הברון הירש

הבארון משה מוריס דה-הירש 1831 – 1896

הנדיב שנשכח

 

תמונת הברון הירש מתוך הויקיפדיה 

 

"בין היום לאתמול מת הבארון הירש… מותו הוא אבידה גדולה לעניין היהודים. מכל היהודים העשירים הוא היה האחד והיחיד שרצה לעשות משהו למען היהודים העניים,,,,"                                                 

                                                          תיאודור הרצל. מיומנו. אפריל 1896   

 

במכתב, מיום ה – 21 באפריל 1896 –  שנה ורבע לפני הקונגרס הציוני הראשון, כתב תיאודור הרצל לידידו ויד ימינו מקס נורדאו: "… בין היום לאתמול מת הבארון הירש … איזה צירוף מקרים משונה. זה חודשיים שהחוברת (כפי הנראה הספרון "מדינת היהודים") מוכנה. לכולם נתתיה רק לא  להירש.… שיתוף הפעולה מצידו היה יכול לסייע סיוע אדיר לזירוז ההצלחה של ענייננו. בכל מקרה מותו הוא אבידה גדולה לעניין היהודים. מכל היהודים העשירים הוא האחד והיחיד שרצה לעשות משהו למען היהודים העניים.  … נראה לי כאילו ענייננו התרושש היום. שהרי כל הזמן חשבתי על כך, שעדיין יש לרכוש את לבו של הירש למען התוכנית". [תיאודור הרצל – "ספרי יומן " 1895 – 1898, "עניין היהודים" כרך א', הספרייה הציונית ומוסד ביאליק 1997]

               ביוני 1895 נפגש הרצל עם הבארון הירש בארמונו בפאריז. השיחה בין השניים התנהלה על מי מנוחות (שלא כמו השיחה עם הבארון רוטשילד שהתנהלה באקורדים צורמים), אולם באותה פגישה, שבדיעבד היתה ראשונה ואחרונה, לא עלה בידיו של הרצל לרתום את הבארון לתוכניותיו.

 

פעילות חובקת עולם של הבארון הירש ויורשיו   

משה מוריס דה-הירש היה איש כספים ופילנטרופ, שנודע בזמנו כאחד מגדולי העשירים באירופה. לבד מהבנקאות הוא היה מעורב בפרוייקטים גדולים שהבולט ביניהם סלילת מסילת הברזל – "האוריינט אקספרס" – מאירופה לקונסטנטינופול בתורכיה וכן בתעשיית מתכות. בכל אלה צבר הון עתק. ב- 1887, לאחר מות בנו יחידו, אמר הירש: "את בני איבדתי אבל לא את יורשיי. המוני אחיי היהודים והאנושות כולה יהיו יורשיי".

מאותו יום הקדיש הירש את אונו ומרצו למעשח צדקה נרחבים. עוד לפני כן העניק לחברת "כל ישראל חברים" (כי'ח) כמיליון פראנקים על מנת לסייע לה בהקמת בתי ספר בקהילות ישראל בארצות המזרח – כעשרים וחמישה במספר ובכללם בית הספר החקלאי מקוה ישראל שהוקם בשנת 1870,  שהיה ראשון היישובים החקלאיים שהוקמו בארץ בעת החדשה.

הירש זועזע עמוקות בהיוודע לו על גלי הפוגרומים שהתחוללו ב"תחום המושב" ברוסיה בשנים 1881 – 1882 ותוצאותיהם ההרסניות. הוא החליט אז להירתם ולסייע לאחיו ככל יכולתו, אולם בראש ובראשונה יזם תוכנית להגירתם של כל יהודי רוסיה וליישובם בחבל ארץ  בו יזכו לאוטונומיה. בסיוע יועציו בחר הירש בארגנטינה ושם  רכשו נציגיו שישה מיליון דונם אדמת מישור פורייה, עליה הוחל בהקמת מושבות חקלאיות עבור המהגרים. מדוע הרחק בדרום אמריקה?  על כך השיב: כי רוצה הוא ליישב את אחיו הנרדפים הרחק מיבשת אירופה מוכת האנטישמיות, מלחמות וסכסוכים חברתיים.

לבד מארגנטינה רכשה קרן הבארון הירש, שנוסדה בניו יורק בשנת 1888 אדמות גם בקנדה ובברזיל לשם אותה מטרה.

ב- 1891 ייסד הבארון את יק"א "החברה היהודית להתיישבות".JCA, מטרתה היתה ליישב את המהגרים במושבות להיותם חקלאים עובדי אדמה, וכך להפכם לבני אדם יצרנים שיעמדו ברשות עצמם. וכך כתב הירש עם ייסוד החברה: "אשתדל לבנות להם בית חדש בארצות אחרות, שבהן יוכלו להביא תועלת כאיכרים חופשיים על אדמתם". הירש לא ראה אז טעם להירתם להקמת ישובים חקלאיים בארץ ישראל משום שלמד להכיר מקרוב את השלטון העות'מאני המושחת, שגילה יחס חשדני ואף עוין להקמת מושבות ליהודים בארץ ישראל. בפלשתינה, אמר הירש, אין רזרבה ראויה של אדמות ובנוסף לכך גם האוכלוסייה הערבית מגלה יחס עוין.

חברת יק"א הוקמה בלונדון כחברת מניות בהון יסוד של שני מיליון ליש"ט, וזמן מה אחרי כן הירש הגדיל את הונה בעוד שישה מיליון ליש"ט. יש המעריכים כיום סכומים אלה פי עשרה לערך. באנציקלופדיה בריטניקה משנת 1929 צויין כי  "חברת יק"א הינה כנראה קרן הצדקה הגדולה ביותר בתבל". ועוד נכתב שם כי "ממשלת הצאר ברוסיה סירבה לקבל מידיו של הבארון הירש 50 מיליון פראנקים (כשני מיליון ליש"ט) להקמת רשת של חינוך יהודי מודרני כדי להקל על מצוקתם של היהודים בארץ זו".

תקצר כאן היריעה לפרט היכן ובאלו דרכים פעלו נציגיו ויורשיו של הבארון הירש, שנפטר לפתע בשנת 1896 והוא במיטב אונו ומרצו. אשתדל בעמודים הבאים למנותם.

*  לבד מארגנטינה בה הוקמו תשע מושבות, היו ברזיל וקנדה ארצות אליהן הפנתה חברת יק"א מהגרים יהודים ממזרח אירופה וסייעה להם להתיישב כחקלאים על אדמות שרכשה. בברזיל הקימה החברה מרכז קליטה, מוסדות חינוך ורשת תרבות. בקנדה נוסד ב- 1891 "מוסד הבארון הירש" שמטרתו, להושיט סיוע למהגרים יהודים ממזרח אירופה. את המושבה הראשונה בארץ זו הקימה יק"א  בחבל סאסקאצ'ואן ולאחריה עוד חמש מושבות נוספות.

[ראה כתבה באנגלית על מפעלי תמיכה בנשים יהודיות בניו יורק, ע"ש רעייתו של הברון, הברונית קלרה דה הירש  1899-1833]

*   סיוע לחינוך ולהכשרה מקצועית לצעירים ובני נוער ברוסיה: זמן קצר לאחר שהבארון נוכח כי תקצר ידו לרוקן את רוסיה מיהודיה נקט בכמה וכמה פעולות כדי לסייע להם. לאחר שהצליח להפעיל לחץ נוסף על השלטונות ניתן לו לייסד רשת של בתי ספר מקצועיים על מנת להכשיר צעירים ובני נוער יהודים במקצועות המתכת. ב- 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, פעלו ברוסיה 48 בתי ספר כאלה שלמדו בהם 3.600 תלמידים. זאת לצד 48 בתי ספר יסודיים בהם למדו כ- 10.000 בנים ובנות.

*  סיוע למושבות היהודיות ברוסיה: כבר מראשית המאה הי"ט נוסדו בדרומה של רוסיה  20 מושבות של חקלאים יהודים. חלקן המשיכו להתקיים כקולחוזים גם בתקופת השלטון הסובייטי. תושביהם נרצחו במלחמת העולם השנייה על ידי הכובשים הגרמנים.

בין המושבות האלה היו חלק שתושביהן  הצליחו להוציא לחם מן הארץ,  אולם היו אחרות  שהוקמו על אדמות דלות ללא מקורות מים ותושביהן סבלו ממצוקה כלכלית חמורה. חברת יק"א נחלצה לעזרתם כאשר נטלה על עצמה לעזור למושבות האלה, בהעמידה לרשותם משאבים כםפיים וסיוע מקצועי בענפי המשק.

*  הקמת מוסדות למתן אשראי לאומנים ובעלי מלאכה יהודים ברחבי רוסיה אשר התקשו מאוד להשיג אשראי בתנאים נוחים. חברת יק"א נחלצה לעזרתם בהקימה רשת של אגודות חיסכון למתן הלוואות לנזקקים. בראשית מלחמת העולם הראשונה נמנו ברוסיה 680 אגודות כאלה ולהן כ-  450 אלף חברים.

*  הקמת מושבות ומרכזי הדרכה בתורכיה ובקפריסין.  ב- 1891 רכשה חברת יק"א אדמות סמוך לאיזמיר בתורכיה והקימה שם את היישוב "אור יהודה", כמושבה חקלאית וכמרכז הדרכה לחקלאים יהודים. החברה רכשה באותו אזור כ- 30 אלף דונם, אולם בעטיים של אין ספור קשיים שהערימו השלטונות ננטש המקום ב-  1926 .

בשנת 1910  התיישבה קבוצת יהודים  מרומניה בסיוע של חברת יק"א על אדמות במזרח אנטוליה, אך גם כאן התנכלו השלטונות למתיישבים והמקום ננטש. באותה שנה לערך נחלצה החברה לסייע למהגרים יהודים שעזבו את רוסיה, חלקם בדרך לארץ ישראל, ש'נתקעו' בתורכיה. היא רכשה אדמות באנטוליה ובתראקיה וייסדה את המושבה "מסילה חדשה" ושני יישובים נוספים.

המושבה "מסילה חדשה" הפכה למעין תחנת מעבר ליהודים מרוסיה שהיו בדרכם לארץ ישראל. חלק מהם אף רכשו כאן הכשרה חקלאית. אגב, גם יוסף טרומפלדור כשעלה ארצה לראשונה, שהה במקום. בעטייה של מלחמת העולם הראשונה גם יישובים אלה חדלו להתקיים.

לקפריסין הביאה חברת יק"א,  לבקשתה של ממשלת אנגליה ששלטה אז באי,  35 משפחות של פליטים יהודים מרוסיה ששהו באנגליה. החברה הקימה  עבורם מושבה חקלאית, אולם כעבור זמן לא רב נטשוה אותם פליטים ועזבו את האי.

 

הקורא על פועלה חברת של יק"א בחלקי עולם שונים, ועל ההוצאה של מיליוני ליש"ט למטרות אלה, יתקשה אולי להבין מדוע הבארון הירש לא נטל סיכונים גם בארץ ישראל,  שהרי נציגיו לא נרתעו מלייסד יישובים אפילו בתורכיה העותמ'אנית עצמה?  מכל מקום העובדה שחברת יק"א נכנסה לבסוף, בשנת 1900, "להרפתקה בפלשתינה" מרמזת, כי קרוב לוודאי שסמוך למותו נוכח הקשיים שצפו ועלו במפעל ההתיישבות הגדול בארגנטינה, שינה הירש את יחסו להתיישבות בארץ ישראל. אולם כל זה בדיעבד.

 

 

בית יק"א בפתח תקוה                                                                                  בול מאה שנה לייסוד חברת יק"א

כניסתה של חברת יק"א למפעל ההתיישבות בארץ ישראל                    

אין זה נכון כי הבארון הירש פסל מלכתחילה את ארץ ישראל. נהפוך הוא, התעניינותו בהקמת המושבות הראשונות בארץ קדמה לבארון רוטשילד. זאת למדים אנו מהעיתונים "המגיד" ו"הצפירה" משנת 1883 . ב"המגיד" מחודש יולי 1883 התפרסמה תחת הכותרת  "ליישוב ארץ ישראל" הכתבה הבאה, שחלקים ממנה בחרתי לצטט.

"פענעציאני [ד"ר פליקס עמנואל ונציאני היה מעוזריו הקרובים ואיש אמונו של הבארון הירש] והקולוניע סאמארין [לימים זכרון יעקב]:  מדברי הרפורט של האדון פענעציאני לבארון הירש ולצענטראל קומיטט [הוועד המרכזי של האגודות ליישוב ארץ ישראל ברומניה, במסגרתו עלו בשנת 1882 שתי החבורות שייסדו את ראש פינה וזכרון יעקב] בנוגע להמושב הנ"ל. דבריו נכתבו אחרי שהיה בהקולוניה סאמארין וראה ונוכח מכל הפרטים  בסוף ירח יוני 1883 ואלה דבריו:

בבואי לחיפו [חיפה] בקרוני הרבה פעמים מלאכי הקולוניא סאמארין והודיעו לי מכל תוצאותיה. ראיתי לפני אנשים אומללים אשר כמעט אבדה תקוותם מבלי לדעת מה יֵלֵד יום…  האנשים האלה צעקו חמס באוזני על המשגיחים שהפקיד עליהם הצענטראל קומיטט היושב בעיר גאלאץ ברומניה. אלה, כך אומרים הם, בעוכרי הקולוניא. אני ביקרתי את משפחות הקולוניסטים שיושבים בחיפו ומצאתין בצרה גדולה, בעוני ובחוסר כל. רבים מהם חולים ושוכבים על ערש דווי. לבי נשבר בקרבי למראה האיום ההוא ומהרתי לתמוך את האומללים בשם השר הבארון הירש נ"י (נרו יאיר). נתתי אז הרבה אלפים פראנקים לקנות להם לחם וסמי מרפא להרעבים והחולים. שילמתי גם מה שהיו חייבים בעד דירותיהם וגם לרופא נתתי שכרו…  '  ".

בשובו עצר ונציאני בגאלאץ ודיווח כאן לוועד המרכזי על מה שראו עיניו. מכאן המשיך לפאריז ודיווח לשולחו הבארון הירש וגם לרב צדוק הכהן, אז רבה של הקהילה היהודית בפאריז ומבאי ביתו של הבארון הירש. הרב צדוק הכהן, שנמנה על התומכים באגודות "חובבי ציון",  הפגיש לאחר מכן את הרב שמואל מוהליבר, מראשי "חובבי ציון", עם הבארון אדמונד רוטשילד, שנרתם לעזרת המושבות בארץ ישראל.

יש להניח כי נהג כן, לאחר שהסתבר לו כי הבארון הירש סירב לעזור,  כפי הנראה שהיה טרוד אז בחיפוש אחר טריטוריה גדולת מימדים, אליה יוכלו להגר המוני הפליטים היהודים מרוסיה "ארץ הפוגרומים"  ובכללם אלה שהיגרו לארץ ישראל. זו כמובן הנחה, אולם יש לה, לדעתי כמובן, סימוכין. מתברר שהבארון הירש ניסה להידבר עם השולטאן עבדול חמיד השני בקושטא על מנת לקבל ממנו פירמאן –  כתב הרשאה מלכותי, שיהודים ממזרח אירופה יהיו רשאים לעלות לארץ ולהקים בה יישובים.

זאת אנו למדים משתי ידיעות שנדפסו בעיתונות, האחת ב"הצפירה" מאוקטובר 1883 וזו לשונה:

"צרת האומללים בהקולוניה סאמארין עוררה את הנדיב המפואר הבארון הירש ללכת לקונסטנטינופול להשתדל בעד יישוב ארץ ישראל. ביום 30 בספטמבר בא שמה וביום 4 באוקטובר התייצב בפני השולטאן. תוצאות הראיון עוד לא נודעו. נקווה כי יצליח בדרכו זה. ממכתב פרטי נודע לנו כי הבארון רוטשילד קיבל עליו לכלכל את בני היישוב סאמארין וראש פינה ולהמציא להם את כל צורכיהם".

 

בעיתון "המגיד" מחודש אוקטובר 1883 הופיעה הידיעה הבאה:

"מכתב העת 'הקולוניסט' מודיע, כי בימים אלה נסע הבארון הירש מפאריז לקונסטנטינופול וביום הרביעי לירח זה יתייצב בפני הוד השולטאן".

 

שתי הידיעות חופפות ומאשרות, שאכן ניסה הבארון הירש לשכנע את השולטאן להעניק את הפירמאן, אותו צ'ארטר שלימים ביקש הרצל לקבל. כאיש עתיר ממון ונכסים ומי שביצע את הפרויקט הענק של "האוריינט אקספרס" העריך כנראה הירש שהמשימה תעלה בידו, אולם משהדבר לא עלה בידו החליט להסתלק מהעניין. גם הוא כהרצל, לעתיד לבוא, הסתייג כנראה מהדרך של 'גנבים בלילה', והיות והוא חש דחיפות רבה בהצלת המוני בית ישראל ברוסיה, העדיף להתרכז במימוש מפעליו בארגנטינה, ברזיל, קנדה ואתרים נוספים בעולם. למרבה הצער בעיצומה של פעילות חובקת עולם נפטר הבארון והוא בן שישים וחמש. אולם יורשיו ועושי דברו המשיכו בקיום צוואתו.

צחוק הגורל הוא, שחברת יק"א, אותה הקים הבארון הירש על מנת ליישב יהודים מחוץ לארץ ישראל, תיחלץ  בשנת 1900 לעזרתו של הבארון רוטשילד במפעל ההתיישבות בארץ.  רוטשילד נוכח, כי לאחר שבע עשרה שנות פעילות בארץ ישראל, שלוותה בהשקעה של סכומי כסף עצומים, המפעל נקלע למשבר חמור. בחוגים של חובבי ציון, ולא רק בהם, רווחה אז הסברה שהיו לה סימוכין בשטח, כי החלטת הבארון רוטשילד להיכנס למעין שותפות עם חברת יק"א ולהעביר לה את ניהול מושבתיו בארץ כולל ייסודן של מושבות נוספות, נבעה מאכזבתו מטוהר המידות של פקידיו בארץ, שלווה בניהול כושל ובזבזני ומהניצול שהללו ניצלו אותו ואת המתיישבים. אגב, ברוח זו דיווחו לו גם הנציגים הקונסולריים של צרפת בארץ.  כך שהפנייה של רוטשילד לחברת יק"א לא היתה מקרית.

כבר ציינתי כי סמוך למותו שינה הבארון הירש את יחסו להתיישבות בארץ ישראל. וזאת נוכח קשיים שנתגלו במושבותיו בארגנטינה. מותו בשנת 1896 הביא לשינויים בהנהלת יק"א. נארסיס לוון נבחר לנשיא החברה ובין ההחלטות החשובות שהתקבלו אז, היתה ההחלטה על מעורבות החברה במפעל ההתיישבות בארץ ישראל. נארסיס לוון השתתף בכנס אגודות חובבי ציון, שנערך בפאריז ב- 1894 ונבחר לאחד מסגני הנשיא של המרכז העולמי של חובבי ציון. מזכיר המרכז היה אמיל מאירסון והקשרים בין השניים היו מאוד קרובים. ב- 1900 כאשר חברת יק"א קיבלה מהבארון רוטשילד את ניהול מושבותיו בארץ והקמת מושבות חדשות, מינה נארסיס לוון נשיא יק"א את מאירסון כמנכ"ל.

 

המשא ומתן הסופי בין רוטשילד להנהלת יק"א התבסס על הדין וחשבון של אמיל מאירסון לאחר סיורו במושבות הבארון בארץ.  ב-  12 בנובמבר 1899 הציע נארסיס לוון לוועד המנהל  של יק"א להיענות להצעתו של הבארון רוטשילד לנהל את מושבותיו בארץ.

בינואר 1900 יצא מאירסון לארץ ישראל כדי לארגן מחדש את הפקידות כאן, לאחר שרוטשילד פיטר לאלתר את כל פקידיו ובכללם את אליהו שייד שעמד בראשם. מאירסון בגיבוי של הבארון הורה להם לעזוב לאלתר את הארץ. אולטימטום זה נבע מידיעות שהגיעו למאירסון, כי שייד מנסה להתסיס את הפקידים ולחבל בההעברת העניינים לאנשי יק"א.

 

הוסכם כי חברת יק"א בארץ  ישראל תנוהל על ידי "ועדה ארץ ישראלית" בת שישה חברים: שלושה נציגי יק"א ושלושה נציגי הבארון ובכללם הוא עצמו, שיכהן בראש הוועדה כל ימי חייו. במכתבו, שהיווה בסיס להסכם, הדגיש הבארון שאין הוא בורח מאחריות ומהמשך הדאגה למפעלו בארץ וכי יקדיש לכך את כל שנות חייו. חברת יק"א, כך כתב, נראית בעיניו כמתאימה להמשיך במפעל. כדי לחזק את הבסיס לפעילותה החליט רוטשילד להשקיע בענף הארץ ישראלי של החברה 15 מיליון פראנק במרוצת עשר השנים הראשונות.

 

למהפך שחוללה יק"א ולימים פיק"א במפעל ההתיישבות הציוני בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני ואחרי כן בשנות המנדט הבריטי ראוי להקדיש פרק נפרד.

 

 

מקורות:

*תיאודור הרצל "דפי יומן"  1895 – 1898 .

*תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל – התקופה העות'מאנית חלק א' – האקדמיה הלאומית למדעים ומוסד ביאליק.

*ממלכתו הפילנטרופית של נדבן יהודי.  בית התפוצות.

*ארץ ישראל ויישובה במאה הי"ט – הוצאת ספרים כתר ירושלים.

___________________________________________________________

חליפת המכתבים בין הרצל לברון הירש באתר פרויקט בן יהודה‎