אגרונום חיים מרגלית (מרגליות) קלוואריסקי (1868 – 1947 )
אבי ההתיישבות העברית בגליל התחתון – 1898 – 1905
ומי שסייע בהקמת היישובים השיתופיים הראשונים בגליל העליון בשנים 1916 – 1918
המשבר הגדול
בשנת 1900 נפל דבר במושבות החסות של הבארון רוטשילד. לאחר שבע עשרה שנות תמיכה גילה סוף סוף הבארון שסכומי עתק שהוציא על מושבותיו כמעט שלא קידמו אותן בשום תחום. מוסד הפקידות, אותו הורה להקים, היה מוכה שחיתות ומרבית הפקידים מעלו בתפקידם. בנוסף התברר לו כי בכמה מושבות מספר האיכרים גדול היה ממכסות הקרקע שעמדו לרשות המושבה. בקצרה, מפעלו עמד בפני שוקת שבורה.
בלא לגלות לאיש דבר ניהל הבארון משא ומתן עם מנהלי חברת יק"א, מיסודו של הבארון הירש, על מנת לייסד חברה משותפת לו ולהם להמשך פעולות ההתיישבות בארץ ישראל. כידוע, מדיניותו של הבארון הירש שללה השקעת מאמצים בהקמת מושבות בארץ הן בגלל יחסו העוין של השלטון העות'מאני והן בגלל הימצאותה של אוכלוסייה ערבית עוינת. למרות זאת התעניינה חברת יק"א בנעשה בתחום זה בארץ ואף העניקה פה ושם סיוע כספי, בעיקר למושבה משמר הירדן.
המשא ומתן נשא פרי וחברת יק"א חברה לבארון רוטשילד בהקמת הענף הפלשתינאי של יק"א בארץ. בחברה היו שותפים בחלקים שווים הבארון רוטשילד, שנתמנה גם לנשיא החברה, ונציגי יק"א. אמיל מאירסון נתמנה מטעם חברת יק"א כמנכ"ל, והבארון רוטשילד קיבל על עצמו לממן את פעולותיה. ראוי כאן לציין, כי חברת יק"א היתה רחוקה מהאידיאלים הציונים, עובדה שהורגשה היטב ביחסה למתיישבים במושבות, אותה הקימה משנת 1900 ואילך ועד שנת 1925 לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. הבארון רוטשילד שמימן את פעולות החברה כלל לא התערב במדיניות שלה. האיש שקבע היה המנכ"ל אמיל מאירסון.
בינואר 1900 הודיע הבארון במפתיע על המהפך שחולל. הוא פיטר לאלתר את כל פקידיו והודיע לוועדי מושבות החסות, כי מכאן ואילך בעלת הבית היא חברת יק"א. איכרי המושבות נחרדו בהבינם שהשינוי אינו צופן טוב עבורם והם אכן צדקו. משלחת של נציגיהם שנסעה בבהילות לפאריז על מנת להיפגש עם הבארון ולנסות ולבטל את רוע הגזירה לא העלתה דבר.
ואכן יק"א פתחה דף חדש בתולדות מושבות העלייה הראשונה. עיקרי מדיניותה התבססו על הידוק החגורה והפיכת המתיישבים לאריסים. מכאן ואילך רשאי היה כל איכר לנהל את משקו כראות עיניו. החברה מצִידה השלימה לו את מכסת הקרקע, שלדעתה תאפשר לו קיום, והעניקה לו תקציב חד פעמי לרכישת בהמות עבודה, ציוד בסיסי, מבני משק ומבנה למגורים ותקציב לרכישת זרעים לשנתיים הראשונות.
על המתיישב היה לחתום על שטרות אותן היה עליו לפרוע לשיעורין במשך שנים רבות. ורק לאחר פירעון השטרות תירשם הנחלה על שמו. לכאורה הכל טוב ויפה אולם מכאן ואילך החלו הצרות.
על מנת להשלים לאיכרים את המשבצת הקרקעית היא פקדה על משפחות איכרים שלא נראו בעיניה לעזוב את מושבתם ולחפש את גורלם במקומות אחרים. היא בחרה להעניק להם סכום כסף מסוים בנוסף להוצאות הירידה מהארץ. כמו כן פיטרה החברה פועלים שעבדו במושבות בשלמה להם פיצויי פיטורין על מנת שיעזבו את הארץ.
אין ספק שהיתה זו מדיניות שנגדה את כל האידיאלים של הציונות. ואשר לאיכרים, הסתבר שתקציב הביסוס היה לדעתם מצומצם מאוד והם תבעו מפקידי החברה להעניק להם הלוואות נוספות. במרבית המקרים הם לא נענו והדבר גרם למערכת יחסים עכורה (וזאת בלשון המעטה) בין מרבית האיכרים לפקידי החברה. יק"א נתפסה בארץ כגוף מיישב לא ציוני ולדעת רבים אז אפילו אנטי ציוני.
בדיעבד חייבים לציין, כי אם פקידות הבארון רוטשילד היתה ממשיכה להתקיים המושבות לא היו מתקיימות וספק אם חדשות היו מוקמות.
מכל מקום המעבר ליק"א חולל זעם רב בעיקר בקרב הפועלים במושבות שמטה לחמם נשבר. ואכן רבים מהם ירדו מהארץ בהכריזם, זועמים ופגועים, כי לעולם לא ישובו אליה.
חיים מרגלית (מרגליות) קלוואריסקי – פקיד יוצא דופן
והנה בעיצומו של "משבר יק"א" הופיע אחד מפקידי החברה, שנתמנה על ידה להמשיך את קודמו, יהושע אוסובצקי, ברכישת אדמות בגליל התחתון במטרה לבנות כאן רשת של מושבות עבריות – צעד ראשון במפעל ההתיישבות שלא נעשה כמותו עד אז. אציין כאן בהערת ביניים, כי יזמה זאת חברה שנחשדה באנטי- ציונות.
יהושע אוסובצקי הצליח בזמנו לרכוש בגליל התחתון כמה שטחים סמוך לכפר הערבי סג'רה. כשהגיע קלוואריסקי, שהיה כבר אגרונום, לגליל התחתון הגה את הרעיון להקים במקום חווה בה יוכשרו פועלים בעבודות הפלחה (ענף כמעט יחיד בחבל ארץ זה שגשמים ירדו כאן במשורה), והטובים מביניהם, לאחר סיום ההכשרה, יקבלו 'איכרות' כאריסים במושבות שיק"א עמדה לייסד כאן.
במקביל לבניית החווה פרסם קלוואריסקי קריאה לפועלים, המפוטרים במושבות יהודה, לעלות לגליל התחתון, לחווה ההולכת ומוקמת ולהכשיר עצמם כאן לקבלת איכרות. הקריאה הזאת מפי פקיד החברה, שזה עתה פיטרה אותם מעבודתם במושבותיה, נתקבלה על ידם בחוסר אמון אולם היו כאלה שנענו לקריאה ומהם היו אלה שנמנו על חלוצי ההתיישבות העברית בחבל ארץ זה. מי היה האיש שנטל על עצמו משימה זו?
מאחוזה חקלאית בסובאלק רוסיה – לחווה בסג'רה בגליל התחתון
ר' אשר מרגלית, אביו של חיים, שהיה נינו של פרשן המשנה ר' יום טוב ליפמן הלר ניהל אחוזה חקלאית סמוך לעיר סובאלק ברוסיה. חיים הבן למד ב"חדר" עד גיל 12 והמשיך לימודיו בגימנסיה של העיר. הוא נמשך אחר לימודי היסטוריה וטבע ואז החל גם ללמוד את השפה העברית וספרותה. בתום שירותו בצבא הרוסי ביקש להתקבל לבית הספר הגבוה לחקלאות במוסקבה, אך בשל יהדותו נדחה. לכן היגר לצרפת וכאן התקבל לבית הספר הגבוה לחקלאות בעיר מונפליה. קלוואריסקי בחר להשתלם בחקלאות ים-תיכונית ובתום חמש שנות לימוד סיים כאגרונום.
בצרפת הצטרף לאגודת "בני משה", אותה הקים אחד העם, והיה גם פעיל בחוגים של "חובבי ציון". אז נסע לפולין ונשא את אסתר גליקשטיין לאשה, אף היא פעילה בחוג של חובבי ציון.
ב- 1895 עלו בני הזוג ארצה והתגוררו ביפו. קלוואריסקי כיהן כאן כמזכיר של אגודת "בני משה" ולימד חקלאות בבית הספר החקלאי מקוה ישראל.
משמר הירדן, המושבה שנוסדה בשנת 1884, היתה משנת 1890 אחת המושבות הבודדות שנתמכה על ידי חברת יק"א עוד בטרם שזו נכנסה לפעילות בארץ. לעזרה למשמר הירדן, שנקלעה לקשיים חמורים, בחרה חברת יק"א בקלוואריסקי שיעלה לגליל ויסייע לה לעמוד על רגליה. קלוואריסקי ורעייתו שהו במושבה כשנתיים ושם גם נפגעה בריאותו לאחר שחלה בקדחת, שהשתוללה אז בעמק החולה.
קלוואריסקי השקיע כאן את אונו ומרצו. הוא רכש אדמות בסביבה על מנת להגדיל לכל איכר את המשבצת הקרקעית, בנה בניינים למגורים ומבני משק, שיפר את שיטות העבודה ולצד ענף הפלחה הכניס גם גידול בקר וגידול ירקות. כמו כן בחר באיכרים שנראו לו כמתאימים להישאר במושבה ולהעמידה על רגליה.
הנהלת החברה שהתרשמה מאוד מהישגיו החליטה להעבירו לגליל התחתון ולהפקיד בידיו רכישה של גוש אדמות נוסף ולייסד כאן כמה מושבות שתישענה האחת על רעותה. כמו במשמר הירדן גם כאן נרתם קלוואריסקי למשימה בכל נפשו ומאודו. ואכן הוא שיקים את המושבות: סג'רה (אילניה) ומסחה (כפר תבור). ימה (יבנאל), בית גן ומלחמיה (מנחמיה).
קלוואריסקי למד את השפה הערבית על בוריה כמו גם את נוהגם ומנהגיהם של הערבים, מה שסייע לו במשא ומתן עם בעלי קרקעות: שייחים בדווים ואפנדים למיניהם. והוא אכן המשיך ברכישת קרקעות בהם החל יהושע אוסובצקי קודמו במקום.
אולם הסכסוכים עם הממונים עליו בחברה לא איחרו לבוא. קלוואריסקי תבע תקציבים לבניית מבני ציבור כמו: בתי כנסת ובתי ספר, וסלילת דרכים בין היישובים. במקביל היו לו לקלוואריסקי יחסים עכורים עם איכרים במושבות על רקע סירובה של החברה להיענות לבקשות עזרה מהן גם מוצדקות. כפקיד נבצר ממנו לחרוג במרבית המקרים מההוראות של הממונים עליו.
למרות כל אלה פעל קלוואריסקי להכניס למושבות הפלחה גם מקורות פרנסה נוספים, בהיותו מודע למצוקה הכלכלית הקשה של האיכר שנאלץ להתפרנס בדוחק רב מגידול תבואות בתנאי בעל ובחבל ארץ שחון למדי. כך יזם הקמת משתלה לעצי אקליפטוס ביבנאל ומחצבה במנחמיה וניסה לשלב גם גידולים נוספים.
מושבות הגליל התחתון נודעו אז כיישובים בהם האיכר מוציא את לחמו בעבודה קשה, שלו ושל בני ביתו, ורק בעזרת פועל אחד או שניים לפי הצורך והיכולת הכלכלית. לכן בחרו פועלים רבים, אנשי העלייה השנייה, לנטוש את העבודה בכרמים ובפרדסים ביהודה, שם הועסקו בצוותא עם המוני פועלים ערבים, ולעלות לגליל. להיות פלאחים ההולכים אחר המחרשה ודשים בגורן ולא להיות 'מעדרנים' או פועלים בקטיף. אבל המושבות כאן היו עניות מאוד והאיכרים שחיו במצוקה מתמדת היו מרירים. לדידם פקידי החברה המיישבת היו אדישים לגורלו של האיכר.
למרבה הצער הממונה על קלוואריסקי היה פריינטה. איש זה התגורר לו בביירות ובידו היתה מופקדת מדיניות החברה בארץ. גם הוא רחוק היה מציונות והתנגד לכל חריגה מהתקציב. בכך ביטא את המדיניות של מנהל החברה אמיל מאירסון, מה שגרם לאי הבנות ולניגוד אינטרסים בין אוסובצקי ואחריו קלוואריסקי לבין פריינטה ומאירסון.
את שיטת האריסות החליטו בחברה לבחון לראשונה במושבות הפלחה בגליל התחתון. ואכן בדין וחשבון ששיגר קלוואריסקי להנהלת החברה בפאריז בשלהי 1900 הוא מחייב את השיטה, משום שהיא כדבריו מגביר ומעודדת את האינציאטיבה – היוזמה של המתיישב. לדעתו זה היה הפתרון המתאים ביותר לפועל היהודי שקשר את גורלו עם העבודה החקלאית. בכל זאת בהנהלת החברה היו אי אלו הסתייגויות אבל הם אימצו את השיטה.
ב- 1901 כשהוחל בהקמת המושבות בגליל התחתון החליטה הנהלת החברה להעביר את ניהול חוות ההכשרה בסג'רה לאגרונום אליהו קראוזה (אשר לו אקדיש סקירה נפרדת), שהיה לו ניסיון בניהול בית ספר חקלאי, שחברת יק"א הקימה בתורכיה. הנהלת יק"א החליטה, כי מכאן ואילך יעמוד קלוואריסקי בראש מפעל ההתיישבות בגליל התחתון. ואכן בד בבד עם הקמת המושבות המשיך קלוואריסקי לרכוש אדמות נוספות באזור כדי שהמשבצת לכל איכר תעמוד על 250 – 300 דונם, שלפי הערכתו זה שטח אדמה שיוכל לפרנס משפחת איכרים שמשקה מבוסס על גידול תבואות בתנאי בעל ובאזור שחון. בסך הכל רכשו השניים, אוסובצקי וקלוואריסקי, כשמונים אלף דונאם בגליל התחתון. היתה זו אז הרכישה הגדולה ביותר שיהודים הצליחו לרכוש בארץ ישראל.
לכאורה צריכה היתה הנהלת החברה להיות מרוצה מאוד, הן מהיקף הרכישות והן מהקמת גוש היישובים העבריים הגדול בארץ. אולם "רוח הצרפתיות", שאפיינה את ראשי חברת אליאנס (כל ישראל חברים) שפעלה בתחומים רבים בשיתוף עם יק"א ושל ההנהלה הראשית של יק"א, גרמה לכך שהתייחסו בחשדנות לפקיד הציוני הנוטל לעצמו עצמאות יתרה. קלוואריסקי חש בזאת אולם הוא המשיך בדרכו תוך עימות מתמיד עם פריינטה.
במבט לאחור ניתן לקבוע בוודאות כי גוש המושבות בגליל התחתון הוא יציר כפיו של קלוואריסקי. הוא שהקים והוא שעיצב את דמותן של המושבות בחבל ארץ זה. האיכרים כאן לא דמו במאומה לאיכרים במושבות המטעים ביהודה. כאן צמח "גזע" מיוחד של פלאחים הקשורים לאדמתם במעין קשר מיוחד. אפשר לומר אפילו רומנטי.
קלוואריסקי מועבר לגליל העליון
בשנת 1905, לאחר חמש שנים של עבודה קשה ורבת הישגים של קלוואריסקי, מצליח סוף סוף אותו פריינטה להעבירו לגליל העליון. כאן חשב פריינטה יהיה קל לו יותר לשלוט על הפקיד המרדן. קלוואריסקי עולה איפוא צפונה ומתיישב בראש פינה. כאן מתחילה תקופה חדשה בחייו. הפעם לא בהקמת יישובים חדשים אלא בחיזוקם ובביסוסם של הקיימים. פרק זמן שנמשך שתים עשרה שנים.
קלוואריסקי, אשר כבר אז הבין שיש צורך דחוף להידברות עם שכנינו הערבים על מנת שנוכל לחיות לצִדם בשלום, יזם ופתח בכפר הערבי ג'עונה, שמעל למושבה ראש פינה שאת אדמותיה רכשו מערביי ג'עונה, בית ספר לילדי הכפר. תחילה מימן הוא את החזקתו מכספו עד שהנהלת יק"א הכירה בחשיבות העניין ונטלה עליה את המימון השוטף. למרבה הצער היה זה מפעל קצר ימים.
באותם ימים מוסר קלוואריסקי את אדמות המושבה מחניים, שמתיישביה נטשוה, לאיכרי ראש פינה על מנת שיעבדוה שאם לא כן פלאחים ערבים היו משתלטים עליה, מעבדים אותה ולימים תובעים עליה חזקה. במושבה מטולה מצליח קלוואריסקי לסיים בטוב סכסוך קרקעות בין איכרי המושבה לבין שכניהם. בה בעת תר הוא אחר מתיישבים שייאחזו בנחלות שבעליהן עזבון. גם כאן תר הוא אחר ענפי חקלאות נוספים כדי לגוון את המשק המעורב ולהגדיל את הכנסותיו של האיכר. וכך צומח במשקי הגליל העליון משק החלב.
במשמר הירדן בונה הוא טחנת קמח ובראש פינה מקים הוא משתלה לעצי אקליפטוס. ואז פורצת מלחמת העולם הראשונה.
בשנות המלחמה מסייע קלוואריסקי בהקמת היישובים השיתופיים הראשונים בגליל העליון. זאת בניגוד מוחלט למדיניות של חברת יק"א שהתנגדה ליישובי פועלים.
עם פרוץ המלחמה נותק הקשר עם הנהלת יק"א בפאריז. תקציבים חדלו להגיע אולם קלוואריסקי הִרשה לעצמו חופש פעולה גם משום שההנהלה של יק"א בארץ חדלה לתפקד.
מתוך דאגה לגורלה של ההתיישבות היהודית ב"צפון הרחוק" נענה קלוואריסקי לבקשתו של ישראל גלעדי, מראשי אגודת "השומר" עימו היה בידידות, ליישב פועלים ובכללם חברים ב"השומר" על אדמות שיק"א רכשה עוד לפני המלחמה, במטרה לחזק את האחיזה שלנו בחבל ארץ זה. מדובר היה לא במושבות אלא בישובים שיתופיים רחמנא ליצלן.
כך הוקמו בעיצומה של המלחמה – בשנת 1916 – היישובים: מחניים והקיבוץ שיישא את שמו של ישראל גלעדי, שנפטר שנתיים אחרי כן ממחלה. ובשנת 1918 את איילת השחר ותל חי. רק בזכות הקשרים שקלוואריסקי טיפח עם פקידים בכירים בשלטון העות'מאני אפשר היה להקים יישובים אלה בעיצומה של המלחמה. בתום המלחמה כשנתגלתה עובדה זו לאמיל מאירסון, מנכ"ל יק"א, הורה הוא להעביר את קלוואריסקי מיישובי הגליל לחיפה, אמנם כחבר הנהלה אולם ללא כל סמכויות.
שנת 1923 – קלוואריסקי פורש מיק"א ופונה לפעילות ציבורית
בשנה זו מתמנה קלוואריסקי כמנהל המחלקה לענייני ערבים בהנהלה הציונית וחבר לקבוצה של אינטלקטואלים שהקימו את האגודה "ברית שלום", שדגלה בחתירה ליחסי שלום ואחווה בין יהודים לערבים.
לאחר מאורעות הדמים בארץ בשנת 1929 מתמנה קלוואריסקי כמנהל הלשכה לענייני ערבים בהנהלת הסוכנות היהודית, לשכה שהיתה משותפת לסוכנות היהודית ולוועד הלאומי. בתפקידיו אלה מבקש קלוואריסקי ליישם את האידיאלים בהם דגלה אגודת "ברית שלום"
בשנת 1934 פורש קלווריסקי מתפקידיו הציבוריים ומקדיש את עתותיו לכתיבה פובליציסטית. הוא נפטר בירושלים בשנת 1947 שבע עלילות ומעש. על שמו המושב מרגליות בגליל העליון.
מקורות:
* חמישים שנות התיישבות בגליל התחתון. מאת עבר הדני. הוצאת ספרים "מסדה" והתאחדות האיכרים בגליל התחתון – 1960 .
* תולדות היישוב היהודי בגליל העליון. ירושלים תרע"ג – 1913 . מאת משה דוד שוב.
*חיים מרגלית קלוואריסקי. ספר העלייה השנייה כרך אישים. מאת עירית עמית. הוצאת ספרים "מסדה" ויד יצחק בן צבי. ירושלים 1997 .
* חזון ההתנחלות בגליל. מאת יעקב הרוזן. הוצאת מוסד הרב קוק. ירושלים תשל"א.
ראשונים בארץ ישראל 