגילו, מלאו לו אז חמישים ותשע שנים, הוא ביקש והתקבל לעבודה כשומר בבית החולים בצפת. כשהתחיל החורף הוא חלה מאוד ואושפז בבית החולים.. כשנודע לחברים מ"השומר" שהתיישבו בכפר גלעדי על מצבו של מיכל הם היו היחידים שסעדו אותו בחוליו. הם גם היו היחידים שזכרו לו חסד נעורים ובימים האחרונים של חייו הם לא עזבו את מיטתו וכשהוא נפטר הם הובילו את גופתו בעגלה למחניים.  השומרניקים קברו את מיכל במחניים בחורשת בורוכוב ובתלולית עפר סימנו את מקום הקבר. מה יכלו אז לעשות יותר מזה? בינתיים עברו שנים והשומרניקים שקברו את מיכל גם הם מתו ואיש לא ידע היכן הקבר של מיכל, שנפטר בי"ב כסלו תר"פ, בחורף 1919 בחודש דצמבר. זה היה גורלו של מי שהקדיש את כל חייו למען ארץ ישראל.

כבר איני זוכר עם מי נפגשתי כאשר בשיחה בינינו אמר הוא לי: אברמל'ה מה תגיד, עברו כבר שלושים וארבע שנים (זה היה בחורף 1944)  ואין מי שיעלה ביאהרצייט של מיכל על קברו ויאמר קדיש, מפני שלא נשאר שום סימון על מקום הקבר.  מה אומר לך  הייתי מזועזע וחשתי מוסר כליות שגם אני שכחתי את אליהו הנוביא, זה שהופיע בביתנו לפתע בליל הסדר ומאז שמעתי אודותיו סיפורים רבים.

למחרת אותו יום התחלתי להפוך שמיים וארץ, למי לא טלפנתי, לכל הגדוילים שהכרתי אז  וכך הקמתי לבסוף ועד ציבורי על מנת למצוא את מקום הקבר ולהקים עליו מצבה.  במשך חודשים אחדים אספנו למטרה זו סכום כסף, הצלחנו למצוא את המקום  בו הוטמנה גופתו ובטקס מכובד הצבנו מצבה על קברו. באותו מעמד נתנו לי את הזכות לומר 'אל מלא רחמים' ו'קדיש'.

לימים סיפרו לי, כי מיכל ביקש מבנו ירמיהו שבבוא יומו ידאג שיקברו אותו בהר הזיתים בירושלים – אבל לזה הוא לא זכה. יהי זכרו ברוך, כי ראוי הוא שיזכרו אותו ואת מה שעשה ותרם למען הארץ והעם היושב בה. אם תרצו מיכל הלפרין אכן היה באמת נביא. חלומו על צבא עברי שיקום, יכבוש את הארץ ויכונן בה מדינה יהודית  – אכן התגשם".

 

ואני הכותב אבקש את סליחת הקוראים על שלא עלה בידי לפרוש בשלמותה את היריעה אודות האיש שהיה, עוד בחייו, לאגדה.

 

 

מקורות:                                            

מ. רייכר: "מיכאל הלפרין" – פתח תקווה 1977 . הוצאה עצמית.

ירמיהו הלפרין: "אבי מיכאל הלפרין". הוצאת 'הדר'. תל אביב  –  1969 .

ישראל בר טל: "ספר העלייה השנייה", כרך 'אישים'. הוצאת יד יצחק בן צבי  1977 .

גרשון גרא : "אדמה ללא תנאי". קורות מייסדי נס ציונה. הוצאת בית ראשונים 1989 .

רן אהרנסון: ספר העלייה הראשונה, חלק א'. הוצאת יד יצחק בן צבי 1984.

יגאל עילם: "1000 יהודים בעת החדשה" לקסיקון. הוצאת זמורה ביתן. תל אביב -1983 .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s